תערוכות בוגרים 2008

 

 

בשבועיים האחרונים של חודש יולי בקרתי בחמש תערוכות בוגרים, בחמישה בתי ספר לאמנות. ואלה הם: בצלאל, המדרשה בבית ברל, החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, המחלקה לצילום של מנשר, המחלקה לאמנות במכללת ספיר. ואלה המספרים: בבצלאל הציגו השנה במחלקה לאמנות 47 תלמידים, במחלקה לצילום כ- 30 תלמידים, ועוד כ- 10 במחלקה לוידאו ואנימציה. במדרשה הציגו השנה 53 בוגרים, בחיפה 27 בוגרים, במכללת ספיר 15, במחלקה לצילום של מנשר 15. בחישוב מהיר, בשבועיים ראיתי כ- 200 פרחי אמנות צעירים.

 

רציתי ולא הספקתי להגיע לתערוכת הסיום של מכון אבני (8 בוגרים), ויצ"ו חיפה (15 בוגרים במחלקה לצילום), מכון אורנים, ומוסררה בירושלים. יש עדיין סיכוי שאגיע למכללת הדסה בירושלים (23 בוגרי צילום ומדיה דיגיטלית). בתל אביב מציגים גם בוגרי סדנת אמני הקיבוץ, ובוגרי קלישר. בבית הספר לפיסול בסיס מציגים 5 בוגרים, ובמכללה לצילום קרית אונו 23 בוגרים. בהערכה גסה עוד כמאה בוגרים. כ- 300 אנשים צעירים סיימו השנה לימודי אמנות בבתי הספר ברחבי הארץ – מבלי לקחת בחשבון צורפות, תקשורת חזותית, עיצוב, אדריכלות וכו'. רק הגרעין הקשה של האמנות.  

 

סופו של דבר

ניסיון העבר מוכיח שמכל מחזור רק שניים-שלושה תלמידים שורדים בסופו של דבר כאמנים. תלוי כמובן איך סופרים, או למעשה מתי סופו-של-דבר נחשב ממש לסופי –  שנה מתום הלימודים? שנתיים? חמש שנים? עשר שנים?עשרים שנה?

 

עבור רובם המכריע של הבוגרים תערוכת הגמר היא סופו של דבר. זוהי התערוכה היחידה בה יציגו. קו הגמר הוא גם השיא. עבור מעטים בלבד תערוכת הגמר היא קו זינוק להמשך, לקראת עולם האמנות. רוב הסטודנטים לאמנות מכוונים אל תערוכת הגמר ולא בהכרח מעבר לה. ממש כפי שסטודנטים שסיימו תואר ראשון בהיסטוריה או בספרות לא בהכרח מתכוונים להיות היסטוריונים או סופרים או חוקרי ספרות. במובן זה ייתכן שיש לחשוב על סטודנטים לאמנות לא כעל אמנים בראשית דרכם אלא כעל סקטור בפני עצמו. סטודנטים לאמנות, הבוגרים הצעירים שהם ברגע הזה, ולא האמנים שהם אולי יהיו בעתיד.

 

למה, אם כך, לכתוב על תערוכות בוגרים?

על תערוכות של עוד-לא-אמנים ואולי גם לעולם-לא-יהיו-אמנים?

מה כבר אפשר לכתוב על מאות סטודנטים שמציגים אמנות בתנאים לא אידיאליים?

בשביל מה זה טוב?

בשביל מי זה טוב?

 

התשובה דומה כנראה לזו שהיינו נותנים לשאלה "אז למה לעשות תערוכות בוגרים", לולא זאת היתה שאלה מחוץ לתחום, שאלה מהסוג שפשוט לא שואלים, הרהור כפירה גדול מדי: 

 

זה טוב בשביל בתי הספר, והבוגרים הצעירים חונכו להאמין שזה טוב וחשוב גם בשבילם. 

עולם האמנות התרגל לראות בכתבות על תערוכות סיום חלק בלתי נפרד מריטואל סוף השנה, נספח הכרחי לתערוכות סוף השנה עצמן.

התלמידים האמביציוזיים מחכים להזדמנות ששמם יוזכר.

