.
בהמשך לתגובות שעוררו הדברים שנכתבו כאן על הציור של בועז ארד, ובעקיפין גם על דורון רבינא ב- Art TLV, ובהחלט בעקבות התגובה של זויה צ'רקסקי – אין דבר כזה ציור לא טוב, אין דבר כזה ציור, ציור הוא רדי מייד – מצאתי את עצמי שוב מול היחסיות האינסופית של הדברים: ציור? ציור טוב? האם רלבנטי לדבר על ציור טוב? ולמעשה – איך מנמקים במילים העדפות אסתטיות. כי בהנחה שלא מדובר בטעם אישי – בעיני זה מוצא חן, בעיניך לא – אלא בעניינים עקרוניים, המאמץ צריך להיות בניסוח עמדה משכנעת. ההכרה בתלות ברטוריקה מביאה ליאוש, ולמעשה, ברגעי חולשה מתעוררת כמיהה לסוג של שופט עליון, אחד כל יודע, מישהו שאפשר להניח לפניו את המימצאים ולחכות לפסק דינו. ומייד אחר כך מתעשתים, איזה שופט ואיזה פסק דין, האמנות העכשווית מציעה את עצמה דרך ספקות ותהיות ולא דרך סימני קריאה.
במסגרת הדיון הלא פתור הזה אני מביאה כאן כמקרה מבחן את התערוכה של גליה פסטרנק ועלמה יצחקי בסדנאות האמנים. שתיהן אמניות צעירות המציגות ציורים, אחת מבצלאל, השנייה מהמדרשה. שתיהן סומנו כבוגרות מצטיינות ו"מבטיחות". והציור? הציור שהן מציגות?
ובכן, אני מתחילה משלב הראיות:
גליה פסטרנק סיימה את לימודי התואר השני בבצלאל ב-2007, ועוד לפני סיום הלימודים כבר הציגה תערוכת יחיד בגלריה נגא. על בדים גדולי ממדים היא ציירה ציורים עמוסים בסצנות קולאז'יסטיות שבמופגן לא התחברו לסיפור אחד קוהרנטי, ציורים מלאי תנופה ואמביציה. האנרגיה שעלתה מהם נדמתה או קצת מזויפת או קצת מוגזמת, אולי תמימות נלהבת של מתחילים שבה בעת גם נפרטת לערך סחיר. בעיני היו הציורים חשודים בביטחון עצמי מופרז. לאחרונה ראיתי תערוכה שלה במוזיאון חיפה (אוצרת: טל יחס), שם היא חושפת פאזה ציורית אחרת: ניירות קטנים, קו איורי ואופי רישומי, כבר לא סיפורים גדולים מהחיים אלא סיפורונים קטנים שיכולים להיות מחיים כלשהם (שלה או של אחרים) ואווירה כללית צבעונית, קלילה, מחויכת. המעבר מגדול ובוטח לקטן ושובבי מפגין את היכולת הורסטילית של פסטרנק, וזה מרשים, אך עדיין קשה לגבש דעה על הציורים. בעקבות התערוכה בחיפה פסטרנק נתפשה בעיני כמקרה מסקרן אך לא מפוענח, כציירת "טבעית", שמחפשת את דרכה, ולכן מעניין לעקוב אחריה.
גליה פסטרנק, ראש ואזה
התערוכה הנוכחית בסדנאות, עם כמעט עשרים ציורים – גדולים וקטנים, בדים וניירות, צבעי מים, עט, אקריליק, מאוד מגוון מבחינה טכנית, וגם עבודת וידאו קטנה של רישום – היא הפעם הראשונה שהציור של גליה פסטרנק מתחיל לעורר אמון, וזה נובע, בין השאר, מפני שכבר יש לה היסטוריה קצרה, מפני שכבר אפשר למקם אותה בתוך הקשר. מפני שהציור עשה כברת דרך משלו, עבר שינויים, ובכל זאת שמר על איזה גרעין פנימי משלו. מכל המהלך הזה מסתמנת גליה פסטרנק כמי שמרגישה בנוח בתוך ציור, יתרון גדול, שהוא גם בעיה: גבול דק ומסוכן נמתח בין נינוחות לשאננות. שאננות היא הביטחון העצמי של התמימים או הציניקנים, והתחושה היא שפסטרנק חצתה את שלב התמימות, ולמרבה ההקלה גם לא נראה שציניות היא הכיוון שלה. מה היא תעשה עם הכישרון הטבעי לציור? היא נעה בקלילות בין סגנונות ובין שפות ציוריות – רישום, איור, מעין מופשט גאומטרי, מעין מופשט הבעתי, ציור פיגורטיבי סיפורי. הכותרות שהיא נותנת לעבודותיה חינניות ומחזקות את המהלך הציורי שהיא מנסה לגבש: טרופית (כשמה של התערוכה), מופשט ענבים, מופשט פטל, מיצלי, סלסה, דובדבן בעקב. "טרופית" הוא ציור של עץ דקל צבעוני, נוטף מים. "קשים" הוא ציור קטן של קווים צבעוניים, "רקדנית ג'אז" היא רקדנית שחורה מוקפת ידיים וצבעים, "מופשט פטל" ו"מופשט ענבים" מהווים צמד ציורים בפורמט אנכי (אחד בגוני אדום, השני בגוני סגול), "מצעד הפרחים" הוא קבוצת נשים עם עלי כותרת סביב הראש.
