מואר, בהיר ומסביר פנים, כזה הוא הביתן הישראלי בונציה 2009. הקיר האחורי הפך לקיר חלונות ברזל שפונה אל החצר האחורית, זו שבשנים האחרונות הייתה מוחבאת ומוסתרת מעין. בכניסה מוצבות בשורה אדניות עם פרחי גרניום אדומים. גם בחצר האחורית גרניום אדום. אחרי שנים שהוחשך והוסווה כדי לאפשר את קיומם של מיצבים ועבודות וידאו, מתגלה הביתן מחדש והרי הוא מזמין ונעים. נוכחותו משרה אווירה של וילה קטנה משנות ה- 50. הוא צנוע וביתי יותר מאשר מוזיאלי, ונינוח בהתאם. מה שמחזק את האווירה הביתית אלה כורסאות ושולחנות בעיצוב רטרו המוצבים בקומת הכניסה, ופינת ישיבה נוספת במפלס העליון; ביציאה לחצר האחורית פינת קפה. על השולחנות מונחים קטלוגים של לביא ושל אמנים אחרים – בני דורו, ממשיכיו או קרובים לו. בקומה השנייה מוצב הצ'מבלו שלביא צייר עליו, ולצידו סרט המתעד את פעולת הציור. אם הזכרנו מקודם ביתנים מודעים לעצמם, הביתן הישראלי חובר למגמה. הוא מחצין הפעם את אפיוניו הביתיים, ולא מתיימר להיות מה שהוא לא. הציור של רפי לביא יושב בתוך כל זה בטבעיות גמורה. דיקטים בגודל אחיד (120 120x), תלויים כמעט תמיד ברווחים אחידים. ציורים בממדים של קיר ביתי. מעולם לא נראה הציור של לביא כה פרוע וכה מבוית, בעת ובעונה אחת.
חינו של הביתן מרחיב את הלב. מהמקום עוין התרבות וקפוץ היד (ביחס לתרבות) בו אנו נמצאים היום, קשה לדמיין כיצד בשנות ה- 50 מוכות הצנע מצאה מדינת ישראל לנכון להקים ביתן לאמנות בונציה. עדיף לא לחשוב מה היה קורה לו הייתה המדינה נדרשת היום ליוזמה כזאת למען האמנות הפלסטית (דמיינו את זה: פנייה לתורמים פרטיים, ניגודי אינטרסים, מלחמות בין משרדי ממשלה, עצומות בעד ונגד, מכרזים עקומים לאדריכלים וקבלנים… אוי, איזה בלגן היה יכול להיות פה). אבל למזלנו הביתן הישראלי קיים, והוא נכס עצום לאמנות הישראלית. סמוך לביתן האמריקאי ניצב לו הביתן נעים הסבר (תכנון: יעקב רכטר) כמו תזכורת למצב פוליטי אחר (בת חסותה הקטנה והאהובה של המעצמה הגדולה), ובייחוד לסדרי עדיפויות ממלכתיים אחרים ולערכים אסתטיים אחרים. במובן זה משתלב הביתן בארכיון הסגנונות האדריכליים של יתר הביתנים בג'רדיני, שהוא הערך המוסף של כל ביאנלה.
ורפי לביא? קשה להיות אובייקטיבי. לטעמי הביתן נראה מצוין, והציורים נראים בו מצוין. אני אוהבת את התלייה של דורית לויטה–הרטן – כאילו פורמליסטית, כאילו משחקית. חמישייה של ציורים לבנים התלויים בצורת X, או שורה ישרה של ציורים אדומים תלויים בצפיפות, בקצב אחיד. בקומה התחתונה תלויים שני ציורי התחלת הדרך מ- 1957 ("ילד אינטליגנטי בן 20") ועוד שני ציורים מוקדמים, כמעין מבוא, אבל עיקר התערוכה הם הציורים מהשנים האחרונות. עוברת מהם האנרגיה המפליאה של שנות הציור האחרונות של לביא, והתערוכה נראית רעננה ואלגנטית. הדרמה כולה מתרחשת בתוך מרחב הציור, בתוך המסגרת המרובעת של לוח הדיקט.
