מותו של גדעון גכטמן שלח אותי אל קטלוגים שליוו ותיעדו את יצירתו. אין הרבה כאלה, האחרון הוא הקטלוג הדקיק שליווה את תערוכתו האחרונה בגלריה שלוש, קטלוג במתכונת של חוברת הדרכה. מצאתי עצמי שוקעת בקטלוג הזה, כולו יובש ודידקטיות, מפליגה מגכטמן לאמנים אחרים שעשו שימוש במתכונת הוראות הפעלה וחוברות הדרכה. וחוזרת אליו לבסוף שוב.
הקטלוג מורכב מדפי הוראות להכנת טילים, אשר היו תלויים גם כניירות בפני עצמם בתערוכה. אלה הם שרטוטים גרפיים, מלווים בהוראות עשייה מפורטות בתחתית הדף. החלק הראשון של הקטלוג מוקדש לחלקי הטיל ותוכניות הריתוך, הדפים הבאים מפרטים הנחיות לצביעת הטילים (אדום-ירוק-שחור-לבן, או כסף), אחר כך יש מיפרט טכני של מתקן השיגור, ולבסוף צילומים של הטילים ושל תיבות העץ שנועדו לאחסונם, כולל תוכניות עבודה לבנייתן.
טקסט הוראות לדוגמה:
1. שפשוף שטח הטיל בנייר לטש מס' 200-400
2. מריחת שפכטל סיקנס עדין של Glasurit
3. צביעה בצבע שחור למתכת של נירלט
4. צביעה בצבע יסוד קומפקט עם מקשה
וכן הלאה וכן הלאה, פרטי פרטים של מידות, חומרים ותרשימים. טכני מאוד, ומשעמם מאוד.
מה יש בפורמט של חוברות הדרכה טכניות ומשעממות שמושך אליו אמנים? כי הרי גכטמן לא היה מקורי בעצם השימוש בפורמט הזה. אפשר כמעט לאבחן מגמה: אמנים (ואוצרים) אוהבים הוראות הפעלה. הדוגמה הבולטת לכך היא התערוכהD.I.Y שהוצגה בחורף האחרון במוזיאון הרצליה. אוצרת התערוכה, עדי אנגלמן, שאלה את השם מרעיון של בני אפרת מ- 1972, לפרסם ספר בשם "עשה זאת בעצמך" (Do It Yourself). הרעיון לא יצא לפועל ונשאר בגדר הצעה. אפרת האמין שספר עם הנחיות לעשיית אמנות ידגים את תפישת האמנות "קודם כל כרעיון", ובאותה הזדמנות גם יעקוף את שוק האמנות. אנגלמן אימצה באופן גורף את הרעיון של הוראות ההפעלה, ותלתה ליד כל יצירה במוזיאון טקסט שנוסח באופן אחיד כפנייה לצופים (עושי אמנות פוטנציאליים) תוך פירוט שלבי העשייה. כך, לדוגמה, ניראה טקסט נילווה לעבודה של יהושע נוישטיין: א. אתרו פינת קיר עירומה… ב. קבעו את גליון הנייר בצורה אפקית… ג. התחמשו במברשת צבע… ד. חזרו על הפעולה … ה. נתקו את הגליון… ו. קפלו אותו… וכו' וכו'.
לשון ההוראות אופיינית לכל האמנים העושים שימוש בפורמט "עשה זאת בעצמך" – טקסט ביצועי ויבשושי, המתרחק במתכוון מכל משמעות, תוכן או רגש. האמנות מצטיירת כסדרה של פעולות שכל אחד יכול לבצע, ו"עשה זאת בעצמך" מצטייר כמהלך של ד-מיסטיפיקציה של מעשה האמנות – כל אחד יכול, מה שרואים זה מה שיש, אל תחפשו כוונות נסתרות, וכפי שעולה מדבריו של בני אפרת בקשר לשוק האמנות: מה כבר יש למכור אם כל אחד יכול לקרוע נייר, למתוח קו, להדביק נייר דבק. האבסורד, או הגול העצמי של המהלך הרדיקלי הזה, הוא שהניירות הקרועים, המחוקים והמשופשפים של אפרת, נוישטיין ובני דורם, תלויים היום במוזיאון כחלק מאוספים מוזיאליים או אוספים פרטיים. בלתי אפשרי לעקוף את שוק האמנות.
