המלצת סוף השבוע: עין חרוד.
העשור הראשון במשכן לאמנות, ו”הפוחלץ השואג” בבית שטורמן
העשור הראשון – הגמוניה וריבוי. המשכן לאמנות עין חרוד
אוצרים: גליה בר אור וגדעון עפרת
לא זה המקום לסיכומים, אבל מסקנה אחת שמסתמנת מפרויקט תערוכות העשור היא שככל שיורדים בשנים, כך נעשות התערוכות מעניינות ומוצלחות יותר (הכוונה לתערוכות שנות החמישים והשישים. בשנות השבעים זה נעצר).
תערוכת העשור הראשון 1948-1958 המוצגת בעין חרוד נהנית מהרמוניה של מרכיבים: המוזיאון של עין חרוד, יפה המבנה והתואר; האוצרים, גליה בר אור וגדעון עפרת, ידעני אמנות ישראלית בכלל וחלקיה הנידחים בפרט; והעשור הראשון עצמו, עם קונפליקט בסיסי לאמנות – בין מגויסות אידיאולוגית לאינדיבידואליות. והאמנות עצמה, כפי שהיא מוצגת בתערוכה – ציור ופיסול. הגרעין הקשה של האמנות, אפילו ללא צילום, טרום אובייקטים ומיצבים, מצלמת הוידאו טרם נכנסה לשימוש. לא צריך להיות נוסטלגי כדי להתרפק לרגע על עולם אמנותי שלפחות מבחינת המדיומים עדיין משדר יציבות. מבחינות אחרות, אמנות התקופה שקועה במאבקים פנימיים, נקרעת בין מחויבות לרגע ההיסטורי לבין רצון לעסוק בשקט בעצמה ובענייניה. בר אור ועפרת, שניהם עם רקורד של לוחמים בהגמוניה, פורסים כאן עשור של אמנות שבמהלכו התגבשה חלוקה ברורה בין מה שיתקבל ויתמסד לבין מה שנועד להישאר בצד ובשוליים.
האולם המרכזי של המוזיאון, עם שורת העמודים המקדשית-צנועה, כובש במראה הארכאי שלו. על הרצפה ועל כנים פיסול ברזל חדשני לתקופה, וכה מיושן לעינינו, של שמי, פייגין, דנציגר ותומרקין. אם יש משהו שהתיישן באכזריות זה פיסול הברזל של שנות החמישים. מרוב פלאגיאטים שנוצרו עם השנים, מרוב פסלי חוצות מופשטים בכיכרות הערים, צריך היום להתאמץ כדי להבין את החידוש שהיה אי-אז בימים לפיסול הברזל של שמי ושל פייגין. כאן ועכשיו, בממדיהם הביתיים, הם נראים מבויתים ודקורטיביים. על הקירות – ציורים של ארוך, מאירוביץ, כהנא, לואיזאדא, ששרדו את שיני הזמן טוב בהרבה. “שלוש ילדות ברחוב” של ארוך משמר רעננות ומתח, ההפשטה הקוביסטית של כהנא מצטיירת בעיני כמיצוי מראה שנות החמישים, גם נתון, אברמוביץ, זריצקי (המבט לאחור לא מתרשם מההבדלים המעמדיים) מתיישנים בכבוד, הזמן ניכר עליהם אבל לא שוחק אותם.
דב פייגין, ציפור, 1956; אהרון כהנא, שמשון, 1948
בקצה האולם, בקצה גרם המדרגות, תלויה הגדלה של צילום שחור-לבן של תערוכת העשור שהוצגה בבנייני האומה ב- 1958, עם “עוצמה” של זריצקי על הקיר. הצילום (של ורנר בראון) הוא מסמך נדיר: שריד יחיד לציור הגדול שהושמד בינתיים, ועדות לקונפליקט אמנות-מדינה. כזכור, הציור עורר בשעתו את עוינותו של בן גוריון ביחס לאמנות מודרנית, מה שגרם להסרתו של הציור והעברתו למקום צדדי. הסיפור ידוע, הצילום אף הוא חלק מהמיתולוגיה של האמנות הישראלית, וההחלטה להגדיל אותו נכונה לרוח התערוכה כולה, העוסקת, כאמור, ביחסי אידיאולוגיה-יצירה, ואולי גם מנסה לסגור מעגל עם הרוח הממלכתית העוינת לאמנות התקופה. זריצקי עצמו כבר פויס מאז תקרית בן גוריון בריבית דריבית, אבל בהקשר של תערוכה ממלכתית (וכאלה הן שש תערוכות העשור), חשובה התזכורת למפגש הלא הרמוני שבין מימסד לאמנות. צופה לוחמני ויצירתי במיוחד עשוי למצוא בצילום הזה תשובה למשאלת לבו למסר חתרני או רפלקסיבי ביחס לתערוכה עצמה, המוצגת, כאמור, בחסות המדינה, לרגל שנת השישים. זהו לב הסיפור: האולם המוארך של המשכן בקיבוץ, עם הפסלים והציורים השואפים למופשט, ובקצה גרם המדרגות צילום גדול ממדים של ציורו גדול הממדים של זריצקי, בעל השם ההרואי וחדור האמונה “עוצמה”, בשחור-לבן של פעם, עם צופים של פעם, ועם קונפליקטים של פעם ושל היום.
