אם הכל היה קורה כמו שזה היה אמור לקרות,
אם בכלל הייתה איזושהי תכנית מלכתחילה
זהו שמה של התערוכה. ארוך, מפותל, ללא סיום. הפער, או הזיקה, בין השם לבין העבודות בתערוכה – דלות מראה, בקושי נוכחות, מספרות סיפורונים קטנים בלופ – הוא נקודת מוצא ראשונית להתבוננות. הייתי מגדירה אותה ככה: על מה מדבר אריאל שלזינגר כשהוא מדבר על אמנות – על אמנות או על החיים? (התשובה, היא, כמובן, גם וגם). התערוכה בודקת מצבים של חולשה ופיתוי, היא רזה ואנמית ובה בעת ענוגה ורבת יופי. ולא פחות מעניין, או משעשע, הוא הנוכחות של טעם והעדפה אסתטית – נראה כאילו דביר מצא את האמן המתאים לו, שהוא מעין גלגול עכשווי וקינטי של מה שהיה פעם אמנון בן עמי, והוא גם גירסה מעודנת ומוקטנת של עוז מלול, ולא ממש רחוק מברק רביץ, ובהיבטים מסוימים גם מאלי פטל, שלושתם אמני הגלריה. כך שאם יש דבר כזה רוח גלריה, אריאל שלזינגר הצעיר, בוגר בצלאל מ- 2003, הוא התגלמות הרוח הדבירית. והתהייה המסקרנת: עד כמה עשוי גלריסט להשפיע על התפתחות דרכו של אמן צעיר?
שלזינגר זכור לטוב מאז הדובון המנופח, הלבן והענק שהציג בתערוכת הגמר בבצלאל, דובון שתפש את מרבית נפח החלל בו ניצב, רגלו האחת נשענת על ערימת ניירות לבנים. עוד זכורות לטוב המכונות השונות והמשונות שהוא ממציא ובונה, מעין ואריציה אבסורדית על המכונות של טינגלי (Tinguely). בהשוואה לעוז מלול, המכונות של שלזינגר משחקיות ורפויות יותר. את מקומו של הגנרטור הגדול של מלול מחליפים אצל שלזינגר מנועים קטנים. לשניהם נטייה להמצאות מיכניות, ולפיסול מחוספס, גולמי.
בתערוכת היחיד הנוכחית מתנסח לא רק כתב היד הסגנוני של אריאל שלזינגר – בין דו ממד לתלת ממד, הפשוטים בחומרים, קינטיות ואווירה של משחק, אלא גם ליבת העיסוק שלו – מגע וחיכוך, מפגש בין שניים ופרידה של שניים. מכאן אפשר להבין את מקור ההצלחה של התערוכה: את התוכן של העבודות אפשר לקרוא הן במונחים פורמליסטיים של שפת אמנות והן כתמות הגדולות של החיים. באשר לחוכמה ולרגישות של העבודות – אין ספק שמדובר בקו תפר דק שבין חוכמה ורגישות לבין המניירה שלהן.
בתערוכה 6 עבודות. מלבד אחת, כולן מתרחשות על הרצפה. לוקח זמן לזהות אותן, להתארגן מבחינת הצפייה, להבין מה קורה. איך מתחילים את מסלול הצפייה, לאן ניגשים קודם? אל הנוכח ביותר, או אולי דווקא להיפך – אל הסמוי מן העין ביותר? הבחירה נופלת על העבודות הנעות, הפיתוי הגלום בתנועה גדול מכדי להתעלם ממנו. העבודה המרכזית, עם ההתרחשות הדרמתית ביותר, מורכבת משני גיליונות קרטון גדולים המונחים על הרצפה במרחק זה מזה, ומחוברים למנועים קטנים. המנועים מזיזים את הקרטונים כך שבשלב מסוים הם מתחככים והמגע גורם להם להתרומם, ובהמשך, תוך כדי תנועה הם צונחים לאט למטה, ניתקים זה מזה ומשתטחים על הרצפה. האם תארתי תנועה של צורות או כרוניקה של מפגש בין אישי? בכל מקרה, המיכניקה פשוטה, גלויה וחשופה, הקרטונים נעים בתנועה בלתי פוסקת, ובכל זאת – קסם. פלא קטן שמתרחש מול העיניים. באחת מפינות הגלריה מוצב מודל מוקטן של העבודה, עם גיליונות נייר דקים במקום קרטונים, נעים לאיטם, על גבול האין-תנועה.