מה חשבו על הציורים צופים זרים? אני מניחה שלא היה ישראלי בונציה שלא מיהר לשאול כל זר מזדמן מה הוא חושב על הביתן הישראלי. כמו כולם, גם אני שמעתי דעות לכאן ולכאן, כפי ששמעתי דעות לכאן ולכאן על ביתנים אחרים. למשל, מה חשבו על מיגואל ברצ'לו (Miquel Barcelo) בביתן הספרדי? הדעות היו חלוקות. צייר (יליד 1957) שמצייר על פורמטים גדולים בעוצמה ציורית רבה, וגם מציג כדי חרס גדולים, חלק מהציורים עשויים להזכיר ציורי מערות, והכדים הענקיים מעלים בדמיון נוכחות ארכיאולוגית. היו שהגיבו לציור שלו באדישות, כעל ציור כבד ומיושן; היו שהתפעלו עד מאוד.
חשבתי שהתערוכה של ברצ'לו היא מקרה מבחן מעניין גם ביחס לרפי לביא. התערוכות דומות למדי מבחינת המבנה: הליבה היא ציורים מהשנים האחרונות, סביבה תוספות שונות. ההבדלים הם בגודלו של הביתן הספרדי, אשר מאפשר להציג את ברצ'לו בהקשר רחב ומגוון, וכן בגודלם של הציורים עצמם, ובעוצמה האקספרסיבית העוברת מהם. זה מושך את העין מייד, מושך ומרשים. הציורים עצמם מתחלקים לשלוש סדרות תמטיות: גורילות, נופים אפריקאיים (ברצ'לו מחלק את זמנו בין פריז, מיורקה ומאלי), וקצף גלים לבנים. בחדר אחד מוצגים הכדים הגדולים, בחדר אחר בחר ברצ'לו להציג ציורים קטנים של אמן צרפתי (Francois Augieras, 1925-1971) שמצייר סצנות סיפוריות מאפריקה. הציורים כמעט נאיביים, לעיתים כמו ציורים על כדים יווניים.
וישנו גם חדר "ארכיון" עם קטלוגים של ברצ'לו. מוקרן שם סרט המתעד מיצג שעשה בשיתוף עם כוריאוגרף צרפתי ובו מופיעים שניהם בציור פעולה-ריקוד על בד גדול. הציור נוצר דרך מחוות גופניות דרמטיות ביחס לצבע שעל הבד.
הציורים עוררו את התפעלותי – הפורמט הגדול, נוכחות חומרית עשירה, התרגשות של ציור המזכירה אנרגיות ממחצית המאה הקודמת (פולוק, רותקו) או את הפעולות על הבד נוסח פונטנה. הכדים תורמים נופך מיתי, על זמני. ברצ'לו מצטייר כאמן טוטאלי, נטול ציניות או אירוניה. יש אנשים שזה משעמם אותם, או שזה נראה להם לא קשור לרוח הזמן.
יש שחשבו כך על רפי לביא. הסתובבתי בתערוכה של ברצ'לו, וחשבתי על רפי לביא. על הממדים הסולידיים של ציוריו, ועל ההתרחשות הפנימית המתוחכמת-מעודנת שלהם. חשבתי על היותו דמות אנונימית לחלוטין לקהל שאינו ישראלי, ותהיתי עד כמה הציור שלו אכן יכול לעניין ולהרשים מבקר מזדמן. ברצ'לו, לעומתו – גם אם הוא פועל בתחום סולידי יחסית של ציור – הוא אמן מוכר, תערוכות שלו מוצגות ברחבי העולם. מבקר מזדמן יכול להתרשם מגודלן של העבודות, מהיקף התצוגה ומהעוצמה האקספרסיבית.
האם עולה מהדברים נימת התנצלות / הצטדקות? אם כן, זה מיותר. רפי לביא נראה נפלא בביתן הישראלי, הביתן הישראלי נראה במיטבו. אפשר ליהנות מהרגע, ובעוד שנתיים להמשיך הלאה.
אז מה חושב העולם על רפי לביא ועל הביתן הישראלי?
ומה חושבת רותי? חוץ מזה שהוא "נראה נפלא"?
גם שמלת ערב נראית נפלא. האם היא תראה נפלא גם כשנתלה אותה על הקיר בביתן הישראלי בונציה?
משתמע מהטקסט הזה, שאין מה להבין באמנות.
ולדעת? – יש לדעת על ביוגרפיות של אמנים. ושל מדינות. ואז יש מה לכתוב
האם השאלה היא אם רפי לביא נראה טוב בביתן או לא?
ואם זה עניין של טעם ויש האוהבים ויש שלא אוהבים ויש גם אפתיים – הזוהי האמנות? הזוהי הביקורת על האמנות? בויבריק תחת עין העולם?