גליה פסטרנק, דובדבן בעקב
בטקסט הנילווה לתערוכה מצוטטת פסטרנק כמי שמדברת על "ציור במשקל נוצה, שבקיצוניות הסכרינית שבה הוא נמצא מהדהד כל מה שאין בו. ציור בחופשה". זה ניסוח יפה, ו"ציור בחופשה" נשמע לי מטפורה מצוינת למצב הציורי אליו היא שואפת, אם כי נדמה שנכון יותר לדבר על "ציור המנסה להיות בחופשה", על עצם השאיפה לשבור את הכלים, ולא בהכרח על ההצלחה או היכולת לממש את הפנטזיה: ציור בנופש באי טרופי. הניסוח הזה מזכיר תערוכה בשם "חופשה" שאצרה רקפת וינר עומר בבית ספר בראשון לציון ב- 2006 (גליה פסטרנק הייתה אחת המשתתפות), אמנים הוזמנו להגיב לרעיון הספק בורגני ספק בוהמייני של "חופשה". רקפת וינר עומר העלתה שם את השאלה: האם אמנות יכולה לצאת לחופשה? ומייד את הספק ביחס לאפשרות הזאת. גליה פסטרנק מבקשת להוציא את הציור לחופשה במובן של שחרור, ההנאה שבציור, החופש לעשות מה שרוצים. כאמור, הסכנה טמונה בגלישה לשאננות יתר, בהתמסטלות אמיתית מרוב סלסה וטרופית. ובמקרה של פסטרנק, ציירת עם יד קלה וכישרון מולד לציור, הסכנה מוחשית ונוכחת.
גליה פסטרנק, קשים
עלמה יצחקי היא מקרה אחר מבחינת הגישה לציור, הדמיון בין השתיים הוא בקווי המיתאר של הקריירה הקצרה שלהן. היא סיימה את המדרשה ב- 2005 ובאותה שנה השתתפה באחת מהתערוכות שאצר יואב שמואלי בגלריה זומר תחת הכותרת "יותר מזה". היא הציגה שם ציור קיר של פסי צבע, כעבור שנתיים השתתפה בתערוכה קבוצתית קטנה בנגא, ושם הציגה צילום של סוס מת, מוטל על האדמה. התערוכה בסדנאות היא למעשה מיני-תערוכת יחיד ראשונה שלה, ותערוכה ראשונה שבה היא מופיעה כציירת לכל דבר. רואים שהיא עדיין חדשה יחסית בציור, ורואים גם שזה בסדר. איך רואים?
עלמה יצחקי, דיוקן עצמי
קודם כל, ללא יומרה. ובניגוד לגליה פסטרנק גם ללא חיוך או קריצה. דיוקן עצמי קטן שלה מיישיר מבט רציני, מוכן לקחת על עצמו את המחיר של ההרפתקה הציורית. ציור גדול של שני גברים שרועים על דשא ומשחקים בשחמט שולח אל ציורי הפנאי של סף המאה הקודמת. מערך יחסים בין שתי דמויות חוזר גם בשני ציורים גדולים נוספים, האווירה נעה בין ציור בארוקי לציור שנות השמונים. התחושה היא לא של ציטוטים, אלא של הפנית מבט אל, וסימון מקורות השתאות, עוד לפני שהם מקורות השראה. ההליכה לקראת הציור מסמנת נתיב צנוע, שפוי, מכיר במגבלותיו, מעשה הציור הוא עצם הניסיון לצייר. ישנה דמות של צוללן עומד, והציור המפתיע, שובה הלב – במבי, עומד על מעין שטיח, מעוטר בדגמים גיאומטריים. דימוי ילדותי, פגיע, וגם מתריס. בהשוואה לגליה פסטרנק הציור של עלמה יצחקי נעדר את הגישה החופשית, את המגע הכמעט אגבי. זה ציור צעיר, עם הרומנטיקה של עצם האפשרות לצייר, ועם סקרנות אינטלקטואלית באשר למשמעות היצירה.
עלמה יצחקי, במבי
זה ניכר גם מהטקסט הנילווה – ציטוט מ"מהי פילוסופיה" של דלז וגוואטרי (מחשיד באופנתיות בלתי נמנעת, גם אם זהו תיאור פלסטי של נוכחות גוף בציור), ומייד לצידו טקסט שכתבה יצחקי עצמה, כובש בכנותו ומוכיח שוב שדיבור ישיר של צייר עדיף על כל אילן גבוה שנתלים בו: היא מזכירה את ברונזינו, אנגר ולוק טוימנס, ולפחות שני הראשונים (הראשון מהמאה ה- 16, השני מהמאה ה- 19) הם לא השמות המיידיים המוזכרים היום על ידי ציירים עכשוויים. היא מתארת את ציורי הדיוקנאות שלהם כ"ציור מקולקל כמעט ומוחלש מרוב אלגנטיות", ומודה בקושי לצייר דמויות, וגם ש"בתקופות שבהן, מסיבה כלשהי, קשה לצייר, ציירים נזקקים לאמצעים מלאכותיים, ספרותיים, כדי לייצר דמויות טובות… או שהם מוותרים על הדמות לגמרי". כתיבה עניינית ולא מתחכמת, המהווה סנגוריה טובה לציור, סוללת את הדרך להתייחס אליו באהדה. יחד עם זאת: ראשוני מכדי לגבש עליו דעה. אין לדעת לאן הציור יתפתח.
אבל מה שכן – שתי תערוכות הציור האלה, של פסטרנק ושל יצחקי, כל אחת בדרכה, מצדיקות הקשבה וסימפטיה. שתיהן מביטות אל הגוף הגדול של הציור, או "תולדות הציור", ומגבשות דרך איך לא לכרוע תחת הנטל, אלא איכשהו לשרוד. בכלל לא עניין של ציור טוב או לא. עניין של גישה לציור, מיקום מול. עניין של אמינות.
הצוֹפָה 