29.1.2009
חומר, רגש. הביאנלה החמישית לקרמיקה. מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב. אוצר: חגי שגב
מה שכל כך מרענן בביאנלה לקרמיקה זה שהיא לא רוצה להיות אמנות. איזו הקלה. זאת תערוכה של עבודות קרמיקה שאינן עסוקות בחיבוטי הזהות הנצחיים אומנות-אמנות. משתתפים בה קרמיקאים מיומנים ומקצועיים אשר מציגים כלים שונים ואובייקטים דקורטיביים, בגדלים קטנים עד בינוניים, עשויים להפליא. בלי פזילות מיותרות לאמנות, הביאנלה החמישית לקרמיקה מציגה תחום עשייה בעל אפיונים ומסורת עשייה משלו. סוף סוף – אמנסיפציה.
לעומת הביאנלות הקודמות לקרמיקה (גם אני בעוונותי אצרתי אחת מהן, לגמרי מתוך כוונה להציג את הקרמיקה כאמנות) בולטת התחושה המשחררת של ענף לעצמו. הניסיונות המאומצים לספח את הקרמיקה לאמנות, או את האמנות לקרמיקה, כולל האיזכורים החוזרים ונשנים לגרייסון פרי (Perry) על תקן הקרמיקאי-אשר-עשה-זאת (לא באמת קרמיקאי, אמן שמשתמש בקרמיקה), נראים בדיעבד כה מיותרים – אפשר לראות עד כמה דווקא הרצון להידמות למשהו אחר מנציח את רגשי הנחיתות של התחום.
מבט כללי על “מיתוסים, היסטוריות, תרבויות”
אפילו הדס רוזנברג-ניר וטליה טוקטלי, שתי אמניות הקרמיקה הבכירות הפועלות בשדה האמנות, נראות כאן יותר קרמיקאיות מאי פעם, וזה בהחלט לא מנמיך או מגמד את עבודתן. להיפך. רוזנברג-ניר מציגה את המיצב “היביסקוס סגול” (כשמה של התערוכה שהציגה לא מזמן בגלריה פריסקופ) – כלים ורודים, כלילי יופי, המונחים על רהיטי עץ. הם נראים כמו בעלי חיים שנשכבו על הגב ושולחים זנב ארוך כלפי מעלה, זנב שהוא למעשה ידית של כלי שצמחה לממדים אורגניים. כלבלבי הפורצלן של טליה טוקטלי חיים לגמרי בשלום עם זיהויים כשכיות חמדה בויטרינות. העבודה שלה מוגדרת כ”מיצב”, וכוללת גם ספר ישן נתון בקופסת פרספקס ועליו כלי פורצלן שונים, אבל זהו מיצב מבוית. ההקשר הרחב של התערוכה מחזיר אותו למקורות ההשראה ממנו צומחת האמנות של טוקטלי – בית, שידה, כוננית, מדף, ארון.
התערוכה מחולקת לנושאים: חומרי תרבות, חומרי טבע, חומרי בניין, מיתוסים, היסטוריות ותרבויות, עינוגי החומר. זוהי חלוקה דידקטית והיא מזכירה תערוכות של-פעם, וגם אם עצם נחיצותה לא ממש ברור – קשה להבחין בהבדלים משמעותיים בין העבודות בקטגוריות השונות – המיושנות של הכותרות כלל לא מפריעה בהקשר הנוכחי. היא הופכת לחלק מחינה של תערוכה שכמו לקחה על עצמה להיות לא אופנתית במובן העכשווי של המילה, לא תמטית, לא ביקורתית ולא יומרנית – חפצים יפים על כנים, תחום עשייה שיש לו עולם משלו וכללים משלו, ולשם שינוי אינו עסוק בשבירת גבולות ומיסוס הגדרות.
האובייקטים מונחים על לוחות עץ מחוספסים אשר יוצרים ניגוד מוצלח לעדינות של הקרמיקה. הקהל עובר בין המוצגים ואפשר לשמוע קריאות התפעלות בנוסח: כמה יפה, כמה עשוי נפלא. במוזיאון ישראל, ירושלים מוצגת עכשיו תערוכה שנקראת “עשויים להפליא” אשר מציגה אמנות עכשווית לצד אמנות שימושית ודקורטיבית מתקופות שונות. הביאנלה לקרמיקה עונה אף היא על הרצון לראות (מידי פעם) חפצים עשויים להפליא, ולשאוב הנאה מצפייה במסורת חומרית משוכללת. בלי לבטים של תוכן וקונספט, בלי הילת אמנות מסובכת.
———————————————————-
וגם:
המלצה על אתר –
מרית בן ישראל, סופרת ואמנית רב תחומית, מומחית לאמנות המיצג, מפרסמת מידי יום שלישי בערב טקסט (בשביל הטקס, כדבריה) במסגרת סדרת כתבות על ספרות ואמנות ומה שביניהן.
זה הקישור:
http://www.notes.co.il/marit/52203.asp
הצוֹפָה 