במסגרת פסטיבל דוקאביב הוקרן בשבת סרטה של קיארה קלמנטה ( (Chiara Clemente על 5 אמניות שחיות בניו יורק – שלוש אמריקאיות ושתיים לא, אף אחת מהן לא נולדה בניו יורק, כל אחת הגיעה לעיר בשלב אחר של חייה, כולן חיות שם ועושות אמנות והעיר היא חלק בלתי נפרד מחייהן. קיארה קלמנטה היא אכן בתו של הקלמנטה המפורסם, פרנצ'סקו, מהקבוצה האיטלקית שפרצה לתודעה בתחילת שנות ה- 80 ונודעה כ"טראנסאוונגרדיה". די מפתיע שיש לו כבר בת שעושה סרטים, נדמה שרק לא מזמן הוא היה האמן הצעיר שהדהים את עולם האמנות באקוורלים הארוטיים-פרברטיים שלו. בראיונות איתה מספרת הבת שהיא גדלה בבית שתמיד היו בו אמנים, בשלב מסוים הרגישה זרה בניו יורק ועזבה למספר שנים. כשחזרה התחילה לצלם את הסרט, ובהדרגה מצאה את חמשת האמניות סביבן סובב הסרט. העבודה ארכה 4 שנים, ולפי שמו של הסרט באנגלית – Our City Dreams – אפשר להבין שתהליך העבודה היה הדרך שלה להיכנס מחדש לעיר. עכשיו היא מרגישה שייכות.
היא מצלמת 5 נשים, בנות דורות שונים, והסרט עוקב אחריהן מהצעירה ביותר – Swoon, ילידת 1978, ציירת רחוב – ועד המבוגרת ביותר – ננסי ספירו (Spero), ילידת 1926 והדמות המרתקת ביותר בסרט שכולו נשים מרתקות: ראדה עאמר, קיקי סמית, ומרינה אברמוביץ הן השלוש הנוספות.
כל אחת מספרת על המעבר שלה לניו יורק, מרינה אברמוביץ, ילידת יוגוסלביה, שעברה לניו יורק רק בשנים האחרונות, מספרת שהיא חיה בברלין ובפריז ובערים אחרות באירופה, אבל ניו יורק היא המטרופולין האמיתית. ראדה עאמר אומרת שניו יורק היא העיר לאנשים שאינם שייכים לשום מקום, ורק בניו יורק יכולים להרגיש בנוח, בין כל כך הרבה אנשים כמוהם, לא שייכים. מעבר למכנה המשותף הניו יורקי, ולמשיכה של כל אחת מהן לעיר, הסרט הוא הזדמנות יוצאת דופן להסתכל רבע שעה בממוצע על חמש נשים, חמש אמניות, שלפחות ארבע מהן (חוץ מ- Swoon הצעירה) הן דמויות מוכרות ומוערכות בעולם האמנות, בעלות שם וכאלה שאפשר להכתיר אותן כ"אמניות מצליחות". ייתכן אפילו שהסרט לוקח בחשבון שהקהל כבר מכיר את היצירה שלהן, וזו אולי הסיבה שקלמנטה מדלגת מהר מדי על אינפורמציה, נוטה לצילומי אווירה מיותרים ומשאירה חורים סתומים ולא מחוברים בין הדברים. חבל, אבל לא נורא. כי הנשים שהיא מצלמת מחפות על כל המגרעות הקולנועיות. הן חופשיות מול המצלמה ופתוחות, נטולות גינוני כוכבות ובלי פוזה של חשיבות עצמית. כל מה שהן מספרות מתקשר בסופו של דבר לחיבור הלא-פתור, ולא מובן מאליו, בין אישה- אמנות-קריירה. היש מעניין מזה?
Ghada Amer
Swoon התחילה את דרכה מציור על קירות ברחוב, היא עדיין מציירת ברחוב, אבל עכשיו היא כבר עובדת עם ג'פרי דייטש. ההצלחה זה עתה נחתה עליה, היא בקושי בת 30 כשהיא מספרת את כל זה למצלמה – דייטש, מומה קנו הדפסים שלה, תערוכה ב- PS1. כולה קפיץ אנרגטי, בשיא הדריכות, אין לה זמן לאהבה, היא אומרת, היא מאוהבת בעבודה שלה. רואים אותה עובדת בסטודיו על ציורים גדולים, ואחר כך מציירת על קירות ברחוב; רואים אותה עובדת בגלריה לקראת תערוכה, ואחר כך במסיבת רחוב בערב פתיחת התערוכה. אחר כך היא עובדת על פרויקט מקסים של רפסודות הבנויות כמו אסמבלאז' ססגוני, אשר מפליגות לאורך הנהר, ועליהן חבורה גדולה של אנשים צעירים. הסרט, כאמור, לא מספק יותר מדי אינפורמציה: כשחפשתי אחר כך פרטים על Swoon הסתבר שהיא משיטה 7 רפסודות לאורך ההדסון, היישר לגלריה של ג'פרי דייטש.
Swoon
האמנית השנייה בסרט היא ראדה עאמר, ילידת 1963, ילידת מצרים שחיה בניו יורק מאז 1996. הסרט עוקב אחריה בביקור בקהיר, אצל הוריה, היא יושבת ורוקמת את הציורים הארוטיים שלה, נכנסת לדירה ראשונה שקנתה בניו יורק, ומייד אחר כך פתיחה בגגוזיאן. זה משהו שחוזר אצל כל אחת מהאמניות – הפער בין הדמות הפרטית, כל אחת עם ואריציה משלה על פגיעות ומיוסרות, במקרה של עאמר בודאי גם עצב, לבין ההילה הציבורית, הילת כוכבת האמנות, עם כל סממני ההצלחה.
