Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מיגואל ברצ'לו’

 

מואר, בהיר ומסביר פנים, כזה הוא הביתן הישראלי בונציה 2009. הקיר האחורי הפך לקיר חלונות ברזל שפונה אל החצר האחורית, זו שבשנים האחרונות הייתה מוחבאת ומוסתרת מעין. בכניסה מוצבות בשורה אדניות עם פרחי גרניום אדומים. גם בחצר האחורית גרניום אדום. אחרי שנים שהוחשך והוסווה כדי לאפשר את קיומם של מיצבים ועבודות וידאו, מתגלה הביתן מחדש והרי הוא מזמין ונעים.  נוכחותו משרה אווירה של וילה קטנה משנות ה- 50. הוא צנוע וביתי יותר מאשר מוזיאלי, ונינוח בהתאם. מה שמחזק את האווירה הביתית אלה כורסאות ושולחנות בעיצוב רטרו המוצבים בקומת הכניסה, ופינת ישיבה נוספת במפלס העליון; ביציאה לחצר האחורית פינת קפה. על השולחנות מונחים קטלוגים של לביא ושל אמנים אחרים – בני דורו, ממשיכיו או קרובים לו. בקומה השנייה מוצב הצ'מבלו שלביא צייר עליו, ולצידו סרט המתעד את פעולת הציור. אם הזכרנו מקודם ביתנים מודעים לעצמם, הביתן הישראלי חובר למגמה. הוא מחצין הפעם את אפיוניו הביתיים, ולא מתיימר להיות מה שהוא לא. הציור של רפי לביא יושב בתוך כל זה בטבעיות גמורה. דיקטים בגודל אחיד (120 120x), תלויים כמעט תמיד ברווחים אחידים. ציורים בממדים של קיר ביתי. מעולם לא נראה הציור של לביא כה פרוע וכה מבוית, בעת ובעונה אחת.

 

הביתן הישראלי

הביתן הישראלי

חינו של הביתן מרחיב את הלב. מהמקום עוין התרבות וקפוץ היד (ביחס לתרבות) בו אנו נמצאים היום, קשה לדמיין כיצד בשנות ה- 50 מוכות הצנע מצאה מדינת ישראל לנכון להקים ביתן לאמנות בונציה. עדיף לא לחשוב מה היה קורה לו הייתה המדינה נדרשת היום ליוזמה כזאת למען האמנות הפלסטית (דמיינו את זה: פנייה לתורמים פרטיים, ניגודי אינטרסים, מלחמות בין משרדי ממשלה, עצומות בעד ונגד, מכרזים עקומים לאדריכלים וקבלנים… אוי, איזה בלגן היה יכול להיות פה). אבל למזלנו הביתן הישראלי קיים, והוא נכס עצום לאמנות הישראלית. סמוך לביתן האמריקאי ניצב לו הביתן נעים הסבר (תכנון: יעקב רכטר) כמו תזכורת למצב פוליטי אחר (בת חסותה הקטנה והאהובה של המעצמה הגדולה), ובייחוד לסדרי עדיפויות ממלכתיים אחרים ולערכים אסתטיים אחרים. במובן זה משתלב הביתן בארכיון הסגנונות האדריכליים של יתר הביתנים בג'רדיני, שהוא הערך המוסף של כל ביאנלה.

 112

ורפי לביא? קשה להיות אובייקטיבי. לטעמי הביתן נראה מצוין, והציורים נראים בו מצוין. אני אוהבת את התלייה של דורית לויטההרטן – כאילו פורמליסטית, כאילו משחקית. חמישייה של ציורים לבנים התלויים בצורת X, או שורה ישרה של ציורים אדומים תלויים בצפיפות, בקצב אחיד. בקומה התחתונה תלויים שני ציורי התחלת הדרך מ- 1957 ("ילד אינטליגנטי בן 20") ועוד שני ציורים מוקדמים, כמעין מבוא, אבל עיקר התערוכה הם הציורים מהשנים האחרונות. עוברת מהם האנרגיה המפליאה של שנות הציור האחרונות של לביא, והתערוכה נראית רעננה ואלגנטית. הדרמה כולה מתרחשת בתוך מרחב הציור, בתוך המסגרת המרובעת של לוח הדיקט.