 

 

למה בכל זאת לכתוב

מזה מספר שנים אני נמנעת בדרך כלל מלכתוב על תערוכות סוף שנה. די משעמם לסקור תערוכות של עשרות משתתפים, כולם כאלה שזה לי המפגש הראשון עם עבודתם. ברוב המקרים, מוקדם מדי לחוות עליהם דעה. במקביל, מקוממת אותי הציפיה לספק את ליטרת הבשר, הלוא היא רשימת השמות. כתבות סוף השנה אמורות לסמן את הכשרונות המבטיחים, את הכוכבים שבדרך. זה מקומם, כי פירוש הדבר לשתף פעולה עם ההיבט הקפיטליסטי והתקשורתי של עולם האמנות ונספחיו – תאבי התגליות לרגע והכוכבים לשנייה.

 

אם כבר לכתוב על תערוכות סוף השנה, אני אומרת לעצמי - הבה ננסה את זה ללא איזכור שמות, אלא על מנת לאתר מגמות. מבלי לסמן ומבלי להכתיר. לסמן כוכבים זה לסמן את עצמך, ואגב כך להחמיץ את העיקר: החמלה וההערכה ל- 300 אנשים צעירים שמציגים עכשיו את תוצרת 3 או 4 שנות הלימוד שלהם.

 

הכל, אבל ממש הכל, עוד יכול לקרות. כל כך הרבה גורמים לא צפויים – שאינם קשורים לכשרון, לברק או ליכולת – הם שיקבעו מי יציג פעם נוספת, מי יגיע לגלריה בתל אביב עוד שנה, מי יפתח עם חבריו גלריה "אלטרנטיבית" בפלורנטין עוד שנתיים (כי לא הוזמן עדיין על ידי גלריה מסחרית בתל אביב), מי יתפרנס מגרפיקה או מחשבים ובינתיים ישכור סטודיו בקרית המלאכה, מי יזכה בפרס אמן צעיר, עבודותיו של מי יירכשו על ידי אחת מאגודות הידידים של אחד המוזיאונים, מי יקרא לעצמו אמן עוד עשור.

 

ואחרי שאמרתי את כל זה, הסתיגויות ומחאה פנימית, הנה היא, סקירה על תערוכות הגמר שראיתי, ללא שמות, בתוספת מספר צילומים (עם שמות):    

 

יובל שרון, מתוך תערוכת הגמר של בצלאל, המחלקה לאמנות

 

אמני גלריה

בחרושת הדיבור הפנימי של קהילת האמנות  די מהר מתגבשת דעה. כלומר, בצלאל או המדרשה. השנה, הדעה הכללית נוטה להעדיף את המדרשה (יותר אנרגיה) על פני בצלאל (חיוור יחסית). אנסח את זה כך: התערוכה בבצלאל מתישה יותר מזו של המדרשה. ייתכן שזה נובע מאופי התערוכה (כמות ועומס מעיקים) ולא בהכרח מאיכות העבודות. כאן ושם התרשמתי בייחוד מאווירה של בסדריות.

 

על בצלאל שורה רוח של מקצוענות, נטולת שאר רוח. אחרי 4 שנות לימוד הבוגרים יודעים את המלאכה. ציור הוא ציור, המיצבים הוגנים, הוידאו עשוי היטב. נצרבו לי בזכרון דווקא עבודות וידאו, מעוררות מחשבות על הגבולות הנזילים של המדיום - סרט שנראה לחלוטין כמו סרט תיעודי (הפאזל שאינו מאכזב לעולם של חומרי המציאות הישראלית), הצבת וידאו הזויה וכמעט-סוריאליסטית (ושוב בכיכובם של חומרי המציאות הישראלית), או סרט במתכונת של אגדת עם מזרחית. אבל באופן כללי, המקצוענות באה על חשבון הרעננות. זה בולט במיוחד במחלקה לצילום: כל הצילומים עשויים כמו שצריך, מודפסים וממוסגרים, ערוכים ומוכנים להיתלות על קירות הגלריות בתל אביב.