ודוגמאות נוספות לפסינציה של אמנים מ"עשה זאת בעצמך": לפני שלוש שנים פרסם גל וינשטיין ספר בשם "אמנות לעם" במסגרת מפעל ספרי-אמן של אמנות לעם (עורך הסדרה: מיכאל קסוס גדליוביץ). תחת הכותרת רבת המשמעות והאירוניה פרט וינשטיין בפני קוראיו, שלב אחר שלב, כיצד יוכלו לעשות את האמנות שלו, אם רק ירצו: איך לעשות ציור מצמר פלדה, איך לבנות פסל מצינור ביוב, איך להרכיב שטיח ענק של "עמק יזרעאל" מחתיכות לינוליאום ולבד. "אמנות לעם" שלו מתחכך במודע ובמופגן עם ספרי הדרכה לאמנים חובבים ולחובבי מלאכות יד, והאירוניה העצמית (וההגחכה העצמית) מקופלות בעצם הרעיון המופרך: הנה אני חושף את סודותי המקצועיים (שהם כשלעצמם שורה של פעולות נטולות הילה אמנותית), עשו זאת בעצמכם.
גל וינשטיין, מתוך "אמנות לעם", 2005
בתערוכה "זמן אמת" שהוצגה הקיץ במוזיאון ישראל (תערוכת שנות האלפיים), הניח יאן טיכי על הרצפה גליונות נייר גדולים עליהם שורטטו הוראות קיפול ובנייה של הכור האטומי בדימונה. הקהל הוזמן לקחת גליון נייר ולנסות להרכיב בבית. בעבר הציג טיכי ניירות עם הוראות בנייה של מתקן כליאה ישראלי ושדה תעופה פלסטיני. במקרה של יאן טיכי החוויה האמנותית מורכבת ממחוות סותרות: על פניו – הנה, בבקשה, קחו נייר, גם אתם יכולים, אמנות לכל אחד, אקט של נתינה ונדיבות נוסח פליקס גונזלס-טורס. בה בעת הוא מזמין את הקהל להיות שותף לבנייתו של עוד מבנה הקשור בכוח, אלימות ודיכוי. נחמדותו של האמן אינה אלא פיתוי, ושיטת "עשה זאת בעצמך" אינה אלא כיסוי מיתמם לתכנים עוכרי שלווה. הדמוקרטיות היפה המוכלת בפנייה לקהל מכלה את עצמה מייד דרך התכנים הספציפיים של כור אטומי, בית סוהר וההקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בביאנלה בונציה ב- 2005 הציג גיא בן-נר עבודת וידאו בה הוא מצולם כשהוא בונה עץ על פי שיטת הרכבה של איקאה. ההיפך הגמור מכל הסטריאוטיפים הקשורים באקט יצירה: לא אישי, לא רגשי, לא ספונטני, לא "מהבטן". העץ עצמו הוצג בתערוכה – אמנם עץ, ולפיכך קשור בנוף, כלומר למסורת אמנותית, אבל למעשה דומה יותר למתלה בגדים. לאפרת קליפשטיין יש סדרה של רישומים אשר מדריכים, לפי שלבים, כיצד להכין רפסודה. האבסורד נמצא בפער שבין שלבי ההכנה הפדנטיים לבין הדחיפות המגולמת ברפסודה: אסון, סוף העולם, בריחה חפוזה. ב- 2003 פרסמה איה בן רון חוברת "עזרה ראשונה" (במסגרת אותו מפעל מבורך של ספרי אמן בהוצאת "אמנות לעם"): איורים בקו גרפי נקי לטקסטים מתוך חוברות עזרה ראשונה. לא חוברת "עשה זאת בעצמך" קלאסית, אבל בהחלט חוברת הדרכה, עם הוראות לפעולה, חוברת הפונה לקהל הרחב מתוך רצון להעביר ידע. הטקסטים הזויים (ואותנטיים): "אל תנסה לדחוף חלקי מוח בחזרה לתוך הראש". או "הרם בעדינות את כל האיברים שמפוזרים על הרצפה", או "שאל: אתה מזהה את האזור בו אין לך תחושה?" האיורים מתעתעים בנקיון הצורני שלהם העומד ביחס הפוך לתנוחות המבהילות, מורבידיות.
