אוגוסט זאנדר, האנשים של המאה ה- 20. המוזיאון לצילום, תל חי
התערוכה של זאנדר, שנסגרת בשבת (28.2), הייתה אירוע נדיר בחשיבותו לעולם הצילום – מרתקת כשלעצמה, ומעוררת מחשבות על צילום באשר הוא, על צילום גרמני, ועל צילום עכשווי. "האנשים של המאה ה- 20" הוא אחד מגופי הצילום המשמעותיים של המאה הקודמת. זהו גוף עבודה מעורר התפעלות מבחינת היקפו, ומעורר השתאות בכל הנוגע לשיטתיות, למשמעת הקטלוג והמיון של ה"תיקיות" שלו. זאנדר חילק את הצילומים לשבע קבוצות ("האיכר","בעל המלאכה המיומן", "האישה", "מעמדות ומקצועות", "האמנים", "העיר" ו"האנשים האחרונים"), כל קבוצה מחולקת לקטגוריות משנה. בכל הצילומים מופיעים אנשים, לעיתים לבד ולעיתים בקבוצה, על רקע משתנה בהתאם לאופי עיסוקו של המצולם. האנשים המצולמים מוצגים דרך מעמדם החברתי ותחום עיסוקם, כל איכר או סטודנט, אלמנה וילדיה, עורך דין או צועני הופכים לארכיטיפ. מלבד חלק מהאמנים איש אינו מוצג בשמו.
אוגוסט זאנדר, איכרים צעירים, 1914
הקטלוגים ותתי-הקטלוגים משקפים את הרצון לדייק, להכיל את הניואנסים, למלא בנאמנות את המשימה שלקח על עצמו. בקבוצת "האיכר" יש תיקיות נפרדות ל"איכר הצעיר" ו"ילדי איכרים ואמהותיהם", בקבוצת "העיר" יש קטגוריות כמו "אנשים בתנועה – צוענים ועוברי אורח" ו"אנשים בתנועה – יריד וקרקס", וגם "אנשים שבאו אל דלתי", "פועלים זרים" ו"אסירים פוליטיים". בקבוצה של "האישה" מופיעות, בין השאר, תת קבוצות כמו "המשפחה","האישה האלגנטית","האישה בעיסוק אינטלקטואלי ופרקטי". קבוצת "מעמדות ומקצועות" מחולקת ל- 12 חלוקות משנה, ביניהן "הסטודנט", "בעל המשרה הרשמית", "הנציונל-סוציאליסט", "האריסטוקרט" ועוד. הקבוצה השביעית, זו הנקראת "האנשים האחרונים" מבעיתה במיוחד, עם כותרת המשנה – "אדיוטים, חולים, משוגעים, ולאחר המוות", כותרת שכאילו יצאה מהכתבים של פוקו. בין השאר מופיע שם צילום מסכת המוות של אריך, בנו של סאנדר.
אוגוסט זאנדר, אם צעירה, מעמד הביניים, 1926
זאנדר נולד ב- 1876 ונפטר ב- 1964, הצילומים הם משנות העשרה ועד שנות השלושים של המאה. קשה שלא לאבחן את האופי ה"גרמני" של הפרויקט שלו, ומתבקש גם לראות אותו כחלק משושלת של צילום גרמני.
קרל בלוספלדKarl Blossfeldt,1865 – 1932 , פחות או יותר בן דורו של זאנדר, החל לצלם בשנות התשעים של המאה ה- 19. הוא צלם פרחים, אך ורק פרחים, בשיטתיות פדנטית המזכירה את זו של זאנדר. בלוספלד היה בעצם פסל, ואוטודידקט בתחום הצילום, דרך הצילומים הוא בקש לחשוף את עושר הצורות והיופי שבטבע, ויצר מעין קטלוג עצום של צורות הנובעות מעולם הצומח. בצילומיו יש חומרה מדעית ויופי גדול, שקסמו ללא מעט אמנים בתחילת המאה ה- 20, בייחוד על רקע מגמות ההפשטה. לשושלת הצילום שתחילתה בלוספלד (צמחים) והמשכה זאנדר (אנשים) מתבקש להוסיף את ברנד והילה בכר (מבנים תעשייתיים). המשותף לשלושת גופי הצילום האלה הוא המונומנטליות שלהם, והיותם מפעלי חיים המונעים על ידי רצון למפות תחום מסוים. וכמובן העקביות והשיטתיות, המבט הכמו-מדעי וכמו-אובייקטיבי, הרצון למיין ולקטלג תופעה כלשהי דרך הצילום. שני הצלמים הותיקים, והזוג המאוחר יותר, עשו שימוש בצילום תוך ניצול האיכויות התיעודיות שלו. הם הגבילו את עצמם לטווח מסוים מאוד של מושאי צילום, וחקרו את התחום לעומק, בשיא הרצינות והמחויבות. לאור האופנתיות של צילום טיפולוגי, או שואף לטיפולוגי, מספקת התערוכה של זאנדר הזדמנות לראות מקרוב את הדבר האמיתי.
הצוֹפָה 