Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דניאל בירנבאום’

 

הנעדר הנוכח של הביאנלה בונציה הוא הצילום. העדרותו הכמעט מוחלטת מהדהדת במיוחד לנוכח ניראותו הבולטת בשנים עברו. את תחנות הצילום הבולטות השנה אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת: וולפגנג טילמנס (Wolfgang Tillmans) מוצג בתערוכה הבינלאומית בביתן האיטלקי בג'רדיני, בארסנלה בולט לאו דווקא לטובה גוף עבודה חסר ייחוד של איימי סימון (Simon Amy) האמריקאית שמציגה צילומים מתל אביב: פנים בית, מרצפות בדגמים גיאומטריים, דלתות ורהיטים, ודימוי של מפתח רב-בריח הזוכה להגדלת ענק. קרסטן הלר (Carsten Holler) מציג שורה של צילומים מטופלים: על מבנים שונים במקומות שונים בעולם הוא שותל פסל ספירלי. בג'רדיני אפשר לראות את לוקאס סאמאראס (Lucas Samaras) בביתן היווני, ואת Miwa Yanagi בביתן היפני.

וזהו, בערך.

כך שאם מחפשים בכוח בשורה-כיוון-תובנה, ביאנלה 2009 מנכיחה את המשבר של הצילום, את הרגע שלאחר הרוויה העצומה. מצד אחד הדימוי הצילומי נמצא בכל מקום –  בציור, בוידאו, במיצב, כרדי-מייד. מצד שני, השתלטותו-חדירתו היא בה בעת גם היטמעותו בכל אחד מהמדיומים האחרים.

ולפיכך מעניין ומרגש המפגש עם לוקאס סאמארס, יליד 1936 (מבוגר בשנה מרפי לביא…) שחי בניו יורק מאז 1948 ומוכר כצלם שלאורך השנים התייחס למדיום באופן ניסיוני. הוא זכור בזכות הצילומים המטופלים שלו, וכאחד האמנים המעטים שעשו שימוש מושכל ואינטנסיבי בפולארויד. האם קהילת האמנות ביוון התקוממה (כבר 40 שנה הוא לא חי בארץ… יש צעירים יותר…) או התרגשה מבחירתו של סאמאראס להיות האמן שלהם בוונציה? כצופה מהצד מצאתי את התערוכה שלו אחת מנקודות הציון החשובות בביאנלה – נכונה לזמן ולמקום וכאמור אף מרגשת מהרבה בחינות.

 

 

 

 

 

לוקאס סאמאראס, 1993

לוקאס סאמאראס, 1993

 

 

 

סאמאראס מציג בביתן היווני צילומים ועבודות וידאו מהשנים האחרונות, לצד עבודות פיסוליות משנות ה- 60. אחרי שנים שבהם נטש את הצילום והתמקד בוידאו, הוא חזר בעשור האחרון לצילום, תוך אימוץ הטכנולוגיות הדיגיטליות.

בכניסה לביתן מוצגת העבודה "Doorway", המתוארכת 1966-2007. זהו קיר של מראות בהן הצופה רואה את השתקפות דמותו הנשברת, ואגב כך עובר למצב של מודעות עצמית: מודעות לתהליך הצפייה ולנוכחות שלו-עצמו בתערוכה – כדימוי, וכמתבונן. לאורך הקיר האחורי של הביתן מוצגת עבודת וידאו מ- 2006 המורכבת מ- 24 צגים, על כל צג מוקרן דימוי אחד של גבר או אישה המתבוננים במשהו. התמונה מתמקדת בפניהם, אנחנו לא רואים במה הם מתבוננים. זהו דימוי וידאו שמכיל במובהק היסטוריה של תצלומי דיוקן, מה גם שבהמשך מתברר שהגברים והנשים המצולמים הם אמנים, ידידים ואנשים מעולם האמנות אשר מתבוננים בעבודת וידאו (הנשארת, כאמור, מחוץ לפריים) שבה נראה סאמאראס מתפשט מבגדיו. שם העבודה: Ecdysiast and Viewers – חשפן ומתבוננים.

 

לוקאס סאמאראס, הביתן היווני

לוקאס סאמאראס, הביתן היווני

ובין שתי הצבות אלה – בין דיוקנאות הצופים המשתקפים במראות לבין דיוקנאות צופים אחרים המוקרנים על צגים – תלויים הצילומים. רובם צולמו ברחובות ניו יורק. בחלקם מוטמעים דימויים קודמים של סאמאראס, ביניהם דיוקנאות עצמיים שלו מתקופות שונות, כולל צילומי עירום. האחרים הם צילומי אנשים, קירות ומדרכות, ולא מעט כסאות ברחוב. התוצאה הסופית צבעונית ומלאכותית, הנחות צבע דיגיטליות מוחדרות לצילום כמו וירוס או להיפך, כמו עירוי דם, ובסופו של דבר זה מצטבר לדיוקן (עצמי, ולא רק) רב שכבתי, רב תקופתי, שמעביר את מה שצילום יודע לעשות הכי טוב: להעביר את עקבות הזמן. 

