בסוף השבוע הלכה לעולמה שרה חינסקי, מי שהטביעה חותמה על שיח האמנות הישראלי..
שרה חינסקי התחילה את דרכה כאמנית. היא למדה במדרשה, ובשנת 1982 הייתה ממייסדי הגלריה אחד העם 90 (יחד עם שני בוגרי מדרשה אחרים: אריה ברקוביץ ורונית דברת). גלריה אחד העם 90 סימנה את ראשית העידן החדש של אמנות שנות השמונים, ובדיעבד אפשר לראות בה את תחילת המהלך שמוסס את המונוליטיות של עולם האמנות המקומי, והציע אופציות חדשות לתצוגה. היום זה נשמע מובן מאליו – גלריה מחוץ למרכז, ממילא כבר אין מרכז, קשה לתאר עד כמה אחד העם 90 הייתה חדשנית לזמנה. בדיעבד, מתבקש לראות במעורבות של חינסקי באחד העם 90 צעד שיבשר את הכיוון שבו תנקוט במהלכים הבאים שלה בעולם האמנות: נסיון לפרק את המרכזי למרכיביו ולרוקן את ההגמוני מכוחו.
בהמשך היא פנתה לדרך אקדמית, למדה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וכתבה דוקטורט במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות והמדעים. את מתודת החשיבה האקדמית, המבוססת על חשיבה פוסט-קולוניאליסטית, היא הפעילה על שדה האמנות הישראלי.
הנוכחות שלה בעולם האמנות לא הייתה דרך הערוצים המקובלים: היא לא אצרה תערוכות ולא כתבה טקסטים לקטלוגים, גם לא כתבה בכתבי עת לאמנות. למעשה פרסמה מעט מאוד, אבל הטקסטים הספורים פרי עטה, אשר הופיעו ב"תיאוריה וביקורת", היו בעלי השפעה רבה על שיח האמנות. לא יהיה מוגזם לטעון שהם היטוו מסלולי שיח חדשים, בעקבותיהם הלכו כותבים נוספים.
"שתיקת הדגים: מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי" התפרסם ב"תיאוריה וביקורת" מס. 4, ב- 1993, ומאז ממשיך לעורר הדים, לייצר תגובות ותגובות נגד. חינסקי נגעה שם במספר פרות קדושות של האמנות הישראלית, כמו אביטל גבע, יצחק דנציגר, שרה ברייטברג, דלות החומר ועוד, וניסתה – אולי לראשונה – להציע חלופה לאופן שבו סופר עד אז הנרטיב של תולדות האמנות ישראלית.
הטענה העיקרית שלה הייתה שהאמנות הישראלית נבראה כולה בצל ובצלם האידיאולוגיה הציונית. בשני המאמרים הבאים שלה "רוקמות התחרה מבצלאל" (1997) ו"עיניים עצומות לרווחה" (2002) ביקשה לחלץ את האחר של האמנות הישראלית, זה שהושתק או הודחק או הודר מהשיח. כלומר, נשים, מזרחים, ערבים, וגם העבר הגלותי של האשכנזים. לפני שחלתה התחילה להתעניין בתרבות האידיש, וראתה גם בה תרבות שנדחקה הצידה מפני שלא תאמה את ההגמוניה הציונית.
מעבר לכתיבה הייתה שרה עצמה. מבריקה ושנונה, דעתנית, ביקורתית וחדת לשון, מצחיקה בדרכה המיוחדת. אישה גבוהה ומרשימה, לבושה בסגנון ייחודי משלה, מפתיע ומשעשע, שלה בלבד. פגישה מקרית איתה ברחוב, לא פעם כשהיא בבגדי ספורט, תוך כדי הליכה או ריצה, הייתה על גבול מופע סטנד אפ: השיחה מזגזגת במהירות בין דיון מעמיק במכוני כושר ושיטות התעמלות לבין תובנות חדות על תערוכה או ספר או מאמר שקראה. בשנים האחרונות, שנות המחלה, תמיד קיוויתי להיתקל בה כשעברתי בשדרה מתחת לביתה. אם היא יורדת למטה, סימן שיש שיפור. בשנה האחרונה זה קרה פעם או פעמיים. לרגע היא הייתה אותה שרה, עם המבט החודר בעיניים, אבל ברגעים הבאים היא כבר הייתה שרה אחרת לגמרי.
הצילום שמופיע כאן צולם בשנת 2002 על ידי דוד עדיקא, שהיה שכן של שרה וחבר קרוב. ככה הייתי רוצה לזכור אותה: יפה וממוקדת, על רקע ספרים.
שרה חינסקי. צילום: דוד עדיקא
באמת אישה יפה שרה חינסקי. גרתי ממול , גלריה אחד העם 90
תקופה מדהימה . הגלריה עצמה לא החזיקה הרבה זמן עד כמה שאני זוכר?
הגלריה אכן הייתה קיימת כשנתיים, ובהמשך ניהל אותה עמי שטייניץ. אחר כך היא התפרקה בגלל סכסוכים פנימיים וקמו לה ממשיכים בצורת "מימד" ו"רגע". "רגע" נפתחה כגלריה ברח' עמק יזרעאל, שבכלל היה אז קצה העיר.
גלריה אחד העם 90 התקיימה בין השנים 82 ל85
אני לא למדתי במדרשה אלא לימודים פרטיים אצל רפי לביא, במקביל ללימודי עיצוב לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
עצוב לי מאוד על שרה שיחד עברנו באותה תקופה חוויות לוחמניות ובלתי נשכחות בממסד .
יהי זיכרה ברוך. היא היתה אור כמעט יחיד בעולם האמנות כשנושאים מסוימים היו מוקצים וכור ההיתוך שיטח כמעט עד היום את כל מי שיצר בגבולות המדינה … מאמריה מבריקים. הצלום הזה של עדיקא באמת מוצלח. הוא צלום מאפשר. מאפשר המשכיות. מענין את מי היא אצרה באחד העם.