העבודה השלישית שבתנועה מורכבת משעון יד ישן שמונח על מנוע ומסתובב, לידו קופסת קרטון שעליה מונח חוט מתכת, למרות תנועת השעון מחוג השניות מכוון כל הזמן לחוט. ועוד על הרצפה – שני עפרונות מאיקיאה, מחוברים זה לזה, ולצידם שני ביסקוויטים מכופפים. עבודת הקיר היחידה היא שני תקליטי ויניל שחורים, מותכים זה לזה, כך שנוצרים שני עיגולים שחורים בחפיפה חלקית. וזהו. אלה העבודות. תיאורן המילולי עשוי לעשות להן עוול: הוא מחמיץ את הפיוט. מצד שני, הסרבול המילולי עשוי להלום את המהלך (המשוער) של הרכבה, חיבור, קשירה והדבקה, ניסוי וטעייה, ולמעשה את כל מה שמרכיב תהליך ממושך של משחק והמצאה.
בעבר התרשמתי במיוחד מיכולת ההמצאה של שלזינגר, מהשימוש החכם שהוא עושה בפשוטים שבחומרים – עפרונות, גליונות נייר – יחד עם עקרונות לא בהכרח פשוטים של הרכבה ובנייה. האיכויות הבולטות היו של פשטות ותחכום, פשטות וסיבוך. הפעם בולט בעיני במיוחד מה שמניע את החיבורים וההרכבות: חיבורים והרכבות. כל העבודות עוסקות במצב זוגי של הליכה לקראת והתנתקות, במפגש ובפרידה. שני ביסקוויטים, שני קרטונים, שני תקליטים, שני עפרונות, שני ניירות, שני קוים ישרים.
לשורת הצמדים מצטרפת העבודה הקטנה שהציג בדביר בשנה שעברה (ינואר 2008, בתערוכה משותפת לו ולג'ונתן מונק, שנקראה, לא במפתיע, Togetherness): שני מציתים שבערו ללא הפסקה, בעוד הלהבות נוגעות-לא-נוגעות זו בזו. תנועת הלהבות, ולמעשה התנוחה שלהן, מהדהדות את החיכוך בין שני הקרטונים, ואילו הקרטונים במצב ההתרוממות מגיבים לא פחות מאשר לרגעי שיא של פיסול – החל מפסלי "הנשיקה" של ברנקוזי (Brancusi) ועד ללוחות הפלדה של סרה (Serra), הנשענים אלה על אלה. וגם "רצפה מתקפלת" של גדעון גכטמן מ- 1973, נכנסת למאגר האסוציציות, עבודה מושגית ששיחקה אף היא על הפער בין דו לתלת מימד: גכטמן יצר מעין התקפלות של רצפה בפינת חדר, שמזכירה את הקרטונים המזדקפים.
בכל מקרה, הקרטונים של שלזינגר מנסחים בקטן עניינים של שיווי משקל, מגע וחיכוך, הם מדגימים דו ממד שהופך לתלת ממד וחוזר חלילה. הם בודקים איך לעשות פסל מחומרי ציור – נייר, קרטון, עפרון, ואיך להפעיל באמצעות מנוע קטן דבר שיעשה משהו. משחקי בנים, שיוצרים אלטרנטיבה לפיסול הגברי הגדול. ואכן, התכונה מעוררת ההערכה ביותר של העבודות הקטנות הוא יכולתן להגיב לעניינים של פיסול, לעניינים עקרוניים של שטח, גובה, שיווי משקל, הישענות. כמו סרה, אבל עם ביסקוויטים וניירות.
גלריה דביר, נחום 11. עד ה- 4 באפריל
הצוֹפָה 