 

לוקאס סאמאראס

לוקאס סאמאראס

התערוכה מכילה מימד בלתי ניתן להכחשה של נוסטלגיה, אולי אפילו סנטימנטליות, אבל לחלוטין ללא המבוכה העשויה להילוות לכך. היא שובת לב ומעוררת הערכה ביחס לגוף עבודה של אמן בשנות השבעים לחייו, אמן החושף את גופו, את עבודתו בת הארבעה עשורים, את היותו אמן, ואת יחסיו עם קהל הצופים – את הצורך שלו בהם.  

באשר למצבו של הצילום, עצם ההיתקלות המפתיעה באמן הפועל משנות ה- 60, ברגע המסוים הזה של הצילום, מבקשת השתהות. סאמאראס הפך את הצילום לכלי אמנותי בחיפוש מתמיד, הן מהבחינה המושגית והן מהצד הטכנולוגי. לא מפתיע שעכשיו הוא חוגג את הצילום הדיגיטלי, ואפשר גם להבין כיצד משבר הצילום פוסח עליו. המשבר חל על דור אחר, צעיר יותר, שגדל עם ולתוך הניצחון הסוחף של הדימוי הצילומי, ולא חווה כמו סאמאראס הן את השנים הרדיקליות של הצילום והן את מאבקו על לגיטימציה של אמנות. וולפגנג טילמנס, לעומתו, הוא מהנציגים הבולטים של פריחת הצילום של שנות ה- 90, ואחד ממבטאי המצב הצילומי. בתערוכה הגדולה של דניאל בירנבאום "יוצרים עולמות" הוא הצלם המשמעותי היחידי, והתערוכה שלו מקבלת שטח תצוגה גדול. ההצבה מורכבת, כמו תמיד, מדימויים מצולמים שלו ושל אחרים. חלקם נתונים בתוך שולחנות היוצרים מערך פיסולי באמצע החדר, חלקם תלויים על הקיר, אבל עיקר ההצבה על הקיר היא של תצלומים נטולי דימוי: ניירות צבעוניים התלויים בסידורי הקומפוזיציה המזוגזגים שהביאו לטילמנס את פרסומו, ריקים מדימויים. כמייצג מובהק של דור צילומי מסוים, וכצלם רב השפעה, לעמדה של  טילמנס מעמד עקרוני: הוא מתייחס למהות של נייר הצילום, ממש להיבט הכימי שלו, ובה בעת מוותר על דימוי. נייר הצילום חלק וריק. הקומפוזיציה על הקיר היא סידור דקורטיבי של ניירות צילום ריקים מדימוי, אך מלאים באפיונים שלהם-עצמם.

 

וולפגנג טילמנס ב"יוצרים עולמות".  צילום: עידו פדהצור

וולפגנג טילמנס ב"יוצרים עולמות". צילום: עידו פדהצור

את הנכחתו החגיגית של רגע החולשה של הצילום מצאתי אחר כך בואריציה אחרת בעבודת השקופיות של אורי גרשוני שהוצגה ב"חרושת", תערוכת התואר השני של בצלאל. "רברס" היא עבודה סימפטומטית לתחושת מבוי סתום/רוויה העולה מהשתיקה של הצילום בונציה, ומניירות הצילום חסרי הדימוי של טילמנס. אורי גרשוני  בחר להציג עם תום לימודיו לתואר השני 80 דימויים של מכוניות אחרי תאונה, שהוקרנו דרך מקרן שקופיות – מכוניות הפוכות, תקועות, או הרוסות. הדימויים נלקחו מהאינטרנט. או במילים אחרות, דימויים מצולמים אנונימיים, ללא אב וללא אם (בפרפרזה על "לא אמא ולא אבא", מתוך ציור של משה גרשוני מ- 1994). ההחלטה להחליף את אקט הצילום הבורא דימוי בליקוט דימויים קיימים נוגע בחווית הרוויה המשתקת של עודף הדימויים המצולמים. תחושת האין אונים מתחזקת לנוכח הבחירה בדימויי מכוניות לאחר תאונה. העיסוק באסון או בתאונה אינו חדש באמנות השנים האחרונות, אבל בהקשר של הצילום הוא מקבל עכשיו משמעות חדשה: התקיעות, הטעות, השיבוש או חוסר המוצא, הם (גם) של הצילום. שם העבודה "רברס" מכוון למהלך בכיוון הלא רצוי, אלא אם כן הוא גם מרמז על אפשרות לקחת כמה צעדים אחורה ולשקול מחדש את האופציות הצילומיות.  

