נגה אנגלר, טלי בן בסט, רותי הלביץ-כהן, נטע הררי, מירב שטיינמץ.
מירב שטיינמץ היא צעירת המשתתפות. היא ילידת 1982, למדה בלונדון, חיה בניו יורק, וזו לה תערוכה ראשונה בארץ. היא מציירת סצנות של אכילה וזלילה, במטבח או במסעדה, סושי והמבורגר, נשים עם שיער סתור, אישה ליד מקרר עם לחמניה ונקניקיה בפה. הציור שלה נראה בחלקו כאילו צויר במהירות, ונשאר לא ממש גמור, בחלקו הוא פרטני ומציע מבט ממושך על סיפורי רקע שונים. בולמי הן מבחינת הנושאים המצוירים והן מבחינת אופן הציור, מוזר ומטריד.
מבין כל הציורים בביתן, שמתאפיינים ברובם בבסדריות על גבול המסחריות, נמשכתי אל הציורים החצי מכוערים האלה, בעלי האסתטיקה החצי דוחה. קורות החיים של שטיינמץ, כמעט נטולי עבר תצוגה, עוררו סקרנות לגבי האופן בו היא הגיעה ישר לתערוכה במוזיאון, בדילוג מעל המסלול המקובל של קודם תערוכות קבוצתיות ואחר כך תערוכות יחיד בגלריה. מה מאוד הצטערתי כשנודע שיש לה קרבת משפחה לבני שטיינמץ, יהלומן עשיר ותורם כבד למוזיאון. בהתחלה זה אפילו קלקל את ההנאה מהציור הרע שלה, ובייחוד מחוסר היכולת להחליט: רע באמת או רע-טוב?
אבל בסופו-של-דבר, למרות היהלומים, הציור החצי נא הזה, לא עשוי עד הסוף, הוא עדיין בעיני משב הרוח המרענן בתערוכה שכולה "כורסה נוחה לצופה", כדברי מאטיס, נוחה מדי. ציור, כפי שעולה מהתערוכה, הוא מדיום שאנן ובורגני. לא מה שהיינו מצפים לראות בביתן לאמנות בת זמננו של המוזיאון.
מירב שטיינמץ, ללא כותרת, 2008
ביתן הלנה רובינשטיין לוקח על עצמו להיות השלוחה הצעירה והיותר ניסיונית של המוזיאון. כשמדובר בתערוכת ציורים, העניינים מסתבכים. איך להציג תערוכת ציורים שלא תיראה כמו כל כך הרבה תערוכות ציור בגלריות פרטיות? איך להציג ציור שאינו אפירמטיבי לטעם השוק? איפה הערך המוסף האוצרותי, השאלות אודות ציור, איתגור המימד המסחרי של הציור?
המוקשים העיקריים של התערוכה בביתן הם הציורים של נגה אנגלר, נטע הררי וטלי בן בסט, אשר מציעים ציור סחיר, יעיל ובורגני, מתמסר לחלוטין לקירות סלון הבית.
נגה אנגלר מציגה במקביל לתערוכה בביתן תערוכת יחיד בגלריה נגא, מה שאולי מעודד מכירות, אבל לא עושה טוב לתצוגה במוזיאון. הציור שלה משוכלל ומיומן, האפקטים שהיא מייצרת מרשימים, אלא שהם חוזרים על עצמם. הציור המוקדם שלה עמד בסימן השפעה של ציבי גבע, ועדיין ניתן לזהות משהו מטכניקת הציור שלו בציוריה הגדולים, כשהיא נדרשת להתמודד עם פורמט רחב. מבחינת התכנים היא מציירת את היערות שהתפרסמו דרך הצילומים ועבודות הוידאו של בעלה, אורי גרשט, ואשר קשורים ליערות המזרח-אירופיים בהם הסתתר אביה בזמן השואה. ייתכן שהציור שלה נשען מדי על דמויות אב גבריות. גרשט נטש בינתיים את היערות, אנגלר מתעכבת עליהם והופכת אותם לזירות הציור הבלעדיות שלה: יערות לבנים או אפלוליים, עם איילים קטנים, תנשמות בין העצים, ושיחים עם פירות אדומים. כשהיא מציירת על פורמטים גדולים ניכר שהיא מתאמצת מדי, בפורמטים הקטנים נשמר משהו מהודק ואינטנסיבי יותר, וגם פחות יומרני. תחושה של אי נוחות עולה מהמכלול: סימבוליקה לוחצת מדי, אווירתיות, חזרה על אותו מבנה ציורי.
נגה אנגלר, ללא כותרת, 2007
ואז באים הציורים של טלי בן בסט, ובחלקם נראים כמו ואריציה רכה יותר על ציורי היערות של אנגלר. בן בסט מציירת בצבעי מים על ניירות. היא עברה כברת דרך ארוכה מאז העבודות העיצוביות והגרפיות של תחילת דרכה, עכשיו היא עושה לכאורה את ההיפך הגמור: צבעי מים רפויים ונוזליים על נייר. לכאורה, מפני שהנוזליות עד אין קץ גם היא סוג של מניירה ציורית, לא שונה מהותית מהסגנון הגרפי, אבל בעלת מראה "אמנותי" יותר. תשיעית ניירות תלויה בגריד ממוסגר על הקיר, בדומה לתשיעיה המוצגת במוזיאון חיפה, במסגרת התערוכה "היסטוריה של אלימות". בחיפה בולט עוד יותר, בגלל נושא התערוכה, היפיוף של הציור: שריפות, עשן, התפוצצויות, וציפורים מרחפות מעל, והכל באפרוריות עם מעט אדמדם, והציור עצמו ממוסמס, חלש, רפוי. החולשה של הציור יכולה להיות עניין בפני עצמו – כפי שקורה אצל עדו בר-אל, למשל, מי שהופך את החולשה של הציור לערך. הציור שלו רווי בה, נובע ממנה וניזון ממנה. זה לא מה שקורה אצל בן בסט. מהניירות שלה לא ניכר שהיא מישירה מבט לחולשה של הציור, אלא להיפך – מתרפקת עליה, מתמסרת לה בהנאה.
