אנגלמן, טלפתיה, מן המסד עד לטפחות – בית העמודים, רמב”ם 12-16 (פינת נחלת בנימין)
מר גוסקין, Memo – נחלת בנימין 5
נחלת בנימין היא החלק הסימפטי של Art TLV. בודאי לא מרגיז כמו התערוכה בהלנה רובינשטיין (היומרה מלכתחילה לא כל כך גדולה), מצד שני, גם לא משהו שלא ראינו או שלא היינו יכולים לראות ממילא, כחלק משגרת סצנת האמנות, בתל אביב או בירושלים (או באיסטנבול): חמישה אמנים שאוצרים תערוכות קבוצתיות קטנות במבנים טרום איכלוס. אם בכל זאת Art TLV, עם כל הכסף וההשקעה והציפיות, אפשר היה לצפות לתערוכות יותר בעלות משקל או ייחוד.
נתחיל מבית העמודים (רמב”ם פינת נחלת בנימין), שם מציג דורון רבינא פרויקט זחוח ונרקיסיסטי להביך. רבינא חיבר אליו את נמרוד מתן אשר מוגדר כ”פילוסוף ויטגנשטייני” ואת המעצב שמואל בן שלום. תחת השם “אנגלמן” הם (או הוא, לא ברור. הוא) פתחו מספרה המציעה תספורת חינם, במיוחד לפליטים ומהגרי עבודה – עניין שיש לו תקדימים כאלה ואחרים, בין השאר מספרה פתוחה לקהל שהפעילה שירה בורר ב”אמנות הארץ” 2004. בפעמיים שבקרתי בתערוכה ראיתי על כסא המסתפרים אנשים שנראו אזרחים מן השורה, תעודת זהות כחולה וכל השאר, הרשו לי לפקפק בבואו ולו של פועל זר אחד להסתפר שם (מה גם שהכניסה עולה כסף!).
אנגלמן הוא פאול אנגלמן, דמות מרתקת שנדלתה מתהומות הנשייה, ואיזכורה מציע מבט על רבדים תרבותיים שונים, ישראליים ואירופיים. לולא היה אדם אמיתי, שחי, פעל ומת, אפשר היה להישבע שמדובר בגירסה הגברית של ז’וסטין פראנק הבדויה של רועי רוזן. אנגלמן היה אדריכל ממוצא אוסטרי, תלמידו של אדולף לוס (תערוכה שלו התקיימה במוזיאון תל אביב לפני שנים), והיה בקשרי ידידות עם ויטגנשטיין. עלה ארצה בשנות השלושים, ועד למותו (ב- 1964) חי בתל אביב, מיעט לעבוד (מתוך בחירה) ועם השנים נשכח. לכבוד התערוכה שוחזר פרט של מעקה שעצב לבית ידלין ברח’ התשבי בחיפה, וכן סורג המעוצב כהכלאה של שתי תוכניות בתים שתכנן. החוברת הדקיקה המלווה את התערוכה היא הפרסום המחקרי היחידי שהופק בחסות Art TLV. חלק מהחומר בחוברת מבוסס על תיק שהכינו בעירית חיפה לפני הריסתו של הבית ברח’ התשבי ב- 1994. הרחקת עדות מוצלחת: ברוטליות של עירייה, אבל עירייה אחרת, עיר אחרת, ומאליו כל זה מאיר על הנדל”ניזם הדורסני שסוחף את תל אביב, נחלת בנימין בעיצומו של כל זה.
ובהחלט אפשר לראות את סיפורו של אנגלמן משתקף בתוך בית העמודים עצמו – אדריכלות של שנות העשרים ועיצוב פנים עכשווי, מצועצע ונוסטלגי. יחד עם זאת, המעקה והסורג והחוברת הדקיקה (רבת עניין ככל שהיא) עדיין לא מצטברים לתערוכה בעלת תוקף, או בכלל לתערוכה.