רפי לביא, הביתן הישראלי

רפי לביא, הביתן הישראלי

מה חשבו על הציורים צופים זרים? אני מניחה שלא היה ישראלי בונציה שלא מיהר לשאול כל זר מזדמן מה הוא חושב על הביתן הישראלי. כמו כולם, גם אני שמעתי דעות לכאן ולכאן, כפי ששמעתי דעות לכאן ולכאן על ביתנים אחרים. למשל, מה חשבו על מיגואל ברצ'לו (Miquel Barcelo) בביתן הספרדי? הדעות היו חלוקות. צייר (יליד 1957) שמצייר על פורמטים גדולים בעוצמה ציורית רבה, וגם מציג כדי חרס גדולים, חלק מהציורים עשויים להזכיר ציורי מערות, והכדים הענקיים מעלים בדמיון נוכחות ארכיאולוגית. היו שהגיבו לציור שלו באדישות, כעל ציור כבד ומיושן; היו שהתפעלו עד מאוד.

 

מיגואל ברצ'לו, הביתן הספרדי

מיגואל ברצ'לו, הביתן הספרדי

חשבתי שהתערוכה של ברצ'לו היא מקרה מבחן מעניין גם ביחס לרפי לביא. התערוכות  דומות למדי מבחינת המבנה: הליבה היא ציורים מהשנים האחרונות, סביבה תוספות שונות. ההבדלים הם בגודלו של הביתן הספרדי, אשר מאפשר להציג את ברצ'לו בהקשר רחב ומגוון, וכן בגודלם של הציורים עצמם, ובעוצמה האקספרסיבית העוברת מהם. זה מושך את העין מייד, מושך ומרשים. הציורים עצמם מתחלקים לשלוש סדרות תמטיות: גורילות, נופים אפריקאיים (ברצ'לו מחלק את זמנו בין פריז, מיורקה ומאלי), וקצף גלים לבנים. בחדר אחד מוצגים הכדים הגדולים, בחדר אחר  בחר ברצ'לו להציג ציורים קטנים של אמן צרפתי (Francois Augieras, 1925-1971) שמצייר סצנות סיפוריות מאפריקה. הציורים כמעט נאיביים, לעיתים כמו ציורים על כדים יווניים.

וישנו גם חדר "ארכיון" עם קטלוגים של ברצ'לו. מוקרן שם סרט המתעד מיצג שעשה בשיתוף עם כוריאוגרף צרפתי ובו מופיעים שניהם בציור פעולה-ריקוד על בד גדול. הציור נוצר דרך מחוות גופניות דרמטיות ביחס לצבע שעל הבד.  

ברצ'לו, הביתן הספרדי

ברצ'לו, הביתן הספרדי

הציורים עוררו את התפעלותי – הפורמט הגדול, נוכחות חומרית עשירה, התרגשות של ציור המזכירה אנרגיות ממחצית המאה הקודמת (פולוק, רותקו) או את הפעולות על הבד נוסח פונטנה. הכדים תורמים נופך מיתי, על זמני. ברצ'לו מצטייר כאמן טוטאלי, נטול ציניות או אירוניה. יש אנשים שזה משעמם אותם, או שזה נראה להם לא קשור לרוח הזמן.

יש שחשבו כך על רפי לביא. הסתובבתי בתערוכה של ברצ'לו, וחשבתי על רפי לביא. על הממדים הסולידיים של ציוריו, ועל ההתרחשות הפנימית המתוחכמת-מעודנת שלהם. חשבתי על היותו דמות אנונימית לחלוטין לקהל שאינו ישראלי, ותהיתי עד כמה הציור שלו אכן יכול לעניין ולהרשים מבקר מזדמן. ברצ'לו, לעומתו –  גם אם הוא פועל בתחום סולידי יחסית של ציור – הוא אמן מוכר, תערוכות שלו מוצגות ברחבי העולם. מבקר מזדמן יכול להתרשם מגודלן של העבודות, מהיקף התצוגה ומהעוצמה האקספרסיבית.

האם עולה מהדברים נימת התנצלות / הצטדקות? אם כן, זה מיותר. רפי לביא נראה נפלא בביתן הישראלי, הביתן הישראלי נראה במיטבו. אפשר ליהנות מהרגע, ובעוד שנתיים להמשיך הלאה.         

הביתן הישראלי. פינת קפה וגרניום סגול

הביתן הישראלי. פינת קפה וגרניום סגול

 

Read Full Post »