בתערוכה שנערכת לרגל שנת המאה לתל אביב מוצגים כ- 200 תצלומים של 44 צלמים. רובם הגדול ישראלים, פה ושם אמנים בינלאומיים כמו וולפגנג טילמנס, ז'אן מארק בוסטמנט, ריינר פטינג. כולם מצלמים את תל אביב.
למה התערוכה כה מאכזבת, שלא לומר מקוממת? כי היא חפוזה וסתמית, ומחמיצה הזדמנות לדבר ברצינות על צילום ישראלי. ולמעשה, עושה עוול לצילום. זה לא שבתערוכה אין תצלומים טובים. יש, למכביר. הרי מציגים שם צלמים כמו שרון יערי, אלכס ליבק, גלעד אופיר, דוד עדיקא, ברי פרידלנדר, מיכה בר-עם, מיקי קרצמן, פבל וולברג, יאיר ברק, שרון ברקת, אורי גרשט ועוד רבים וטובים אחרים. אבל הציפייה מתערוכה מוזיאלית שהיא תהיה יותר מאוסף תצלומים יפים של צלמים טובים.
עצם קיומה של כמות מסיבית כל כך של צילום מקצועי מוכיח עד כמה הפך הצילום למדיום נוכח ומשמעותי בארץ. במקום לנצל את ההזדמנות למבט בוחן על הצילום של העשור או שני העשורים האחרונים, התערוכה מחזירה אותו אחורה למעמד המדיום המגויס לצורכי תיעוד, המדיום המקשט, הסיפורי והאנקדוטלי. מצד אחד, מסה של צילום ישראלי איכותי (ברובו הגדול), מצד שני – איזה תפקיד מייעד לו המוזיאון, ומדוע הוא מטפל בו ביד כה גסה? קצת בדומה למה שעשתה לצילום תערוכת "משפחת האדם", ב- 1955, במומה בניו יורק. אדוארד סטייכן (Steichen), אוצר הצילום של המומה, עשה לצילום שירות כפול, לטוב ולרע: מצד אחד הוא הציג אותו במלוא תפארתו כמדיום אפקטיבי, פופולארי והומניסטי. ומצד שני, הוא הציג אותו במלוא הבעייתיות של מדיום אפקטיבי, פופולארי והומניסטי, כלומר רק דרך פריזמה אחת, וללא רבדי העומק של הצילום, כמדיום בעל היסטוריה ושפה משלו. הצילום ב"משפחת האדם" שרת מסר דביק ומתקתק של "כולנו משפחה אחת", בעיתוי המסוים ולפיכך בעייתי של עשור לאחר מלחמת העולם השנייה. צלמי העיתונות והצלמים האנונימיים שהוצגו בתערוכה, גויסו לגיבוש מסר של אוניברסאליות, ושלא בטובתם לקחו חלק ברתימתו של הצילום כמכשיר לקידום סנטימנטליות. כך גם הצלמים הישראליים המצוינים שגויסו ל"2009 זמן תל אביב": הם הופכים לועדת הקישוט של המוזיאון ושל העיר, לנותני שירותים לאלבום הצילום העירוני.
שרון ברקת, מדריכות צופים, 2005
הצילום כמדיום נמצא היום בבעיה, זה עניין ידוע, בארץ ובעולם. הבעיה של הצילום היא בעיה מרתקת, כל צלם רציני מודע אליה, כפי שאפשר לראות למשל, בתערוכה של שרון יערי בגלריה זומר: יערי מישיר מבט אל הבעיה של הצילום, העצבות השורה על תצלומיו היא בין השאר העצבות של מצבו-של-הצילום. אבל התערוכה הקבוצתית הגדולה במוזיאון, במקום להתעכב, להתבונן ולנסות להבין, כאילו מתעלמת מהבעיה. עוד דימוי יפה ועוד דימוי יפה, אשר רק מחלישים את מעמד הצילום. איזו עמדה, או עמדות צילומיות, משקפים עשרות הצלמים? מה ההבדל בין דימוי בודד לבין דימוי שהוא חלק מסדרה? מה בין צילום מבוים של אנשים על רקע נוף, נוסח טל שוחט, למשל, לבין צילום רחובות נטושים בדרום העיר, נוסח גלעד אופיר? התערוכה מאחידה ומשטיחה את כולם.
אורי גרשט, זירת הרצח, 2005
אחת המגמות הבולטות בצילום הישראלי של שני העשורים האחרונים הייתה בהשראת התיעוד האובייקטיבי-לכאורה של ברנד והילה בכר (Bernd & Hilla Becher) ותלמידיהם. חלק מהמוטיבציה של הבכרים הייתה להחזיר לצילום את ההיבט התיעודי היבש, כעמדת נגד לסנטימנטליות של אתוס "משפחת האדם". בה בעת, הם יצרו "משפחות" של מבנים תעשייתיים. הגירסה המקומית לבכרים, כפי שבאה לידי ביטוי אצל לא מעט צלמים, בניואנסים שונים, היא אחד הכיוונים המעניינים שהולכים לאיבוד בין עשרות תצלומים מסוגים אחרים.
סיפוחם של הצלמים הזרים לתערוכה הוא מכת המחץ האחרונה – הצילום נדחק לקיומו הצר ככלי תיירותי, והייחודיות של הצילום הישראלי כמו מושלכת הצידה כמשהו שמיותר לעסוק בו. נכון שצה צונג לאונג (Sze Tsung Leong) צלם בתל אביב, אבל מה אנחנו למדים מהצגת הצילום הבודד שלו על הפרויקט השלם שבו הוא מצלם נופים עם קו אופק ברחבי העולם, ומה אנחנו למדים על תל אביב שעוד לא ידענו? למה דחוף להציג אותו, ולמה דחוף להציג בהקשר זה את טילמנס? רק מפני שהם אי פעם צלמו את תל אביב? מה זה אומר על צילום, ומה זה אומר על גוף עבודה של צלמים?
לולא היו התצלומים תלויים בכל זאת על קירות המוזיאון היינו קוראים לזה תערוכת מתנ"ס. שורה ארוכה ולא מחייבת של כל מי שצלם את תל אביב. אם כבר נפלה החלטה להשתתף בחגיגות המאה לתל אביב דרך תערוכת צילום, לו לפחות הייתה מנוצלת ההזדמנות כדי להתייחס ברצינות לצילום הישראלי. מגיע לו. אבל התערוכה עושה בו שימוש מעליב, ומרדדת את העשייה הצילומית העשירה בארץ למעמד של צילום גלויות. חבל ומרגיז.
הצוֹפָה 