נמאס כבר שאף מבקר אמנות לא מעז ואומר – זה חארטה זה לא אמנות
ומה הפלא שהציבור האינטליגנטי מעדיף להשקיע בעיצוב – משהו מתוקתק ומרהיב – כמו שהאמנות היתה פעם – ומוותר על גבהות הלב של האמנות.
מה הפלא שבעיתונות היומית יש עיסוק באמנות פעמיים בשבוע בהארץ בלבד.. כל השאר ממוסמס לאפס..
עצוב
"זה חארטה זה לא אמנות"
אתה מעודד אותי. יתכן שבחלק מהמקרים שלא הבנתי עבודות אומנות "מוערכות" לא היה בעצם מה להבין.
אי אפשר לבקר בעניניות בלי להתיז רעל, ואולי הרעל פשוט עולה על גדותיך – חובב תרבות ענק.
כנראה טעיתי. כתבתי לא פעם בעבר בשבחו של הציור של רפי לביא, וגם על המורכבות של בחירתו לביאנלה בונציה. ההתייחסות שלי כאן לתערוכתו בביתן הישראלי הייתה אחרי ככלות הכל, אחרי כל הדברים שכבר נאמרו, וכבר אמרתי אני, בהזדמנויות שונות.
כנראה טעיתי. מסתבר שכל איזכור של רפי לביא, ותערוכתו בונציה בפרט, עדיין מצית אש. בכתיבה על הביתן הישראלי ניסיתי להראות עד כמה השיפוט אינו אובייקטיבי, עד כמה מגוונות הדעות והתגובות – ובהחלט תלויות משתנים שונים, שאינם רק "אמנותיים" טהורים – ובתוך כל זה להבהיר עד כמה בעיני מצליח הציור של לביא לשמור על חיוניות ורעננות.
אל הציפיות והאכזבות מהכתיבה על אמנות, ומביקורת אמנות – כפי שהן עולות מהתגובות המופיעות כאן בבלוג – אתייחס בנפרד, בהזדמנות אחרת.
גסות הרוח בהקשר לרפי לביא לא חדשה, זה נושא שלא שייך לאמנות הכוונה היחס לתגובות על רפי לביא, זה עניין של החברה בישראל הנוכחית, יש משהו בתגובות האלה במיוחד כשעברו כל כך הרבה שנים, שאולי מלמד על החברה הישראלית.
מעבר לזה שהדיון בהצגת העבודות של לביא כבר נדוש וספק אם בכלל ניתן לחדש משהו- כבר עשו עליו עבודות מחקר ויש לא מעט חומר בנושא, יאמר לזכותו של לביא היכולת שלו לעורר מהומות כאלו לאחר כל כך הרבה שנים, זו מחמאה גם לציור שלו המתילד שבועט בתחת לטעם הבורגני "הטוב" אחרי כל כך הרבה שנים.
כצייר ישראלי הוא מיצג תקופה (שנות השישים בעיקר) בצורה רהוטה מאד, על דלות החומר והמינמליזם שפעם היו כביכול סימן לישראל אחרת, ואולי זה מה שמצית את הזעם, כי ישראל האחרת הזו "עם ערכי תנועת העבודה " הכזיבה ובגדה ונמוגה לנהנתנות ופאשיזם, אבל זה כבר לא בתחומי המחיה של האמנות ואו הציור, ובטח שרפי לביא לא חי כנהנתן ההפך הוא היה איש צנוע ומיוחד ומי שביקר בביתו ראה אדם מיוחד באמת במינו.
אז על מה המהומה ?
הוא בטוח היה נהנה לראות שעד היום אנשים מאבדים את שלוות רוחם כשהם רואים את ההצלחה שלו ואת הציור הזה "שגם אני יכול לצייר" מככב בוונציה. הדעות הקדומות שיש לגבי ציור בכלל ובפרט לגבי מהו טעם "טוב" זה מסתבר עד היום מכעיס ומאשימים את רפי לביא על היותו הילד הרע של האמנות, כשהאמנות היום התהפכה כבר כמה פעמים והמושג דלות החומר נשמע ונראה אנכרוניסטי עד לזרא, ובלי קשר הציור של לביא הוא הנציג המובהק של דלות החומר- וכאן לדעתי טמון הלהט הזה שמתלקח כל פעם מחדש.