בקצה גרם המדרגות צילום מתוך תערוכת העשור
מייד אחרי הקליימקס של זריצקי ייחדו האוצרים חדר לשלוש אמניות: לאה ניקל, אביבה אורי וחגית לאלו. חגית לאלו (1931-1961) היא, כמובן, השם הלא צפוי. אמנית שנפטרה בגיל צעיר בניו יורק, הציור שלה צבעוני, מופשט, עמוס, מלא אנרגיה. תחת טיפולה המסור של גליה בר אור עוד עשוייה לאלו להיכנס לקאנון שלנו. בכל מקרה, זהו מהלך אוצרותי מעניין – בידודן של הנשים לצורך חיזוקן. הפניית תשומת הלב לנוכחותן החריגה, תוך יצירת גטו נשי שמסגיר את החולשה והצורך באפליה מתקנת, כולל הידיעה שהן אביבה אורי והן לאה ניקל יזכו ברבות הימים למעמד-על באמנות הישראלית.
ובהמשך האמנים הרואים באמנות שליחות חברתית – נפתלי בזם, רות שלוס, גרשון קניספל, משה גת, שמעון צבר, אלה המציירים ניצולי שואה, מחוסרי עבודה, ימאים שובתים, פועלים ומעברות, ומדגימים שוב את התיזה שהציגה גליה בר אור ב”עבודה עברית” מ- 1998: האמנות הקאנונית דחתה ייצוגים של סבל וייסורים, האמנים שהיו קשובים לעוולות חברתיות ופוליטיות נדחקו הצידה. רחוב לילינבלום של יוחנן סימון, החייל המת של מרסל ינקו (בהשראה ברורה מהגרניקה), ניחום אבלים של מירון סימה, ומולם, בסימטריות של ניגודים – הפשטות בהירות של שטרייכמן וסטמצקי, ו”אוטובוס בהרים” של ארוך, העין נחה עליהם בפמיליאריות, כאבות לחלק ניכר כל כך של האמנות הישראלית שבאה אחר כך.
החלק המוקדש לאמני הקיבוצים, באולם נפרד, מציע תיזה מרתקת: לראשונה מוצעת הפרדה בתוך מה שהורגלנו לראות כגוש אחד – אמני הקיבוץ. עבודת האוצרות מפרידה בין אמני הקיבוץ המאוחד (שעין חרוד הוא דגם מייצג שלו) לאמני הקיבוץ הארצי (גן שמואל ויוחנן סימון יהיו הדגם המייצג). בקיבוצי הקיבוץ המאוחד פעלו אמנים שקידמו את שפת האמנות (קופפרמן, שמי) ודגלו בתפישה אנושית רחבה ופתוחה. בקיבוצי הקיבוץ ארצי השומר הצעיר פעלו אמנים שהיו מחויבים לפני הכל לחברה, לכלל ולפיכך לאידיאולוגיה. מקבץ של ציורי דיוקן עצמי מייצג את הכיוון האינדיבידואלי של הקיבוץ המאוחד, ציורי הווי ועבודה מייצגים את הכיוון האחר. החלוקה הפנימית של אמני הקיבוץ נדמית כמו שיקוף של הקונפליקט הרחב של התקופה. כמו בבושקה קטנה המתגלית בתוך בבושקה גדולה יותר – גם כאן הפער הוא בין אוניברסליות (יחסית) למקומיות (קיצונית יותר).
בתוך הדיון הפנים-קיבוצי, בולטות ארבע עבודות מוקדמות של קופפרמן, מפתיעות ולא מוכרות, מאלפות מבחינת המבניות של הציור, הצבעוניות (אדמדם-ורוד!), וההבנה שהמופשטים הראשוניים האלה יהפכו תוך מספר שנים לציורים חמורי הסבר המוכרים.
