היה מקסים. חם, צפוף, מהביל, אך מקסים.
הבית הוא בית תל אביבי בן 3 קומות, ישן ומרופט, שומר על שרידי יופי של פעם. גורלו נחרץ, בדומה ללא מעט כמוהו: השליכוהו לקבלנים. מה שלא יעשו איתו – יותר מאופק, פחות ראוותני – לא יגע בקצה חינו של מה שהיה. כרוניקה ידועה מראש. לתוך המציאות הנדל"ניסטית הזאת נכנסה התערוכה לערב-לילה אחד. שבת, מאחה"צ עד חצות. רועי מרדכי, אמן ששכר שם דירה, התחיל לתכנן את האירוע לפני חודשיים. יחד עם רוית הררי הם אצרו תערוכה בת 30 אמנים, שפוזרה בנדיבות, בהומור ובתשומת לב בין החדרים וחדרי המדרגות.
בכניסה ניצב פסל גדול של רימה ארסלנוב – "שופל". לא דחפור, אלא שופל, במלוא כבדותו וישירותו. כף דחפור גדולה, מכוסה בפרווה שעירה כתומה. השופל נראה כמו יצור מגודל ומגוחך, תקוע במקום לא-לו, מנסה לחבב את עצמו דרך הכתום הפתייני, משתדל להסוות את טיבו האמיתי. בחדר ליד שפך רועי מרדכי על הרצפה חול, וגידר אותו בנייר ירוק. בתוך ארגז החול המאולתר שני צבים (אמיתיים), על גבם הונחו דמויות פלסטלינה צבעוניות, גבר ואישה. במרכז עמד כלי עם ירקות ומים (אמיתיים). הצבים נראו מאובנים לגמרי, אולי מוכי טראומה מהמעבר שניכפה עליהם, ובהקשר של דיירים שפונו מבתיהם הם בודאי ייצגו נאמנה את האופציה של חסרי הבית, אלה שלא סומכים על שום בעל בית ונושאים על גבם את ביתם.
חלק מהעבודות נעשו במיוחד לאירוע, חלקן עבודות קיימות. התחושה הייתה שגם הישנות וגם החדשות ברובן אכן מגיבות – לא ישירות מדי, במידה – להקשר. כלומר, עבודות מוזמנות, אבל לא באופן מוגזם. רישום של אפרת קליפשטיין, למשל, המתאר בשלבים של עשה-זאת-בעצמך נוסח איקיאה בניית רפסודה, התקשר למצב של ניידות, של הכינו-רפסודה-למקרה-חירום. בעבודת וידאו של זיו בן דב מלפני מספר שנים, רואים אותו בבגדי סופרמן, רגליו מבצבצות מבעד לחור בקיר, והא מרחף באוויר בעודו מכה בפטיש ומרחיב את הפתח בקיר. סוג הבית הישן בו כל זה מתרחש, עם המבט לסירוגין מבפנים ומבחוץ, הולם לחלוטין את הסיטואציה של הבית בהס 8, וכך גם משהו בתנוחה ההתאבדותית של סופרמן הביתי, בעל בית חרוץ ואבסורדי. שלוש יריעות גומי של אוריאל מירון ("נשלים", מ- 1999), תלויות על מסמרים, השתלבו אף הם באווירת בית מתפורר. צבעוניות דהויה, טקסטורה של שטיחון אמבטיה, תלייה של מגבות מטבח – תפאורת הבית נראתה סביבתם הטבעית של נשלי הגומי. עבודה שעשה פיליפ רנצר במיוחד לאירוע הייתה מההברקות הקטנות והכובשות: שני מגדלי בתים, עשויים מעץ, צבועים במשבצות שחור-לבן, מזכירים בצורתם ציפור ברנקוזית אבל תלויים על הקיר בכיפוף אלגנטי, כמו אהילים דקורטיביים.
פיליפ רנצר, בתים, 2008
בשני חדרים התקיימו מופעים/מיצגים בהשתתפות אמנים. המילה מיצג נשמעת אקדמית מדי ביחס למה שהתרחש שם, אולי עדיף "התרחשות". באחד החדרים מתח בוקי גרינברג קורת עץ גבוהה והניח עליה, בזו אחר זו, ביציות שזה עתה טיגן על גזיה. ריח עז של ביצים מטוגנות התפשט בכל הקומה, נבלע בחום המהביל הכללי, והחדיר לאירוע ריח של חדר מדרגות, כזה שמנקז אליו את ריחות המטבחים מכל הדירות. הביציות לא נועדו לאכילה, אמנם, אלא הפכו למין קורה קישוטית, והייצור ההמוני והמופרך שלהן היה אבסורדי להלל, אבל המראה של בוקי גרינברג, בסינר לבן, עם המחבת ביד, תרם מימד ביתיות (מופרעת, כמובן).
