תערוכה קבוצתית קטנה בגלריה רוזנפלד מצליחה למקד אליה את כל מה שקורה עכשיו בעיר. אחרי שתראו אותה, כבר לא תוכלו להיכנס לתערוכה אחרת מבלי שמשהו יזכיר לכם משהו אחר ברוזנפלד. תחת הכותרת "אני כאמן…" מבקשת התערוכה להציג אמנים המתייחסים באירוניה עצמית להיותם אמנים, למעמד האמן, לעולם האמנות על טקסיו והמיתוסים שלו, לדיבורי האמנות, ובהחלט גם לאמנות עצמה.
הפנינה של התערוכה היא עבודת וידאו שנונה, מצחיקה ומשוחקת להפליא של אנדריאה פרייזר (Fraser) – "קבלת פנים רשמית" מ- 2001-2003. פרייזר עומדת מאחורי דוכן נואמים, לבושה בשמלה שחורה, כוס מים לצידה, קהל מסביב, ובמשך כחצי שעה נושאת שורה של נאומי תודה דרך שורה של פרסונות מעולם האמנות: אמניות שונות, מבקרת אמנות, אספנית. פעם היא מדברת בקולה של אמנית רהוטה וקשוחה, פעם זוהי אמנית כבדת פה ונוירוטית שתחילה כל מילה ב"אאאא…." ארוך, אחר כך היא הופכת למבקרת אמנות חדת לשון, אחר כך היא מחליפה דמות לאמנית על סף התמוטטות, על סף בכי, בשלב מסוים היא מתפשטת וממשיכה לנאום בעירום, מתריסה בלהט לוחמני ופמיניסטי על זיהוי האישה כגוף וכאובייקט, כאספנית אמנות היא מדברת בשם "שנינו". לבסוף היא מתלבשת, מסדרת את שמלתה השחורה, מודה לקהל ויורדת מהדוכן. הטקסט המצטבר הוא אוסף הקלישאות הנאמרות בטקסים של קבלת פרס: דברי שבח לאמנים, דברים על "אני כאמן…", והרבה מילות תודה. מילות התודה מסמנות את ההחלפה בין הדמויות, ופרייזר עוברת בוירטואוזיות בין דמות לדמות. דיוקן האמן כאסיר תודה הוא אחד ההיבטים הפחות מחמיאים והיותר מורכבים שאפשר לחשוב עליהם בהקשר של סצנת האמנות.
אנדריאה פרייזר, מתוך Official Welcome
הדמויות שמגלמת פרייזר, כמו הטקסטים הנאמרים מפיהן, מוכרים עד ייאוש ומביכים עד אימה. ככה אנחנו נשמעים? נוכחותן המצטברת נעה בין היסטריה לאינטלקטואליות יתר, בין הכרה מגלומנית בערך עצמי לבין אסירות תודה מוחלטת, בין פגיעות לתוקפנות. "זכרו אותי, זכרו אותי" אומרת אחת האמניות שלה, במילים שמסכמות במלוא הכנות והנואשות את משאת הנפש ואת מקור המיכניזם המפעיל את האמן.
בקומה התחתונה של הגלריה מוצגת עבודת וידאו של צמד האמניות האמריקאיות הרי (הרייט) דודג' & סטאניה קהאן, (Harry Dodge & Stanya Kahn), אף היא עבודה מצחיקה, מרושעת, שנונה ומייאשת. העבודה שלהן מתרכזת בדמותה של אמנית אחת, שבניגוד לכל הדמויות שמגלמת פרייזר, נמנעת מלהגיד תודה, אך מכל היבט אחר הייתה יכולה להצטרף לגלרית הדמויות שלה. דודג' וקאהן יצרו סיטואציה שבה אחת מהן (קאהן) מגלמת את דמותה של לואיז (דמות שמופיעה לא אחת בעבודותיהן), אמנית שזכתה בפרס מטעם תחנת רדיו מקומית: שיט תענוגות. מול לואיז ניצבת צלמת טלוויזיה, אף היא דמות שחוזרת בעבודותיהן, ומגולמת על ידי דודג'. לא רואים אותה, שומעים את קולה, לואיז פונה אליה כאל "פיטר". כל מה שנדרש מלואיז הוא להגיד תודה לתחנת הרדיו על הפרס. כל התודות שנשפכות בנביעה אינסופית אצל פרייזר נחסמות אצל לואיז. הכל, רק לא תודה. היא מנצלת את נוכחות המצלמה ושולפת מתא המטען של המכונית עבודות שלה, אותן היא מציגה אחת לאחת, מנתחת אותן (בעילגות איומה) ומנסה לעורר עניין. העבודות מופרכות ומגוחכות, הדיבור עליהן מבולבל ומגוחך לא פחות, הסיטואציה פאתטית (ומצחיקה) עד ייאוש. כרית ועליה מונח כדור כתום, נר אדום בתוך שקית פלסטיק, דג גומי שחור קשור למקל. הזוועה, הזוועה. אשר מועצמת נוכח ההבנה שבעצם כבר נתקלנו בעבודות דומות, פה ושם, וכבר שמענו לא פעם דיבור דומה על אמנות. בשלב מסוים לואיז מתחילה לרקוד מול המצלמה, ולהדגים תנועות שונות. לפנינו בחורה יצירתית ונואשת שמנסה בכל כוחה למשוך תשומת לב אליה ואל יצירתה. "זכרו אותי, זכרו אותי" זועק מכל תנועה שלה. בסוף היא מודה בפני פיטר הצלם שכנראה תוותר על שיט התענוגות, זה לא בשבילה.
