אדריאן פאצי – נושאים במעבר. המרכז לאמנות עכשווית. אוצרת: עדנה מושנזון
סרווט קוצ'יגיט, "דברים טובים באים בזוגות". גלריה גבעון
קווי הדמיון ונקודות ההשקה בין שתי התערוכות, ולמעשה בין שני האמנים, קופצים לעין: אמנים צעירים, ילידי מדינות פריפריאליות לאמנות החיים היום בבירות אירופאיות, נהנים ממוניטין בינלאומי ומאהדת עולם האמנות. סרווט קוצ'יגיט, יליד טורקיה, 1971, חי באמסטרדם, אדריאן פאצי, יליד אלבניה, 1969, חי במילנו. לקוצ'יגיט זוהי תערוכת יחיד שנייה בגלריה גבעון, התערוכה הקודמת הייתה בעקבות נוכחותו הבולטת בביאנלה ה- 9 באיסטנבול ב- 2005. פאצי מציג תערוכת יחיד ראשונה בארץ, עבודות בודדות שלו כבר הוצגו כאן במסגרות קבוצתיות שונות.
שניהם אמנים מוערכים, רגישים וחכמים, פוליטיים-פואטיים. הפוליטיות שלהם היא מהסוג העקיף והמעודן, בעל דגשים חברתיים-תרבותיים, והיא קשורה לנוכחות המסוימת של עולם שלישי בתוך העולם הראשון של אירופה. הם נציגיה הבולטים של נבחרת מטופחת בקפידה על ידי עולם האמנות הבינלאומי, שבין חבריה נימנים גם, למשל, אנרי סאלה (יליד אלבניה, 1974, חי בפריז), מירצ'ה קנטור (יליד רומניה, 1977, חי בפריז), וכנראה גם יעל ברתנא (ילידת ישראל, 1970, חיה ופועלת בישראל ובהולנד). ולצורך העניין: אף היא ילידת מדינה נידחת, אשר חיה ופועלת במקביל בארץ הולדתה ובבירה אירופית (אמסטרדם), אף היא מייצרת עבודות (וידאו, במקרה שלה, כמו במרבית המקרים האחרים) שעונות בדיוק לדרישה מהאמן הזר: שיהיה חכם ורגיש, שיעביר אותנטיות אך בצורה מתוחכמת. זה לא נאמר בהכרח בציניות. כל האמנים שהזכרתי כאן הם בעיני אמנים מצוינים, תמיד מעניין לראות עבודות שלהם. אבל סמיכות התערוכות של קוצ'יגיט ופאצי, כאן בארץ, מקום שהוא כשלעצמו הכלאה בין עולם שלישי לראשון, ובין היותו מושא למבט בחוץ לבין היותו יצרן של מבטים, מעלה מחשבות מעט לא נוחות לגבי קולוניאליזם תרבותי מסוג חדש שמתגבש מול עינינו בשנים האחרונות: הציפייה מהאמן יליד הפריפריה לספק סחורה אמנותית אקזוטית אך באמצעי אמנות עדכניים, יצירה בעלת מאפייני "מקומיות" אך דוברת בשפת האמנות הגלובלית. ולמעשה: אוטו-קולוניאליזם תרבותי, שהרי האמנים הצעירים, המתוחכמים והעדכניים, מפנימים באמנות שלהם את הדרישה הזאת, ולפיכך מפעילים על עצמם סוג של פטרונות עצמית. מעצם היותם מכאן ומשם, הם מביטים על המקום ממנו הם באים כילידים וזרים כאחד.
אדריאן פאצי, מתוך" מרכז שהייה זמנ"י, 2007
בתערוכה במרכז לאמנות עכשווית בקלישר מציג פאצי 6 עבודות וידאו ועבודת שקופיות. חלקן צולמו באלבניה, חלקן עוסקות במצבו של האמן וחלקן במצבו של המהגר או המובטל (השוליות של האחרונים משליכה על החריגות של הראשון, ולהיפך), כולן מדויקות ושנונות, בדרך כלל פואטיות או בעלות הומור עצמי. מעבר לתכנים הנכונים, יש לפאצי כשרון לייצר דימויים בלתי נשכחים, ואת זה אפשר גם להגיד על קוצ'יגיט. וגם על יעל ברתנא.