בוקי גרינברג, הומלנד נכסים בע"מ
ליאור אמיר-קריאל היא מהעקביות שבאמניות המיצג. מאירוע אזוטרי אחד למשנהו, מתאפיינת הנוכחות הכריזמטית והסוחפת שלה כמופיענית טוטלית ושופעת המצאות, אך גם מאוד ממוקדת. עמלנית, מגיבה לעניינים מגוונים, כולל לעולם האמנות. הפעם היא ישבה לבדה בחדר, לבושה בחלוק לבן, פניה מוסתרות במסכת נייר גזורה של פני גבר (משה הס, הסתבר בהמשך, האיש שעל שמו הרחוב), גוזרת ניירות לבנים. לידה עמד מין מדחף אוויר שפעל ברעש מעצבן והעיף את הניירות לכל עבר. החלונות היו צבועים בצבע שחור והניירות נדבקו עליהם, או נחתו על הרצפה. נוצר חדר שחור-לבן, באווירה שהיא מעין פרודיה על ציור פעולה ועל פעלתנות גברית בכלל, מין סדנת יזע של אישה אחת, עם רוחו של משה הס המרחפת מעל, ממבשרי הציונות, סוציאליסט וידידו של מרקס! מיותר להרחיב, המטפוריות והסמליות כבר בפנים.
ליאור אמיר קריאל, משה
שי עיד אלוני הניח על רצפת המטבח בובה ענקית, רק רגליה הורדרדות והבשרניות בצבצו מבעד לסורגים גבוהים שהציב. בחדר סמוך הוא העמיד מזרן זוגי גדול ועליו רישום של דמות שמנמנה, עם רגליים המזכירות את אלה השרועות במטבח. כרגיל אצל שי עיד אלוני, הגרוטסקי משתלב באנושי ומעורר החמלה. אלינה ספשילוב העמידה מיצב ציורי עדין ויפה בפינת אחד החדרים: אהיל עומד, שעון קיר, שטיחון, וקיר צבוע אדום. ציור זלג לתל מימד, דירת סטודנטים חסכונית זלגה לדירה בורגנית תל אביבית של פעם.
אלינה ספשילוב
בקומה העליונה הוצגה במוניטור עבודת הוידאו של שחר מרקוס מהתערוכה "בונקר" שהציג לאחרונה בברלין. מרקוס בנה בתוך הגלריה בונקר מ- 1500 כיכרות לחם, בוידאו רואים אותו בונה את קיר הלחם. עבודת הוידאו הישנה והטובה של שרון פז, עם חדר בתוך רכבת נוסעת, שרהיטיו הולכים ומתמעטים ככל שהנסיעה נמשכת, היא עבודה אפקטיבית בכל איזכור של בית, נדודים וחוסר יציבות. גם "הוילה" של מירב הימן, מ- 2004, עבודת וידאו המוקרנת על הרצפה, הלמה בטבעיות את ההקשר: בחור ובחורה מצולמים מלמעלה מזיזים רהיטים הלוך ושוב בתוך הבית, מפנים ומעבירים בקדחתנות, ללא מנוחה. שרי גולן תלתה ציור גדול של משפחה על קיר צדדי בחדר המדרגות, ציור שמועדים להיתקל בו, והא נועד לא להיראות כמו שצריך. בחדר האמבטיה היא תלתה ציורים צבעוניים על מגשים, בצד נותרו בעינם אביזרי האמבטיה.