מעקה משוחזר של אנגלמן, מבית ידלין בחיפה
המשך התערוכה נקרא “הביאו לי גבר שחור” וכאן אני מרימה ידיים. רבינא מאבד אותי לגמרי כצופה מפרגנת. בחסות הכותרת הקורצת פוסט-קולוניאליזם ופוסט תקינות פוליטית ואני-יודע-שאתם-יודעים-שלי-מותר-הכל, מוצגות 3 עבודות וידאו, של שלושה אמנים המצטיירים שלא בטובתם כקבלני משנה לדבר עבירה. גלעד רטמן מציג סרט שלא מתקרב לדברים המרתקים שעשה בעבר (גבר לבן שוקע בבוץ), רותי סלע מצלמת גבר שחור נוסע באוטובוס לדרום.
בעבודה השלישית מצולם דורון רבינא (על ידי אייל גולדברג) כשהוא רוקד ומענטז, מפלרטט ומצחקק, עם רקדן שחור בסטודיו למחול. הום-וידאו אקצהביציוניסטי על גבול הפורנוגרפיה והפתטיות, אשר מוקרן לא במקרה בחדר השינה של הדירה (ג’קוזי משמאל, שירותים מימין). מעין ניסוי מתגרה בקהל: עד כמה אפשר להביך אתכם באיצטלה של אמנות, נראה אתכם, סטרייטים שוחרי תרבות, נעים על מקומכם באי נוחות. תוסיפו לסרט הזה את הסרטון הנוסף של רבינא בו רואים שלושה בחורים עירומים שוטפים מכונית משטרה ומתיזים מים זה על זה, ותבינו שרבינא מותח עד לקצה את החבל עליו הוא מתנהל. מצד אחד הכי אינטלקטואלי ואנין, מגיש לנו טעימה של מחווה תרבותית רבת רבדים (אנגלמן), מצד שני וולגריות פתטית. דרוש מבוגר אחראי שיציב גבולות: יש גבול למה שאפשר לעשות בשם האמנות, בפומבי.
מתוך ”הביאו לי גבר שחור”, אייל גולדברג
על מדרגות הבניין המובילות לתערוכה תלה גיא שגיא, מעצב גרפי, כרזות עם הכיתוב Hairy organs, Noble heads. האותיות מורכבות מדימויים פיגורטיביים של דמויות שעירות בתנוחות מוזרות, באווירה סוריאליסטית – שוב עולה בזיכרון רועי רוזן, הפעם האותיות המצוירות שלו. “איברים שעירים, ראשים אצילים” – כמה מדויק. גיא שגיא (”השועל”), אשר שייך בכלל לתערוכה אחרת, מנסח בדייקנות של קופירייטר, ובעורמה שועלית, את הקצוות לאורכם מתנהל רבינא, ואת הקצוות לאורכם מתנהלת התערוכה שאצר. שמרוב תחכום ופיתול וליפוף עצמי נופלת בין כל הכסאות: דמותו של אנגלמן כהצעה ראשונית מאוד (ובהחלט אצילית) למשהו שיכול להיות תערוכה (או תיזה) מעניינת, מספרה לעובדים זרים שעונה באופן השחוק ביותר לחיבור בין אמנות לקהילה, וסרטי הוידאו כאפותיאוזה מביכה של האיברים השעירים.
בסניף הקטן של סטימצקי שנפתח לרגל התערוכה בקומה התחתונה, מוצעים למכירה ספרי אמנות. בולטים לעין ספרים של שילה וקלימט, ספרים על אמנות הומואית, ספרים של מייפלת’ורפ, הוקני, פייר וז’יל, אמנות ארוטית יפנית ועוד. יש מקום להניח שדורון רבינא היה רוצה לעצב את דמותו ברוח הדקדנטית של אירופה בשנות העשרים, וינה ופריז, שילה, קלימט וסוריאליזם, אנגלמן כחוט מקשר לתקופה.