איה בן רון, מתוך "עזרה ראשונה", 2003
ועכשיו הקטלוג של גדעון גכטמן, גם הוא במתכונת הוראות הפעלה, מתווסף לתקדימים שונים, נקודת המוצא שלו שונה במובנים מסוימים, דומה במובנים אחרים. בניגוד לאמני שנות השבעים האחרים, ובניגוד לגל וינשטיין, גיא בן-נר או יאן טיכי העכשוויים, אשר (כמובן) לא מתכוונים שמישהו באמת יכין לו ציור מצמר פלדה או כור אטומי מנייר, במקרה של גכטמן לא הייתי מתפלאת לו כוונותיו היו רציניות. כלומר, לא שמישהו אכן ייצר טילי קסאם, אבל כן שהידע על ייצור פסלים של טילי קסאם יישמר. ולכן הטילים לבדם בתערוכה לא היו אפקטיביים לגמרי לולא היו לצידם מארזי העץ, לאיחסונם ולהגנתם, ובהקשר זה פעלה בהצלחה גם העובדה שגלריה שלוש נמצאת במקלט. על כל צרה שלא תבוא. ונוגע ללב במיוחד היה הקטלוג, עם הדאגה הביורוקרטית והכפייתית לשמר את הידע על אופן עשייתם של פסלי הטילים. עם הקטלוג מול העיניים, איבדו בהדרגה הפסלים את כוחנותם ותוקפנותם והפכו לאובייקטים בסכנת הכחדה, ראויים להגנה ושמירה. בניגוד לפעולות הידניות והפשוטות יחסית שהציעו אמנים אחרים שהוזכרו כאן, פעולות שלכאורה כל אחד אכן יכול לעשות, אם רק יתנו לו הוראות, את העבודות של גכטמן גם הוא עצמו לא עשה. העבודות שלו יוצרו במפעל. הוראות ההפעלה הן הוראות ייצור, לא לכל אחד ולא לכל כיס, למעשה לעולם האמנות בלבד.
גדעון גכטמן, מתוך "מתקן שיגור", 2008
מה שכן משותף לכל האמנים הנמשכים לחוברות הדרכה והוראות הפעלה למיניהן, וגכטמן ביניהם, היא המשיכה לפן הרציונלי של הדברים. כללים, שיטות, מתודות, שלבי עשייה, סדר ובהירות. הקסם של המדע והנחמה (כביכול) שבתבונה. גכטמן, שניצב כל הזמן דרוך מול המוות, גייס לאמנות את התבונה. לפחות את מראית העין של התבונה. הקטלוג הקטן שהשאיר אחריו, עם הוראות להכנת פסלי קסאם, הולך ומצטייר בעיני כאקט אחרון סמלי, מדויק ונכון מאין כמוהו. בשפת מהנדסים וטכנאים, בחשיבה ליניארית שיטתית, משאיר אחריו גכטמן מורשת אמנותית. גם אם ברור לכל, גם לו, שהוראות הפעלה מדויקות ככל שיהיו, את האמנות שלו אף אחד לא יעשה במקומו, אף אחד לא יעשה אחריו.
הצוֹפָה 