משה קופפרמן, ציור, 1956
“הפוחלץ השואג” –
עשרות מטרים ליד המשכן לאמנות נמצא בית שטורמן, מוזיאון לטבע שזכור במעומעם מטיולים שנתיים. יובל קידר אצר שם את “הפוחלץ השואג”, תערוכה של 24 אמנים צעירים, “אמני העיר הגדולה”, כדבריו, תוך התייחסות לרעיון של מוזיאון לטבע, תכולתו ואופיו. התערוכה היא, כמובן, הזדמנות לבקר במוזיאון, על שלל פוחלציו, ויטרינות העץ הישנות, וגם אוסף כלי הנשק ותולדות ההתיישבות בעמק. לא צריך הרבה כדי להפוך את זה לחוויה נחמדה ומעוררת מחשבות לכיוונים שונים, ואכן מרבית העבודות לא בהכרח עושות הרבה, הן בייחוד מצביעות על המקום ועל ההקשר, העבודה נעשית מאליה.
מסוג התערוכות שמן הסתם מהנה לקחת בהן חלק, מהנה גם לראות אותן, קשה לומר שהן מוסיפות משהו מהותי להבנתנו את העולם או את האמנות, את מושג המוזיאון הדידקטי לעומת הקוביה הלבנה, כל אלה נושאים שטופלו לא מעט בעשורים האחרונים, על ידי אוצרים ועל ידי אמנים.
מבין 24 האמנים בתערוכה, נוכחותם של אחדים במוזיאון לטבע והיסטוריה נדמית עקרונית לגוף העבודה שלהם, ובעיני אלה המקרים המעניינים יותר. ואילו לגבי אחרים – נוכחותם כאן נראית מקרית, ולא בהכרח תורמת לעיבוי המבט על יצירתם. האווירה הכללית היא של השתעשעות, לא רצינית אבל גם לא מזיקה.
קרן שפילשר ואהד אלימלך, בתוך ויטרינה בבית שטורמן
דנה לוי היא אחת האמניות שנוכחותן כאן מתבקשת לאור צילומי הפנורמות שצילמה במוזיאונים לטבע, ואשר הוצגו לא מזמן בתערוכה יחיד שלה בגלריה טבי דרזנר. ב”פוחלץ השואג” היא מציגה את אחד מצילומי הפנורמות, וגם עבודת וידאו שצולמה בבית שטורמן עצמו, והיא אחת העבודות המוצלחות שנעשו במיוחד לתערוכה: יונים לבנות המרחפות בין הויטרינות. מראה היונים המעופפות לצד בעלי הכנף המפוחלצים, עומדות בשורה על המדפים ועל המאוורר, מזכיר את “הציפורים” של היצ’קוק, ובהתאם מצליח לטעת אימה מוזרה במקום הטבעי-לא טבעי, חי-מת, שהוא המוזיאון לטבע.
גם הצילומים של שגית זלוף נמיר מתמקמים כאן היטב: מבט מפורק על בעלי חיים, על ירקות ופירות, שמשבש לגמרי את הקוהרנטיות שלהם. מושאי הצילום שלה הם טבע מת, טבע שסולקו ממנו כל סממני הטבעיות, עד להפיכתו לדימויים סוריאליסטיים, טבולים באווירה מיוחדת של המוכר-המאיים.
חלק מהעבודות מוצגות בתוך חדרים שהם חללי תצוגה רגילים יותר מאשר חדרי מוזיאון לטבע. שם התערוכה נראית תקנית למדי, ושם גם אין ויטרינות עם עוברים בפורמלין שמסיטים את תשומת הלב ומאפשרים סלחנות. בחדר אחד כזה, נטול הסחות דעת, בולט הציור של עמי פייצ’ביץ, המורכב מעשרות ניירות המחוברים זה לזה, עם ציור בצבעי מים, צבעוני ועדין, ציפורים רבות יופי עם טיפת הרעל שתמיד נמסכת בציורים של פייצ’ביץ.
עמי פייצ’ביץ
ובכל זאת, שיאה של התערוכה, ושל בית שטורמן עצמו, הוא העגל בעל שני הראשים שנולד בכפר יחזקאל. עורו שחור לבן, והוא ניצב בתוך ויטרינה גבוהה, יותר דמיאן הירסט מדמיאן הירסט. לצידו טלה חום קטן יותר, גם הוא עם שני ראשים, וגדי אחר עם שש רגליים!
הויטרינה הזאת עושה את המלאכה לבדה: הטבע המפוחלץ, התרבות הממיינת והמקטלגת, האמנות המספחת אליה את מוזיאון הטבע, ואת מוזרויות הטבע, ואת המוטציות כולן. העניין היא, שאחרי הויטרינה הזאת, עם העגל הדו-ראשי, ואחרי הצנצנות עם עוברי פרה ועוברי אדם, התערוכה כולה מתגמדת.
הצוֹפָה 