אורי גרשוני, מתוך "רברס", 2009

אורי גרשוני, מתוך "רברס", 2009

צילומי התאונות הוקרנו על הקיר בעודם מערבים טכנולוגיה דיגיטלית עם טכנולוגיה מיושנת יותר של מקרן שקופיות. כל דימוי הוקרן גדול ויפה, כל מכונית תקועה זכתה לרגע תהילה, ומייד התחלפה בואריציה אחרת של תקיעות ושיתוק. דימוי אחרי דימוי, מכונית אחת כל פעם – מעין תחליפים לדיוקנאות האנשים הצעירים שאורי גרשוני צלם בעבר (קלאברים, נבחני אודישנים ל"כוכב נולד" ועוד) אלא שהפעם אלה דיוקנאות של המקולקל והמובס…

השימוש במקרן השקופיות מחזיר אותי לארסנלה בונציה, שם הקרינה סיל פלויר (Ceal Floyer), אמנית בריטית ממוצא פקיסטני, שקופית אחת ויחידה – דימוי של עץ בונזאי שהוגדל לממדי עץ בגודל טבעי. הדימוי האחד הבודד, המוקרן דרך מקרן שקופיות, יצר רגע פואטי מורכב: עץ בונזאי מהונדס והגדלתו הלא טבעית שלכאורה מחזירה אותו לממדים "נורמליים", שקופית בודדה נתונה בתוך מסילת שקופיות אשר מייצרת ציפייה לא ממומשת לדימויים מתחלפים. והמשמעות של זה לגבי צילום: התמקדות בדימוי אחד, של טבע לא-טבעי, תוך ויתור ודאי על כל הדימויים האחרים, כל האפשרויות האחרות.

 

 

 

 

 

Ceal Floyer, Overgrowth, בארסנלה. צילום: עידו פדהצור

Ceal Floyer, Overgrowth, בארסנלה. צילום: עידו פדהצור

 

 

 

פלויר היא אמנית שעובדת הרבה עם מקרן שקופיות, לעיתים ללא דימוי כלל, רק תוך שימוש בתאורה של המקרן. המקרן הארכאי בעקרון מעניק לעבודותיה איכות מהורהרת ופואטית, בביאנלה בונציה הייתה לעץ הגדול והבודד שלה נוכחות מיוחדת במינה. היה בו שימוש זהיר וקפדני בדימוי מצולם. השקופית המוקרנת הקרינה בטחון מרגיע גם ביחס לשמועות הקודרות לגבי מותו של הצילום.   

Read Full Post »

 

בשבוע שעבר הודיעה הנהלת הביאנלה בונציה על הזוכים בפרס אריה הזהב על מפעל חיים לשנת 2009  יוקו אונו וג'ון בלדסרי! כלומר – מחווה לאמנות המושגית, הניסיונית והרדיקלית של שנות ה- 60, בעיתוי מעניין: עולם האמנות הקפיטליסטי, המשומן והראוותני, מפנה מבטו, ברגע של משבר, אל האופציה שהציע העשור הרדיקלי של המאה הקודמת. אפשר לראות בבחירה הזאת הצעת כיוון לעולם האמנות בעקבות המשבר הכלכלי, ואפשר להיות לגמרי ציניים, ולהבין שגם רדיקליות אפשרית רק כסחורה בפני עצמה.   

 

יוקו אונו (Yoko Ono, ילידת טוקיו, 1933) היא מחלוצות המיצג והאמנות המושגית ומראשונות האמניות שפעלו מתוך מודעות פמיניסטית. העבודות הראשונות של ג'ון בלדסארי (John Baldessari, יליד קליפורניה, 1931) היו ציורי טקסט מינימליסטיים וממזריים, עם טקסטים שהתייחסו לציור או לתיאוריות של אמנות מושגית. בהמשך יצר עבודות גדולות המורכבות מצילומים מטופלים, בפורמטים שבורים וגדולים, אפשר לראות בו את אחד האמנים הראשונים שהכניסו את הצילום למחוזות האוונגרד, בשילוב מיוחד בין פופ ארט ומושגיות.

 

שיא יצירתה של יוקו אונו היה בשנות ה- 60. אחר כך היא הפכה, כידוע, למפורסמת ומתוקשרת ודמות איקונית מכדי להמשיך להיות אמנית. בשנים האחרונות היא חזרה לעשות אמנות, אבל עכשיו זוהי אמנות המגויסת לאקטיביזם הפוליטי שלה – אמנות הנושאת מסרים ישירים, יפים וצודקים, ולפיכך תעמולתית, ולא באמת מעניינת.