טלי בן בסט, מרחבים אפורים, 2006
נקודה נוספת שעשויה להקפיץ את הציור שלה היא ההתנגשות בין נושאים קשים ליופיו של הציור. זה המתח שאמור להחזיק את הציור, ובעיני זה עובד אולי בציור אחד שנקרא "ללא כותרת (אנרכיסט)": גבר מחזיק ביד מיכל ספריי ומרסס צבע אדום. גופו בנוי מצבע רווי ודחוס, יש משהו אינטנסיבי בדמות, והכותרת בסוגריים, כמו עצם הציור בספריי, מרמזים על אפשרות של חבלה בציור עצמו.
אבל ברוב המקרים באה התלייה ומחסלת כל אפשרות למתח – הניירות ממוסגרים ותלויים בשיא האלגנטיות. שתי עבודות גדולות התלויות על הקיר לא ממוסגרות, ומורכבות מגליונות נייר מחוברים, מכילות את פוטנציאל המתח של הציור. הגריד הפנימי שנוצר מחיבור גליונות הנייר, והעדר המיסגור אשר חושף את פגיעותם של הניירות, שוברים את המראה הנקי מדי. בשתי העבודות הגדולות האלה, כמו בכותרת עם האנרכיסט, מתחילה להיווצר הנוכחות של ציור-יפה-מודע-לעצמו, לחולשתו ולפגיעותו, ולאפשרות החבלה בו-עצמו.
הציורים של נטע הררי עשויים במקצועיות. השפה הציורית פיגורטיבית אקספרסיבית, המראה הכללי מלוטש. הגיבורות הן דמויות נשיות בתנוחות קורבניות או פתייניות, שבקלות אפשר לדמיין שכמותן בעולם הפרסום והמגזינים. הקירבה לקיטש ולפורנוגרפיה נראית לי כמו הדבר עצמו, לא הצלחתי לזהות חתירה מתחתיו או דיבור אודותיו.
נטע הררי, מתוך Vertigo Inbox
רותי הלביץ-כהן מציגה בקומה התחתונה של הביתן ולעבודותיה נוכחות פרומה יותר, הן בגלל שבירת הפורמט המלבני והן מפני שהיא עובדת עם חומרים שאינם חומרי ציור מסורתיים: ניירות פרגמנט, סרטי הדבקה, וחומר מרכך כביסה שמהול בצבע. לתערוכה היא קוראת "בית העלמות", ובמרכזה של כל עבודה דמות נשית המבוססת על דמות האינפנטה מתוך "לאס מנינאס" של ולסקז.
לעומת ההצבה התלת ממדית שהעמידה לאחרונה במוזיאון הרצליה, בה יצרה חלל שלם עם דמויות כלאיים של יצורים-צמחים-בעלי חיים, בביתן היא מציגה עבודות שתלויות על הקיר. במוזיאון הרצליה נוצר חלל טוטלי וסוחף. כאן נדמה שכפיצוי על הדו-ממדיות של העבודות (שאולי נכפתה בגלל מטרית העל של תערוכת ציור) פיזרה הלביץ-כהן אובייקטים קטנים לאורך הקירות. חלקם יפים מאוד (הגולם מניייר פצפצים וסרט הדבקה), אבל הפיזור שלהם בחלל מצטייר כיצירתיות יתר. מיותר. הילדה שאיבריה הפנימיים חשופים, שהיא גם פרח וגם מפלצת, גם פרפר וגם מלאך, מעבירה נוכחות חזקה, והצטברותן של כל הילדות-מפלצות, הורודות-אדומות, מאיימות-מתוקות, ממשיכה לבנות את עולם הדימויים הדרמתי של הלביץ-כהן, אם כי בולט הפעם דמיון לעבודות של חן שיש, למפלצות המצוירות שלה ולאובייקטים העשויים מניירות הדבקה.
רותי הלביץ כהן, הרואה הקטנה - כלה, 2008
כותרת התערוכה "חמש אמניות: עולמות מופלאים" מכוונת למכנה משותף הקשור בתכנים שמקורם בעולמות פנימיים, מלאי קסם ודמיון. מופלאים? גם אם כוונת התערוכה להציג זיקה בין שכבות תוכן עמוקות, מותר לצפות לתובנה כלשהי ביחס לציור עכשווי מעצם הצגתן יחד של חמש ציירות שעדיין נחשבות צעירות. התובנה העיקרית העולה מהתערוכה, שלא בטובתה, היא שאת הציור האחר – הפרום או הפרוע, זה שטרם התביית – יש לחפש במקומות אחרים.
הצוֹפָה 