 

זאת התחושה העיקרית: פס הייצור של בצלאל מוציא אמני גלריה. זה גם האבסורד: אנשים צעירים אמורים להיות מרדנים ולא קונפורמיסטים, לא? מרדנים ולא קונפורמיסטים, מגוחך אפילו לכתוב את המילים האלה. סטודנטים לאמנות הם בדרך כלל השמרנים והזהירים בשרשרת הקיום האמנותית, תלמידים טובים של מוריהם, שאולי היו פעם מרדנים. בכל מקרה, קשה להצביע על "המצאה", משהו שעוד לא ראינו, אנרגיה פרועה, מישהו שטורף את הקלפים. לא. הכל במסגרת הידוע והמוכר. לך תהמר על מישהו כשזהו מצב הדברים.

 

אחד הבוגרים מהמחלקה לאמנות בנה חדר מעץ ובו תלויה משקולת אימתנית המופעלת על ידי סגירת הדלת. צופה לא זהיר עשוי למצוא עצמו לכוד בתוך החדר. העבודה ממשיכה הלאה, על גג הבניין, שם העמיד האמן הצעיר משקפות המכוונות אל הכפר הערבי עיסאוויה ואל כל האיזור מסביב - כמוסה מרוכזת של סבך הפוליטיקה הישראלית. אלא שהעבודה עדיין לא הסתיימה: על הגג ערך מתן ישראלי מטבח מאולתר והציע ארוחות למבקרים המזדמנים (שֵם! בהקשר של אוכל מותר). סעדתי שם ארוחה משובחת מירקות העונה ושקענו בדיבור על אמנות ועל אמנות הבישול ועל הנזילות הגדולה שבין אמנות אחת לשנייה. כטוב ליבי באוכל, עם הנוף המתעתע של עיסאוויה ממול, והסרט המרצד של גדר ההפרדה, הדברים היו בהירים מאי פעם: סטודנטים מוכשרים לאמנות יכולים להיות כל דבר. אמנים, טבחים, פעילים חברתיים, אפילו הייטקיסטים. 

 

אמביציה - ושקט 

לטובת התערוכה במדרשה פועלת העובדה שאין חלוקה למחלקות. כל הבוגרים מציגים יחד: ציור, צילום, וידאו. עדיין מפתיע לראות נוכחות נכבדת של ציור במדרשה, עניין לא מובן מאליו במקום שבמשך שנים דחה ציור. לעומת זאת, יש לא מעט ציור עילג ומקרטע. למדרשה יש דרכים משלה לקדם את מי שהיא חפצה ביקרו, וכך גם השנה ברור איפה התצוגות הבולטות, כלומר מיהם התלמידים שמורי המדרשה מאמינים בהם ותומכים בהם. ואכן, ישנם מספר חדרים מהם עולה כוח יצירתי, תחושה של תערוכה ולא רק אוסף עבודות, משהו יותר מגובש.

 

בחדרים המעטים האלה, הן במדרשה הן ובבצלאל, בתוכם מבעבעת אותה נוכחות שאפשר לקרוא לה אמביציה, מציגים אלה שכנראה, בשלב זה, אומרים לעצמם שהם בעניין. כלומר,רוצים להיות אמנים. האנרגיה המסוימת הזאת – אפשר לאפיןן אותה כדריכות, דחיפות, ערנות מסוג מאוד מסוים, מרגישים את זה כשנכנסים לחדר – האנרגיה הזאת היא מה שהצופה מייחל לפגוש. זה קיים,אם כך, וזה מורגש, אבל עדיף לא לדבר על זה בשלב זה. מוקדם מדי, פריך מדי.  

 

בן הגרי, מתוך תערוכת בוגרי המדרשה

 

 

באוניברסיטת חיפה ובמכללת ספיר הרגשתי הפעם את יתרונות המרחק, ופחות את חסרונותיו. החסרונות ידועים, ודובר בהם רבות. אבל סוג השקט, שאמנם עלול להנמיך אמביציות, הוא גם מה שמאפשר לאנשים לעשות מה שבאמת מעניין אותם, ולא מה שעשוי להתאים לזומר או לברוורמן. עניינים אחרים נמצאים על סדר היום – בחיפה עוסקים, למשל, סטודנטים ערבים ברצח על רקע כבוד המשפחה, במצב של היות אסיר או שבוי. אחרים נוגעים בשאלות של זהות לאומית ואתנית – מבלי שהנושא משתלט על העבודות, מבלי שהעבודות הופכות לנשאי "תוכן" באופן פשטני. אחרים בודקים חומרי פיסול, מעברים בין ציור לצילום, בין רישום לתחריט, בין צילום לוידאו. הסטודנטיאליות מורגשת באופן חיובי לגמרי: רוח של ניסוי ובדיקה, אווירה של חופש עשייה.