דודג' וקהאן, מתוך Winner, 2003
בקומה העליונה של הגלריה מוצגות עבודות של זויה צ'רקסקי שנראות כמו וריאציה על העבודות של לואיז – אבל באירוניה עצמית, זה הרי נושא התערוכה. צ'רקסקי הניחה על שולחן דמוי פלטת ציירים עבודות פיסוליות קטנות, פשטניות ומגוחכות, עם כותרות שמחסלות אותן סופית: "מהפשטה לריאליזם" (עם ציטוט מוורהול), "קפיטליזם", "ההתנסות המינית הטובה בחיי", או "לשרה" (עם קריצה לשרה לוקאס). ההקשר האירוני-עצמי של התערוכה ממקם אותן במקום המכובד של "אודות", הבעיה היא, כמובן, שעבודות כאלה, או דומותיהן, בהחלט יכולות להיות מוצגות בגלריה כפשוטן, בשיא הרצינות, ואז אנה אנו באים.
זויה צ'רקסקי
העבודה המשלימה את המהלך הד-קונסטרוקטיביסטי של עולם האמנות והמיתוסים שלו, היא עבודת הוידאו "את הכל כבר עשו" של קבוצת האמנים הפולנית "אזורו" (Azorro) מ- 2003. ארבעת חברי הקבוצה יושבים על ספסל באצטדיון ריק ועושים סיעור מוחין אמנותי: זורקים רעיונות ליצירת אמנות. כל רעיון שמישהו מעלה, האחרים מבטלים מייד ב"כבר עשו זאת". הכל כבר נעשה, והארבעה ממשיכים לשבת, ציניים ומודאגים כאחד, ומנסים, ללא תקווה רבה, לעלות על רעיון שטרם נעשה.
ליד העבודה שלהם תלויה הזמנה לתערוכה של מרסל ברודטהרס בבריסל מ- 1964, שם הוא מתוודה שלבסוף, בגיל 40, "עלה בדעתי הרעיון להמציא משהו לא כן ומיד ניגשתי למלאכה."
קבוצת אזורו, מתוך "את הכל כבר עשו", 2003
בקומת הכניסה מציגה צ'רקסקי דיוקנאות קטנים של ז'יז'ק, בדיו ורנסייר (הם מכונים בשמם הפרטי: סלבוי, אלן, ז'אק) עם ציטוטים נבחרים מדבריהם. בין אם הלגלוג הוא על האינטלקטואלים או על הערצת עולם האמנות כלפיהם, אופן ההצגה ישיר מדי, הלעג בוטה, ונדמה שהוא מכוון יותר לקהל החיצוני (שתמיד ישמח להצטרף ללעג על אינטלקטואלים) מאשר לקהל האמנות עצמו. אצל אנדריאה פרייזר, דודג' וקהאן, קבוצת אזורו או ברודטהרס האירוניה העצמית היא קודם כל עצמית, במובן הקונקרטי של המילה. הם מעמידים את עצמם במקום החושפני-פאתטי של אמן עכשווי, ולוקחים סיכונים באופן הצגת עצמם. צ'רקסקי מפנה את האירוניה כלפי עולם האמנות, מוציאה את עצמה מחוץ למשחק ומעמידה את עצמה בעמדת שופט, מתבונן מהחוץ. הצחוק הוא על האחרים.
את התערוכה אצרה דורית לויטה, בעזרתה של דיאנה דלל, אבל את המידע הזה אפשר להשיג רק בשיחה עם אנשי הגלריה. בשום מקום לא מופיע שמה של האוצרת. לשאלתי על ההחלטה התמוהה, נעניתי שזהו אקט שנועד למחות או להתריע על המצב של כל-אחד-יכול-להיות-אוצר. מקצוע האוצרות עובר ללא ספק תהליך זילות אבל לא ברור איך הימנעות מקרדיט, דווקא במקרה המוצלח של התערוכה המסוימת הזאת, תציל את כבודו האבוד. להיפך. בעיני זהו אקט פסיבי-אגרסיבי מאין כמוהו, לא של מחאה אלא של עלבון, משהו כמו: לא נאה לי להיות אוצרת במקום שבו כל אחד הוא אוצר. התערוכה היא דוגמה לאוצרות מקצועית, הטקסטים הנילווים כתובים בחוכמה ומתוך הבנה עמוקה של פני הדברים, קשרים יפים נרקמים בין העבודות. העדר קרדיט האוצרות מכניס את דורית לויטה עצמה למעגל החישובים-יצרים-חשיבות עצמית-זכרו אותי-זכרו אותי של עולם האמנות – אך ללא האירוניה העצמית אותה היא חושפת כל כך בחן בתערוכה, אלא במלוא הרצינות.
הצוֹפָה 