ואם כבר שרי גולן, מייד עולה בזיכרון "הקונגרס 17", אירוע-תערוכה במתכונת דומה להס 8, אותו אצרה גולן לפני כשנה ברח' הקונגרס 17: דרום העיר, בניין קטן, ניצול הזדמנות של בין לבין, כשהבניין ריק מדייריו, וכל החדרים הופכים לחללי תצוגה. ההצלחה של הקונגרס 17 חזרה על עצמה בהס 8. כאן ושם היה שילוב נכון של מרכיבים: בית שמביא איתו, מן המוכן, מטען של תכנים – עיר ותהפוכותיה, מה שהיה, מה שיהיה – ואנרגיה ממוקדת של הרבה אמנים, רובם צעירים, שבאים לרגע והולכים. יש משהו משחרר בידיעה שמדובר באירוע לרגע, בהבנה שחלק מהעבודות ייזרקו בתום האירוע. בייחוד בהקשר המסוים של הס 8 – פינוי לצורך שיפוץ, שיפוץ לצורך שידרוג, שידרוג בעבור רווח – נחמד לחשוב שאמנות יכולה (עדיין) להיות (לרגע) מחוץ למשחק. כלומר, במשחק משלה. נחמד לחשוב שאמנים נרתמים למשהו בר חלוף; לא יוקרה, לא "צבע טרי" ולא אוצרים מחו"ל. דבר לא יישאר משורת הביציות של בוקי גרינברג, הצבים של רועי מרדכי יעברו לארגז חול טוב יותר (יש לקוות), הרקוויאם של ורדי שבקע מתוך ארון בגדים באחד החדרים (עבודה נוספת ומדויקת של אפרת קליפשטיין) ימשיך לנגן במקומות אחרים, ובהקשרים אחרים. ובזיכרון הקולקטיבי של עולם האמנות תישאר הס 8 כתובת זכורה לטוב.
גם אני כמו רותי דירקטור חושב שהתערוכה מקסססססייימה.כל הכבוד לאמנים הצעירים והצעירים ברוחם,שיודעים להפוך אירוע טראומתי בחייהם לחוויה מכוננת.בדיוק ההיפך מהאמנים השמנים של 'הדבירים' 'הברוורמנים' ו'הזומרים',אלו איבדו כל קשר וקשב אותנטי עם עצמם ועם סביבתם.נגע לליבי,בעיקר בוקי גרינברג,בנאדם שלא דופק חשבון…גילוי נאות: ילדי וילדיו של בוקי נמצאים באותו הגן,הגן האנתרופוסופי.בוקי ואני אוחזים באותה דעה,שחינוך ילדים הוא מעל הכל ועליו לא מתפשרים.אסור לשלוח את הילדים למוסדות החינוך הרגילים,חייבים להעניק להם את המיטב,יעלה כמה שיעלה,לא לחסוך מהם כלום. בנוסף לכך אני מקפיד לקחת את הילדים מידי שבת לסיבוב גלריות והתערוכות האלטרנטיביות הן המועדפות עלי.המיפגש עם בוקי בטריטוריה שלו, ריגש אותי מאד.ילדי שאלו אם טיגון ביצי עין זאת אמנות ואם זה לא מסוכן שהשמן הרותח ישפריץ עליו?הסברתי להם שבוקי הוא אמן שנוהגים לכנות חתרן ו/או רדיקאלי.סיפרתי להם,שפעם שבוקי היה עדיין צעיר,הוא ערך הפנינג,פרפורמנס,באוטובוס וקיים יחסי מין עם אישה.זאת אומרת,הכניס את הפיפי/בולבול שלו לתוך הפות של האישה והכל תוך כדי נסיעה ברחבי העיר. הילדים הוקסמו.כשחזרנו הביתה,אחרי ארוחת צהריים טובה במסעדה ביפו,הראתי לילדים סרט וידאו של ג'ף קונס עם צ'יצ'ולינה. בתי הגדולה משוגעת על הסרט הזה,ראינו אותו שוב ושוב,עד שכבר לא יכולנו יותר.
חם צפוף מהביל ומקסים – נשמע לגמרי כמו מסיבה, במיוחד כשיודעים שהיה זה ערב אחד (אז מה עם זה נמשך יום שלם)..
מי שרוצה אמנות – שירוץ מהר אם כך, אין זמן
ומי שאוהב להתבודד עם האמנות – שיחפש זאת במחוזות אחרים
אבל מי שאוהב מסיבות, זה המקום.
נחמד.
האם זהו זן חדש של תצוגת אמנות שיילך ויתקבע, (לצד הקלסיקה השבעה) או רק פורקן מהיר לאמנים שדחוף להם, ובצדק..
האם ההירתמות למשהו בר חלוף היא רוח חדשה ושלמה , או שהיא עוטפת בתוכה את הכמיהה של אמנים צעירים לדבר האחר?
מי שעושה ביציות בתערוכה לא חושב על המחר האחר..
האם התערוכה נמשכת?
ממש לא, תערוכה ליום אחד.