גיא שגיא
מימין לתערוכה של דורון רבינא אצרה אלונה רודה את “טלפתיה” – תערוכה משותפת לה וליוחאי מטוס. יחד הם יצרו חלל אווירתי המתפרס על פני 3 חדרים – האובייקט המרכזי הוא לוח של נורות ניאון בצבעי שקיעה, עם עיגול שמש גדול, יפני למראה. הנורות מפיצות אור קר ומלאכותי, מכונות עשן ממלאות את החדרים בעשן. בערב הפתיחה, כשהחדרים היו מלאי אדם, היה לכל זה אפקט מרשים. בביקורי השני, כשהחדרים ריקים, האפקט מתרוקן ונשארת תפאורה, אווירתית למדי, אבל רחוקה מלהפעים. בחדר השני מוצב פסל אפור של אלה קדומה, גם ממנה בוקע עשן, והמכלול מצטבר לאווירה ניו אייג’ית, משהו שראינו, רואים, ההיסט לאמנות לא מספיק דרמטי, לא מספיק מעניין, לא רעיונית ולא ויזואלית. בחדר האמבטיה שמעוצב בהצטעצעות נובורישית עם נוסטלגיה לאריחי בצלאל ולאריחים ארמניים של פעם, מוצבת מעל הג’קוזי עבודת ניאונים נוספת, מעין חצי שמש שוקעת, מהסוג שיוחאי מטוס כבר הציג בעבר. ההתנגשות הקומית בין סוגי האסתטיקה היא רגע משעשע, אבל לא הרבה מעבר לזה.
יוחאי מטוס ואלונה רודה, טלפתיה
את התערוכה השלישית בבניין אצרה הדס קידר – “מן המסד עד הטפחות”, תערוכה המבקשת לגעת ביחסי הון ואמנות. בדף הנילווה כותבת קידר על הבניין ההיסטורי שבו מוצגת התערוכה ואשר יהפוך בקרוב לפיסת נדל”ן, על התמיכה של גופים מסחריים באירועי Art TLV, ועל יצירות האמנות עצמן כסחורה מצד אחד וכמשמרות גרעין של התנגדות מצד שני. הטקסט קצר ולעניין והמחאה במקומה, אבל התערוכה מתקשה להעביר את המסר, או בכלל – מסר. בכניסה לתערוכה פסל גדול של קידר עצמה, משתלשל מהתקרה – דגם המונומנט לאינטרנציונל השלישי של טטלין, תלוי הפוך. ציורים של לאה ניקל, מאוחרים ומוקדמים, מייצגים, כנראה, את האמנות כמשאת נפש בורגנית. פסל קטן של תומרקין מוצב במרפסת – רוכב על סוס עם חרב שלובה, מעין דון קישוט שהוא בה בעת משאת נפש בורגנית מסוג אחר; פסלים של נמרוד ראובני – פיגורטיביים וסיפוריים – מציעים הצעה אסתטית שלא ברור מה מעמדה בתערוכה: מסורתיות כערך עובר לסוחר? הדמויות שהוא מפסל – גיבור יווני שהוא גם חלוץ מקומי, או ראש גבר סדוק – מובילות בהקשר הנוכחי לפרשנות פשטנית, כמעט אילוסטרטיבית.
נמרוד ראובני
בן בן רון מציג ציור גדול פרחוני, מצויר ביד משוחררת, מוריס גאניס מציג 4 ציורי דיוקנאות קטנים, עבודת וידאו של פהד חלבי מוצבת בחדרון קטן, רואים בחור ערבי במטבח, קוצץ ירקות. מה אמור לייצג כל אחד מהם – “ערכים של אותנטיות, נאמנות למקור, שאיפה לצדק ולאוטופיה”, כדברי הטקסט? המבט עליהם ביקורתי, אוהד? חומל?
עבודת הוידאו של רועי מנחם מרקוביץ’ ממשיכה את הקו של עבודותיו החינניות, אותן אפשר היה לראות לאחרונה בג’ולי מ. מרקוביץ‘ מתגלה כקולנוען בעל איכויות מזוהות: סלפסטיק עכשווי-אורבני, הייתי מגדירה את הסגנון שלו. שני בחורים, ספק הומלסים ספק ברוקרים שקרסו, מסתובבים ברחובות דרום העיר; נופל להם, נשבר להם, נופל עליהם, עד שהם מוצאים חפץ מתכתי נוצץ, עב”מי, ששולח להם מסר. שורתו התחתונה היא: זהב. הסרט חביב, אני מעדיפה לא לחשוב מה הוא עושה במסגרת “מן המסד לטפחות”, זה עלול להפוך גם אותו לפשטני מדי.