האמנית השלישית היא קיקי סמית, ילידת 1954, בתו של הפסל טוני סמית, והבחירה הראשונה של קלמנטה הצעירה בבואה לעשות סרט על אמניות בניו יורק: היא אוהבת את האמנות שלה, אבל גם מזדהה עם היותה בת של אמן. עם שיער ארוך כסוף, רוכבת על אופניים בניו יורק, נעה קיקי סמית מרטרוספקטיבה אחת לשנייה, בין ונציה לוויטני, מדברת על אביה שמת לפני שנים, ועל אמה שמתה לאחרונה. נדמה לי שסמית היא בכל זאת הנוירוטית בין החמש, מרינה אברמוביץ נשארת האניגמטית מכולן, לא מתפענחת. תיאטרלית ומצחיקה, ולמעשה מרוחקת ולא מתמסרת. קטעים ממיצגים מוקדמים שלה מזכירים כמה הייתה נועזת ומקורית, משהו פחות טוב קורה לאמנות שלה כבר לא מעט שנים, והסרט נותן דוגמה: הבמאית נוסעת בעקבות אברמוביץ לאי פוקט בתאילנד, שם היא מקיימת מיצג/מופע במלאת חמש שנים לצונאמי. היא מביימת מעין טקס של הכאת מי הים, עומדת עם קבוצה של גברים ונשים תאילנדים וכולם מכים את הים בשוטים. טקסיות, ניו אייג'יות, יכול להיות שאברמוביץ לוקחת על עצמה קצת את תפקיד השמאן של בויס…? ואף מילה על אולאי, מי שהיה בן זוגה לחיים ולמיצגים. אבל כאמור, האמנות זה לא העיקר בסרט.
האמנית האחרונה – המבוגרת ביותר, המפתיעה ביותר, וכובשת הלב ביותר – היא ננסי ספירו (Spero), מחלוצות האמנות הפמיניסטית והאקטיביזם האמנותי. במהלך הסרט היא חוגגת את יום הולדתה השמונים, בחברת שלושת בניה מנישואיה ארוכי השנים לליאון גולוב (Leon Golub), צייר אמריקאי ידוע שנפטר ב- 2004. היא מספרת על הקשר העמוק עם בעלה, איתו חלקה סטודיו במשך שנים רבות, על האמהות לצד האמנות, על ההתעקשות על אמנות, על שנות הפמיניזם הראשונות, על החזרה לניו יורק ב- 1964 אחרי שנים שחיה עם משפחתה בפריז. בשנים הראשונות בניו יורק, היא מספרת, היא כל הזמן כעסה. על המלחמה, על אי הצדק, על חוסר שוויון. הכעס היה הדחף שהניע אותה לעשות אמנות, וזה מזכיר את ראדה עאמר שאומרת שהיא נוסעת לקהיר כדי להתרגז, היא זקוקה לרוגז שיניע אותה.
ספירו היא אישה קטנה וצנומה, מצומקת כמעט להחריד. היא היחידה מבין האמניות בסרט שיש לה משפחה וילדים, ועוד מבן זוג צייר. Swoon, צעירת המצולמות, טוענת שהיום דווקא יש יתרונות לאישה אמנית, אם כי האמניות המבוגרות ממנה המופיעות בסרט מוכיחות, כל אחת מכיוונה, שהיות אישה אמנית הוא מצב שלא היה פשוט ועדיין אינו פשוט, וכלל אינו מובן מאליו. מעניין יהיה לשמוע את Swoon עוד מספר שנים. תמונה שחוזרת כמעט אצל כל אחת מהאמניות: בשלב מסוים הן מוקפות בגברים צעירים בסרבלים וכלי עבודה – אנשי הגלריה או המוזיאון – שעוזרים להן לתלות, להזיז, להעביר, להעמיד. את ספירו רואים יושבת ומחלקת הוראות לאסיסטנטים צעירים אשר מציירים בשבילה, בשילוב לא ייאמן של חוסר אונים גופני ועוצמה פנימית. היא נראית שברירית להפליא, עד לרגע שהיא מתחילה לדבר. מרינה אברמוביץ מפעילה עשרות תאילנדים אשר ממלאים את הוראותיה על שפת הים בפוקט.
Nancy Spero, Female Bomb. 1966
לכל האמניות בסרט משותפת האיכות הכפולה הזאת של פגיעות ונחישות. בכולן יש משהו שביר, פגיע או מיוסר, בה בעת הן ממוקדות ולגמרי יודעות מה הן רוצות (באמנות). אורכו של הסרט כשעה וחצי. מבחינתי הוא היה יכול להימשך עוד ועוד, זאת לא האמנות שרואים שם, אלא הדמויות, הדמויות. איך שהן נראות, ומה שהן אומרות, ומה שהן עושות, והאופן שבו הן מנהלות את חייהן סביב האמנות. המושג "הצלחה" מעולם לא נראה פריך ושברירי כמו בסרט הזה על 5 אמניות מצליחות.
הקרנות נוספות ביום חמישי ובשבת.
הצוֹפָה 