ואכן לישראל של ימנו אין קשר לדלות החומר, אבל בזה רפי לביא לא אשם, ובטח שהציור שלו לא אשם, ומי שהחליט שהוא ייצג את ישראל העכשווית הוא המתיפיף ולא לביא, לביא כידוע לא איתנו, דלות החומר היא לא ישראל הנוכחת בהפצצות בעופרת יצוקה, ישראל הסתאבה ואם יש משהו בכל זאת לא מובן למה מציגים את ישראל של שנות השישים בונציה ב-2009 , ושוב אין ללביא ולו בדל אשמה בכך. אולי ההתרסה הזו מצטרפת לביקורת על הציור הדשן וה"טוב" שיש בציור של לביא.
הציור שלו הוא בכל מקרה ציון דרך באמנות הישראלית.
אין לי שום עניין נגד רפי לביא, אהבתי חלק מהעבודות שלו, והוא אכן ציון דרך חשוב באמנות הישראלית.
תמוה בעיני שנתנו לאמן כזה לייצג אותנו היום בביאנלה, ומדוע בכלל אמן מת מציג בבינאלה.
הרי לא מסובך להבין שתלמידיו, שהם מהאנשים החזקים בעולם האמנות השיראלי גרמו לזה לקרות, כדי לחלוק לו כבוד אחרון.
אני בטוח שהוא מסתכל מלמעלה ומבסוט, גם מהתגובות, גם מהכבוד שעשו לו.
אבל לדעתי זה לא לעניין להציג מישהו שמייצג את העשיה כאן בשנות ה70 -80 ולשלוח אותו לתערוכה של אמנות עכשווית, מה גם, שיש כל כך הרבה אמנים טובים עכשווים שאפשר להציג במקומו.
לביא הוא לביא הוא לביא.
כתבה נהדרת, שמנסה לדון בנושא רגיש,
דרך מבט אישי וצנוע עם מודעות לבעיתייות.
ללא קשר אם כן נכון או לא נכון להציג את לביא בביאנלה.
לפי הצילומים זו נראית תערוכה נהדרת,
תואמת את מה שהציורים של לביא מייצגים לטוב ולרע.
רותי אין עלייך ואת לא צריכה להתנצל.
והגרניום הסגול בפינת הקפה תצלום מצוין!
לטוב ולרע לטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרע
לטוב ולרע לטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרע
לטוב ולרע לטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרע
לטוב ולרע לטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרע
לטוב ולרע לטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטובלטוב ולרע לטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרעלטוב ולרע ולרע ולטוב
מקסים.
רק לא להיות שיפוטי חלילה
מה יהיה
~בוכה~
למה אין עדכונים חדשים?
כבר שבועות שאני נכנס ונכנס ונכנס
ומאומה
דבר
כלום
מה יהיה?
בוכה
כפי ששמו לב קוראי הנאמנים הבלוג השתתק בשבועות האחרונים.
לקחתי פסק זמן, ובו אני מנסה להגדיר מחדש את הכיוון של הבלוג, קודם כל ביני לבין עצמי, ואחר כך בכתובים.
דברים משתנים, גם בלוגים.
מבטיחה לעדכן בהקדם.
רותי היקרה
המפלצת הרב-ראשית [החמודה ] -אמנות מאפשרת אין סוף ערוצי פרנסה.לפיכך לא יהיה קשה במיוחד לוותר על הכתיבה על..אפשר להסתפק באצירה,בסיורי גלריות,בתיווך עבודות בין האמן לאספן וסתם בשיטוט או נסיעה לאיים שבמערב מאיתנו.אפילו לא צריך/חובה לבקר בביאנלות,הגמילה לא כרוכה בכאב או בסבל מיוחד,את החסך יש למלא בחומרים אחרים.
בהצלחה בכל אשר תפני. שלך נדב
אני כמו אלונה , את מאפשרת את האמנות,את עושה עבודה נהדרת ,
,
מחכים…
ככל הנראה זה באמת היה ביתן שחזר אל שנות החמישים של ארצנו הקטנה. בה הבעיות היו נאיביות. אידאליסטיות. חד משמעיות כמעט. להיות או לחדול. כרגע הבחירות הרבה יותר מסובכות. נגמרו רגעי החסד, של בחירה קלה. הסתבכנו קשות.
למה אין לזה ייצוג באמנות הישראלית המיובאת לחו"ל.
מה אנו מנסים להציג, שהכל בסדר. לי זה נראה ביתן פתטי. מנותק מן המציאות. מכונס לעצמו. יוצר קשר עם עצמו בלבד. לא מעורר את הצופה. לשום דבר.
צר לי. אך לא זה מה שהיה צריך ליבא מישראל. לביאנלה זו.