בכל מקרה, עבודת הוידאו מוקרנת בגדול על קיר (ולא על מוניטור, כמו שאר עבודות הוידאו) ולפיכך מראש מייצרת תנאי צפייה מפתים יותר. מצד שני, עם דגם האינטרנציונל של טטלין, ועם התובנות המרקסיסטיות העולות מהטקסט (כולל המילה “מסד” בכותרת), אי אפשר שלא לייחס לבולטות של העבודה גם את היתרונות הטכנולוגיים העומדים לצידה.
יונתן גולד ורעות עירון, “מועדון לחבר”
בקומה התחתונה מציגים יונתן גולד ורעות עירון תערוכה-בתוך-תערוכה תחת השם “מועדון לחבר”. מוצגים שם אמני קיבוצים, אנשים אשר פועלים לחלוטין מחוץ לעולם האמנות המקצועי. גולד עצמו הוא יליד קיבוץ, והמהלך האמנותי-אוצרותי שלו (הוא עצמו אינו מציג שם) מרתק ויזואלית ומעורר מחשבות, ובאופן אישי זה החלק שהכי עניין אותי בבניין, לא בהכרח מהכיוון שהדס קידר מדברת עליו, או לפחות לא רק מהכיוון הזה. קידר מבקשת לראות באמני הקיבוצים מעין אלטרנטיבה לעולם האמנות המסחרי, שריד ל”אוטופיה הסוציאליסטית שקרסה”, אותי מעניין “מועדון לחבר” כהצעה לאמנות, וכאתגר להתבוננות באמנות בעידן שבו הכל פתוח ואפשרי וגם ערכים של טוב ורע נזילים מאוד.
ערב רב של ציורים, תבליטי עץ, עבודות מתכת, בקבוקים צבועים וגובלנים מוצגים כבזאר צפוף ומבולגן, ולחלוטין שובה לב. אמנים אאוטסיידרים? בעבודות מסוימות ניתן לזהות כפייתיות, חזרתיות ותמימות המאפיינים אאוטסיידרים (אבל בודאי לא רק אותם), לגבי אחדים מהאמנים ניכר שלמדו (אקדמיזם מוגזם), אחרים עונים על הגדרה של אמנים חובבים.
העין נעה בעונג בין האובייקטים לציורים, שחלקם מקסימים במובן הפשוט (פשוט?) של המילה, והם מעלים שאלות לא פשוטות: האם לצייר ההוא שמצייר אישה ליד עץ באופן שמזכיר קצת את ארנה ברומברג או את כריסטוף רוקהברלה הגרמני (שהציג לפני חודשיים בגלריה זומר) יש את מה שהופך אדם יצירתי לאמן? מה ההבדל בין אנשים יצירתיים לאמנים? ולו אחת הגלריות הייתה לוקחת אותו תחת חסותה? ומה באשר לעמדה של גולד עצמו – פטרונית? מאפשרת? מה אומרת תערוכת “מועדון החבר” על הציור שלו ועליו כצייר (צעיר, מוכשר, מבטיח)?
פסח סלבוסקי
בצד מוצגים בנפרד פסח סלבוסקי ויוחאי אברהמי. העבודות שלהם נמצאות כאן כדי לבלבל: האם ניתן לטעות בהן, ולחשוב שגם אלה עבודות שנעשו על ידי “אמני קיבוץ”, כהגדרתו של גולד? לא שאלה רטורית, אני מנסה להשיב עליה: מיצב הגבס הגדול של יוחאי אברהמי, למרות החיספוס והמגושמות שלו, נדמה לי שאינו יכול להיות שום דבר אחר מלבד עבודה של אמן מודע ויודע, אשר מחפש את האיכויות של הלא-מתורבת, כך גם (עם פתח להסתייגות) הציורים של סלבוסקי. היחידים שמעוררים מבוכה אמיתית הם האובייקטים שלא-יאומנו של סלבוסקי – הם מונחים על שולחנות ישנים, עיסה של חומרים וצבעים, מפתחות מודבקים זה על זה, מתכות ושאר אביזרים, שפיכות צבע. לו הייתי רואה את האובייקטים הדחוסים האלה ללא שם, האם הייתי מייחסת אותם לאמן מקצועי ומנוסה או לאמן חובב, מישהו שעובד בשעות הפנאי? ולמעשה, השאלה צריכה להישאל כך: האם המקצוענות והניסיון רב השנים של סלבוסקי מצליחים להביא אותו לתוצאה המיוחלת שהיא אמנות משוחררת מתו תקן של תרבותיות ונטולת התניות של יפה ונכון? כלומר אמנות של “אמני קיבוץ”…
