23 ביולי, 2008
יום רביעי, ה- 23 ביולי, לילה. לח, לח. הוברמן פינת דיזינגוף. על המרפסת המחודדת של היכל התרבות מהלכים שישה אנשים, לבושים לבן. הם הולכים לאט, מכאן לשם. מדי פעם נעצרים, עומדים עם פניהם לרחוב, מסתובבים ושבים על עקבותיהם. תאורה שוטפת את התקרה, ומאירה את יופים של הקווים האדריכליים. סאונד עמום בוקע מדי פעם.
זה היה המופע-מיצג של ארנסטו פוז'ול (Ernesto Pujol), שנעשה במסגרת סדנת קיץ של לימודי התואר השני של בצלאל. את התאורה והוידאו יצר יאן טיכי, הסאונד היה של אריאל קן, שניהם בוגרי התואר השני של בצלאל. ששת השחקנים שנעו על המרפסת במשך 9 שעות, משמונה בערב עד חמש בבוקר שלמחרת, היו פוזו'ול עצמו, וסטודנטים לתואר שני מבצלאל, ומבתי ספר לאמנות בשיקגו וגטבורג (שבדיה).
היה יפה. יפה דהוי ועמום, לא דרמטי או עוצר נשימה. לא מהסוג הזה. עוברים ושבים מזדמנים בקושי התעכבו, בקושי שמו לב, והמעטים שעצרו והרימו עין, שאלו בתמיהה מה קורה והמשיכו הלאה. למיצג לא היה כוח משיכה מהפנט, לא כזה שיעצור קהל מקרי. הקהל שהתאסף למרגלות המרפסת היה מורכב כולו מאנשי אמנות. עמדו על המדרכה ממול, או מתחת למרפסת, דיברו וצילמו. ובמקביל התבוננו למעלה, אל ההתרחשות שעל המרפסת.
בגלל האופי המתמשך של המיצג ההתבוננות לא חייבה שקט מוחלט או התמקדות, הדמויות המהלכות הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף של פינת הרחוב. היו רגעים שבהם היה נדמה שהמעט שמתרחש הוא מעט מדי, או חסר מגע של קסם. בהמשך המעט הזה צבר סהרוריות, מהבילות האוויר תרמה לאווירה כמעט הזויה. והיו רגעים שבהם בכל זאת התרחש קסם קטן, האוויר נטען חשמל. זה קרה, למשל, כשהאור של יאן טיכי שטף לפתע את התקרה ואת השחקנים, ספק אור אורבני של מכוניות ספק ליקוי שמש או כוכב נופל. זה קרה כשפתאום חלחל סאונד לתמונה וגבר על הרעשים מסביב, זה קרה כשהשחקנים נעמדו לפתע והביטו למטה, ואחר כך המשיכו ללכת, משכנעים לגמרי כאנשים תחת השפעה, נתונים לחלוטין לקצב האיטי של ההילוך המדיטטיבי.
יפה מכל היתה המרפסת. לא המרפסת הקדמית המפורסמת של היכל התרבות (שממילא משקיפה עכשיו על הבור הענק של מה שיהיה מתישהו מגרש חניה וכיכר), אלא המרפסת האחורית, מעל כניסת האמנים, הפחות פוטוגנית ופחות ייצוגית, אך מושלמת, כך מסתבר: בפרופורציות שלה, בחדות הקווים, בנקיון האדריכלי. ופתוחה לרחוב, כשריד לימים בהם מרפסת פתוחה הייתה משהו אפשרי במבנים ציבוריים, לפני ששיקולי בטיחות וכדאיות נדל"ניסטית חיסלו פונקציה אדריכלית כזאת. רוחות הרפאים הלבנות המהלכות על המרפסת התמזגו במחשבה על רוח הרפאים של היכל התרבות, בניין נוגע ללב ביופיו המאופק, יופי משכבר הימים, שברור, אבל ממש ברור, שלעולם לא יוכלו עוד לברוא שכמותו. יפה ונוגה הייתה התמונה של שישה אנשים, לא בהכרח ישראלים, שמהלכים/מקוננים על תרבות נכחדת, אדריכלות נכחדת, אסתטיקה בסימן היעלמות.
פוז'ול עצמו הוא יליד קובה (1957), חי בניו יורק ומלמד במכון לאמנות בשיקגו ובמוסדות אחרים. הוא ידוע בעבודות שהוא עושה במקומות שונים בעולם, מיצגים שנוגעים באפיונים של תרבות, זמן וזיכרון. בניגוד ללא מעט אמנים זרים שמגיעים לישראל לרגע (שבוע, שבועיים, חודש) ויוצאים עם עוד עבודה נכונה פוליטית ומצטלמת יפה על גדר ההפרדה, הנגיעה של פוז'ול בהיכל התרבות מפתיעה בדיוק ובצניעות שלה. לפני הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הוא בסך הכל מצביע על בניין מסוים בעיר. מצביע עליו, ממקד בו את תשומת הלב למשך לילה שלם, ואגב כך עולים כל העניינים שמבנה כמו היכל התרבות מעלה: אדריכלות רבת איכויות, תרבות בנייה, תהליכי עיור ברוטליים.
כשאני מסתכלת עכשיו בתמונות, אני חושבת על ההתרחשות הלילית על המרפסת האחורית כעל מחווה לאדריכלות שפסה מן העולם ולערכים שמשתמעים ממנה. קינה על העלמותה, ומעין טקס גירוש שדים של הרעה הרובצת מעל הבניין.
הצוֹפָה 