 

לילי סורוקר, מתוך תערוכת החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה

 

 

 

בספיר ראיתי עבודות וידאו על קשיי היקלטות של מהגרים, רקמה בחוטים צבעוניים על ניירות משבצות, עבודת פיסול מרשימה בחומר קרמי, מיצבים שמגיבים מן הסתם לעניינים אישיים אבל בה בעת עושים שימוש מושכל בשפת האמנות. מיעוט המשתתפים מאפשר להתרכז בכל עבודה, כל סטודנט מקבל חלל תצוגה גדול משלו וניכר שכולם התייחסו לאופן התצוגה ולנוכחות של העבודות בחלל. התמימות היחסית פועלת דווקא לטובתם של הבוגרים: הם מתנהגים כמו סטודנטים לאמנות ולא כמו אמנים צעירים שחושבים על הגלריה שתאמץ אותם. 

 

 

רוני סיבוני, מתוך תערוכת בוגרי מכללת ספיר

 

 

בעיות של עולם האמנות  

15 בוגרי הצילום של מנשר הציגו בבית הבארות בשד. רוטשילד בתל אביב תערוכה תמוהה למדי: במבט ראשון כמעט אפשר היה לחשוב שזאת תערוכת יחיד. כל הבוגרים הצעירם, ללא יוצא מן הכלל, מצלמים נוף, נוף ישראלי. בחלל המרתפי הגדול היו תלויות עשרות הדפסות צילומיות, חלקן גדולות, כולן לא ממוסגרות, והתלייה בחלל משותף העצימה את המראה האחיד של התערוכה. סדרה של מבנים נמוגים בחלל, סדרה של אתרי בנייה, סדרה של מקומות עזובים עם כבישים שמובילים לשום מקום ועם מחסומים (קרובים, קרובים מדי לשרון יערי ופבל וולברג), נופי טבע ובתוכם "הפרעות" בצורת אנשים או מכוניות , ועוד ועוד. המרחב הישראלי הוא, כידוע, כר בלתי נדלה לדימויים פוטוגניים וכאלה שיש הרבה מה להגיד עליהם, הבעיה היא שזה כבר כל כך ידוע. אם לפני שניים או שלושה עשורים תלמידי צילום היו מתפייטים על טקסטורות של קירות מתקלפים (נוה צדק, ממילא), עכשיו כולם עוברים דרך שלב החניכה הבלתי נמנע של הנוף הישראלי – הבנוי, המעובד, המתפורר, הנעלם, בין טבע לתרבות וכו'. לא ברור מה הלקח העצוב יותר של התערוכה -המבוי הסתום של הצילום הישראלי או שמא מה קורה כשמחברים תלמידים (נוחים להשפעה מעצם היותם תלמידים) למורה דומיננטי מדי.    

 

תערוכת הגמר של מנשר, מבט כללי

 

בכל מקרה, שלא בטובתה הצביעה התערוכה הכמעט-אחידה במנשר על הרגע הבעייתי של הצילום הישראלי, ועל תחושת הדז'ה-וי האופפת את מרבית תערוכות הצילום שרואים לאחרונה. מתבקש לא להפיל על הבוגרים הצעירים את כל הבעיות של האמנות, אבל ייתכן שאך טבעי שחלק מהבעיות של האמנות יחלחלו לבתי הספר.  וייתכן שלא במקרה הבעיות מורגשות במיוחד בבתי הספר המרכזיים: אצל הסטונדטים בבצלאל ובמדרשה ניכרת במיוחד נוכחות שוק האמנות והמיסחור הרובץ בפתח.