יוחאי אברהמי
בנחלת בנימין 5 מוצגות שתי תערוכות. התערוכה שאצרה אירית חמו היא הסולידית מבין כל התערוכות במיתחם נחלת בנימין, וכנראה גם היפה ביניהן, יפה במובן הישן של המילה, לא מתחכמת, ולא מתפתלת. יפה במובן של עבודות טובות והצבה רגישה. העבודות ברובן קטנות ממדים ונענות להגדרות פחות-או-יותר יציבות: ציורים, פסלים, אובייקטים. עבודת וידאו אחת. מרבית האמנים הם בני דור הביניים, שינוי מרענן כשלעצמו. חלק מהעבודות עומדות על רהיטי עץ ישנים, שמתמזגים עם אופי הבית. פסלון ברונזה של סיגלית לנדאו מונח על מפית קרושה לבנה על מזנון ישן, פסלון עץ של אוהד מרומי על שידה אחרת. עבודות יפות של מיכאל סגן-כהן, דגנית ברסט, אתי יעקבי, גרשוני ועדו בר-אל תלויות על הקירות, עבודת צילום וטקסט של נעמי סימן-טוב מייצרת פינה מוצלחת של שחור-לבן ורוקמת יחסים צבעוניים וצורניים עם ציור בעל רגלי שולחן של עדו בר-אל, בהמשך הקיר. אובייקט קטנטן של דרורה דומיני, עץ לבן ומתכת, תלוי על קיר לבן בתוך המטבח ומתגלה בהפתעה; קליפות דיקט חשופות, צחיחות ונוגעות ללב של גולומבק מונחות בויטרינת זכוכית, סורג מתכת של ציבי גבע, וגם: ציור של גבריאל כהן – אישה בין גלי הים, מאחוריה אוניה. ערן נוה הוא צעיר המשתתפים בתערוכה. העבודה שלו היא הצבה פינתית על שולחן עץ: שני מיכלים מחוברים במסקין טייפ למעמד כלשהו, ומולם אגרטל חרסינה עם פרחים. הפרחים והקיר מרוססים בצבע אדום שמותז מאחד המיכלים, השני מפיץ ריח וורדים. מעבר למה שמתגלה כעניין עקבי של נוה במצבי הכפלה ותאומות, ההצבה הקטנה מייצגת גם את העברת הלפיד הדורית שמסמנת חמו בתערוכה: סוג המגע והרגישות האסתטית האופייניים לאמנות המקומית, שעוברים לדור הבא.
ערן נווה
ב- Memo שאצר אהד פישוף הפוקוס הוא על המופעים של פישוף עם ישי אדר ואורי קצנשטיין. המופע שנכחתי בו היה מחשמל. מכיוון שקשה לעמוד בקצב המופעים התערוכה פתוחה לסירוגין, וזה חבל, נמנעת האפשרות לראות את העבודות האחרות. מיוחדת במינה ומומלצת עד מאוד היא העבודה של יואב אפרתי אשר צייר מסביב לפתח מלבני בתקרה שורה של נשים יושבות, מקיפות את הפתח מכל צדדיו. המבט על העבודה הוא מלמטה למעלה, הראש מסתחרר. הציור הוא המשך מפואר לפרויקט רישומי הקיר שאפרתי עושה בשנים האחרונות בחללי תצוגה שונים ברחבי הארץ. גובה הקיר שעמד כאן לרשותו התאים לפרופורציות של הדמות היושבת, נוצר חיבור עוצר נשימה בין הרישום החזרתי, בעל האופי הטקסי, לבין המלבן שנפער בתקרה.
וישנו גם תינוק לבן של איה בן רון, תלוי מן התקרה, מעל הבמה עם התופים. דימוי של עובר מונשם, יצוק בחימר, שכיית חמדה מעוררת אימה, אובייקט שמעביר שבירות גדולה וחרדה.
מתאים לי לסיים כאן: שבירות וחרדה.
וגם, הרהור כפירה: אמנים אוצרים. הכצעקתה?
הצוֹפָה 
