לו אפשר, הייתי שמה כאן, בשלמותו, את הטקסט שכתבה רונית שני על התערוכה שלה. הוא מעביר במדויק את רוח התערוכה, מסביר את מה שצריך להסביר וגם שואל את השאלות הנכונות, וכתוב בטון המאפיין את הצילומים עצמם: פשוט וישיר, נוגע ללב מבלי לגלוש לסנטימנטליות. וגם: יודע צילום, מגיב לצילום.
רונית שני מצלמת את בית הוריה, שנפטרו לאחרונה בהפרש של מספר שנים ביניהם. הבית בשדרות מוריה 23 בחיפה הוא הבית בו גדלה. היא מצלמת את החפצים שנותרו בבית אחרי מות ההורים, חפצים שנאגרו במשך שנים, כחלק מתפישה שדגלה בחסכנות ולא האמינה בזריקת דברים. החפצים צולמו על מפה לבנה, בבית ההורים, כך שנוצר סט שהוא גם נייטרלי (כמו בסטודיו) ובה בעת טעון מעצם היותו חלק מזירת ההתרחשות עצמה. החפצים מצולמים חזיתית, כל פריט בפני עצמו, אך תלויים בדרך כלל בקבוצות – קבוצה של צילומי מכשירי רדיו, קבוצה של צילומי כריות, קבוצה של קופסאות נוי, צלחות חרסינה, ממחטות, גרביים, מפתחות וכו'.
כל התצלומים מצולמים בצבע ומודפסים על ניירות לא גדולים, ותלויים על הקיר בסיכות מוזהבות. בהיותו לא ממוסגר, הדימוי המצולם נשאר בשלב שעדיין לא הפך לחפץ בפני עצמו. הצילום מנכיח כאן את אופיו התיעודי, ואת השימוש הארכיוני שמתבקש לעשות בו, וכמובן מגיב לצילום טיפולוגי. יחד עם זאת, הוא לא נופל לשתי המהמורות שאורבות לו: רגשנות מצד אחד, יובש וניכור מצד שני. הוא באמצע. מעביר רגש, ובה בעת פועל במודע בתוך שדה הצילום.
אינוונטר החפצים הביתיים מצטבר לדיוקן של אנשים שאינם עוד, זוג אנשים פרטיים המייצגים חתך דורי שלם. קבלה מ- 1987 עבור ניקוי הגינה, עשרות חוברות נשיונל ג'אוגרפיק צהובות בתוך שידה, אולרים, שעונים שונים, ממחטות בד מקופלות. מסדר החפצים מזכיר- ולא-מזכיר את האופן בו מציג דורון סולומונס את רכושו בעבודת הוידאו "אינוונטר": אשתו, בנותיו, הכלב, כלי מטבח, רהיטים, מכשירי חשמל, בגדים, צעצועים, דיסקים וכו'. ברקע שומעים את קולו מכריז על רשימת המלאי. הדיוקן העצמי האירוני, המצטבר מבעד לרכוש – מבני המשפחה ועד אחרון החפצים – מזכיר ציורים מן העבר אשר אכן מתפקדים כמו שטר בעלות, ואולי גם מכיל געגוע אמיתי, ולא רק ציני, לאפשרות להגדיר את עצמי דרך מה ששיך לי.
רונית שני, מתוך "שדרות מוריה 23"
רונית שני חפה מאירוניה. אינוונטר החפצים שלה הוא אתר הנצחה, והצילום הוא הדרך לגעת בעבר – בהורים, בבית, בזיכרונות. אחרי דורון סולומונס נזכרתי בשרון יערי. האסוציציה הראשונה הייתה חיצונית: "שדרות מוריה 23" הובילו ל"שדרות ירושלים", תערוכתו האחרונה בגלריה זומר. אחר כך זיהיתי רחשים תת-קרקעיים עמוקים יותר, המחברים בין שני גופי העבודות. הכתובת של רונית שני בכותרת התערוכה היא ספציפית, אישית וביוגרפית. הכותרת של שרון יערי איננה כתובת אלא מקום, שדרות ירושלים אינן מציעות מסלול ביוגרפי אבל מכל הצילומים שלו בשנים האחרונות עוברת תוגה: תוגת הדברים הנעלמים, באשר הם (קרובה לזו שעוברת מהתערוכה של רונית שני), ותוגתו של הצילום. בייחוד זה ניכר בצילומי השחור-לבן שלו. יערי לא חזר לצלם בשחור-לבן, הוא התחיל לצלם בשחור-לבן והוא עושה זאת במצלמה דיגיטלית, כך שהצילום שלו נקי מנוסטלגיה וסנטימנטליות. הוא פשוט מלנכולי, שלא לומר מילה ישירה יותר: עצוב. ובדומה לרונית שני, שניהם לוכדים במצלמה את האיכות המהותית של המדיום, האיכות הזוכרת והמנציחה, שקשורה לדברים שהיו ואינם.
שרון יערי ורונית שני מייצגים דורות שונים. שני שייכת לדור הצלמים שלמדו בחו"ל בשנות ה- 70, וכשחזרו הניחו כאן את התשתית לעשייה הצילומית. מאוחר יותר, בתקופה שבה הצילום פרח, והפך לסקסי ופתייני – שרון יערי היה ממבשרי הכיוון – היה נדמה שהיא נשארת מאחור. בהזדמנויות המעטות שהציגה זה היה צילום אינטימי וצנוע, שכאילו מוותר מראש על אופנתיות, ונשאר נאמן לדרכו. לפני כשנתיים פרסמה ספר צילומים בשם "חמסין", אשר הזכיר עד כמה הולם פורמט של ספר את מדיום הצילום, ועד כמה אבדנו את ההרגל לראות צילום דרך דפדוף בספר. אפילו המעבר לצילום דיגיטלי אינו מובן מאליו לצלמת כמוה.
רונית שני, מתוך "שדרות מוריה 23"
אבל התערוכה בעין חרוד היא תערוכה קטנה ומדויקת. אין בה זיופים. עולם הצילום עבר תהפוכות, ושני ממשיכה בשלה, מצלמת מקרוב ובקטן, באותה אווירה שקטה שמאפיינת את הצילום שלה מאז ומתמיד – מעין תמיהה מול עולם התופעות. לאור המבוי הסתום, או המשבר, אליו נקלע הצילום, עם מקדם הפתיינות והשחיקה, זוהי תערוכה שמחזירה את האמון בצילום כמדיום אינטימי המסוגל להעביר אמינות.
רונית שני, מתוך "שדרות מוריה 23"
הצוֹפָה 