בכל אופן, לרגל הפרס נחמד להיזכר בעבודות החזקות שלה משנות ה- 60, ובלהט הפמיניסטי. Cut Piece הוא אולי המיצג המפורסם ביותר שלה – היא ישבה על במה ללא תזוזה, ולידה זוג מספריים. אנשים מהקהל התבקשו לעלות ולעשות משהו עם המספריים, בהדרגה נקרע הבגד השחור שלבשה, מידת האלימות כלפיה הלכה וגדלה. יוקו אונו הנכיחה את הפסיביות הנשית ואת התגובה האלימה שהיא מייצרת.

 

 

cut-piece-1964

 יוקו אונו, Cut Piece, 1964

בלדסארי הוא סיפור אחר. אמן פעיל ומחויב במשך למעלה מארבעה עשורים, אשר חי כל השנים בקליפורניה, כלומר לא בניו יורק, לימד בבתי ספר לאמנות בחוף המערבי, והיה שותף לדיונים שונים על מצבה של האמנות. האמנות שלו חכמה ושנונה אבל לא מהסוג היבש: יש בה אירוניה, שעשוע, צבעוניות. במשך שנים היה מיוצג על ידי גלריה סונאבנד בניו יורק

 (Sonnabend Gallery), ולאחרונה עבר לגלריה מריאן גודמן (Marian Goodman Gallery), מהגלריות החזקות והמבוססות בניו יורק. הוא מציג במיטב המוזיאונים והתערוכות, בשנה שעברה השתתף בביאנלה של הויטני, לפני כן הציג בדויטשה גוגנהיים בברלין וכו'. מה שמפתיע הוא שמעמד העל שלו, לא מונע ממנו לדבר בפתיחות ובישירות על עולם האמנות – אמנים כוכבים (שרובם ידידיו), גלריות, כסף, אופנות. משהו מהניצוץ הרדיקלי מעולם לא גווע.

דוגמה לסוג הסיפורים שהוא מספר, כאילו בתמימות: בראיון שנערך איתו לפני מספר שנים, הוא סיפר, בין השאר, על תערוכה משותפת שהציג עם ריכטר ב- 1985 בשיקגו. איש מהם לא מכר אז אף עבודה, ריכטר הציג את ציורי הנרות שלו. עכשיו, מציין בלדסארי בתמיהה, כל ציור כזה שווה 20 מליון דולר. מה היה רע בהם בשנות ה- 80? הוא תוהה, ומה השתנה עכשיו?

 

אחת מעבודותיו הידועות של בלדסארי היא טקסט ששלח לסטודנטים בקולג' נובה סקוטיה ובקש שיכתבו במקומו על קיר:

 I will not make any more boring art. הטקסט נכתב שוב ושוב, כמו עונש, על קירות הגלריה, והפך לאחת המניפסטציות המובהקות של הפרדוקס של האמנות המושגית: הצו למקוריות ולחדשנות, לצד ביטול האישי. חזרה אינסופית ועמלנית על המנטרה של "רק לא לעשות אמנות משעממת". וכמובן, האירוניה העצמית הנילווית לכל זה. 

 

 

81543001 ג'ון בלדסארי, 1971

 

את הפרס על מפעל חיים יקבלו אונו ובלדסארי ערב פתיחת הביאנלה , ב- 6 ביוני. הפתיחה הרשמית היא ב- 7 ביוני, והתערוכה תימשך עד ה- 22 בנובמבר 2009. מנהל הביאנלה השנה, ה- 53 במספר, ואוצר התערוכה הבינלאומית הוא דניאל בירנבאום (Daniel Birnbaum), אוצר מוערך, יליד שטוקהולם, שאצר בין השאר את הביאנלה במוסקבה, ומשמש כאחד מעורכי "ארטפורום", כתב העת האמריקאי. כותרת התערוכה שאצר בונציה היא "עושים עולמות" ובהצהרת הכוונות על התערוכה הוא דיבר על המחויבות שלו לתהליך היצירה של האמן. 

אתר הביאנלה –

www.labiennale.org

 

ואם כבר ביאנלה, אז הנה תחזית הביאנלות לקיץ הקרוב –

הביאנלה השנייה של אתונה, תחת הכותרת "Heaven", תיפתח ב- 15 ביוני ותוצג עד ה- 4 באוקטובר 2009.

www.athensbiennial.org

הביאנלה ה- 11 של איסטנבול תוצג בין ה- 12 בספטמבר ל- 8 בנובמבר 2009.

www.iksv.org/bienal

הביאנלה של ליון תוצג בין ה- 16 בספטמבר 2009 עד ל- 3 בינואר 2010.

www.biennale-de-lyon.org

 

 

Read Full Post »