בתערוכה בקלישר ישנם מספר דימויים כאלה, "מרכז שהייה זמני" (2007) מספק אחדים מהם – קבוצת גברים עולים על גרם מדרגות למטוס, אלא ששום מטוס אינו מחכה להם. המצלמה מתקרבת לפני האנשים – פנים לטינו-אמריקאיות, קמטים וייסורים – ואחר כך מתרחקת, אל המסלול הריק. המדרגות לשום מקום הם דימוי כל כך אלגורי, שלרגע הוא נדמה מתוכנת מדי… הויזואליות של "להדליק" ("Turn On") בלטה בעוצמתה בביאנלה בונציה 2005: קבוצת גברים יושבים באצטדיון (בשקודר, עיר הולדתו באלבניה) אוחזים ביד נורה, ובזה אחר זה מפעילים גנרטור, והנורה נדלקת. טרטור הגנרטור והאורות המסנוורים, עם התקריבים לפניהם הרציניות והמסוגפות של האנשים (מובטלים שפאצי שילם להם) יוצרים רגעים עזי מבע. אנושיות, חמלה ויופי.
אדריאן פאצי, מתוך "להדליק", 2005
אור מסנוור עומד גם במרכזה של עבודת שקופיות ("באמצעות ראי", 2006), בה מוקרנות בזו אחר זו שקופיות של ילדים אשר עומדים בחוץ ומחזיקים מראה אשר מחזירה אור. בדומה לנורות הנדלקות באצטדיון, גם כאן האור מסנוור, פוגע בעין, נדמה שהוא שורף את הצילום. במקביל הוא גם מייצר רגעים קטנים של נשגב.
דיוקנים הם מוקד עבודת הוידאו "אני אוהב את הגלריסטים והם אוהבים אותי" (2001), בה הושיב פאצי גלריסט מציריך וגלריסטית ממילנו זה לצד זו, בתנוחה של דיוקן זוגי קלאסי. מידי פעם נשלחת יד לתוך הפריים ומתקנת את תנוחת הראשים, מקרבת אותם, מסדרת את המנח המדויק. השניים יושבים בצייתנות, שומרים רוב הזמן על ארשת פנים רצינית, מפקירים עצמם לגחמות האמן (שלהם). העבודה שנונה ככל הנדרש, מתייחסת למגוון היבטים – ציור דיוקן, צילום דיוקן, המיצג של בויס "אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", יחסי תלות וכפיפות בעולם האמנות. במובן זה העבודה מצטרפת לעבודות אחרות של פאצי שעניינן עולם האמנות ומעמדו – המפוקפק, נלעג ולא מובן – של האמן. "הצייר" ("Pictori", 2002) היא עבודת וידאו המציגה צייר ה יושב בתוך צריף קטן ומספר על עצמו (באלבנית): הוא מתפרנס מציור תעודות לידה ומוות, לוחות רישוי למכוניות, העתקים של טיציאן וציורי טבע דומם. עבודה נוספת הקשורה לערוץ הרפלקסיבי על מצבו של האמן היא "האמן לי, אני אמן", שאינה מוצגת כאן אך הוצגה לא מזמן בביתן הלנה רובינשטיין (בגן יעקב) במסגרת Art TLV: האמן מוזמן לתחנת משטרה במילנו בחשד להתעללות בבנותיו, הוא מוצא עצמו נאלץ להסביר לקצין המשטרה שהמעשים המוזרים (בעיני החוק) שהוא עושה הם חלק מיצירת האמנות שלו.
עוד בתערוכה עבודת וידאו בשם PilgrIMAGE (2006), משחק מילים על עלייה לרגל ודימוי, ולמעשה – "עלייה לרגל דימוי". פאצי מצלם איקונה של הבתולה והילד בכנסיה באיטליה ומקרין אותו אחר כך בכנסיה בעיר הולדתו שקודר, שם רווחת האמונה שהציור נלקח מהעיר לפני מאות שנים, ויום אחד יחזור לביתו המקורי. אנשי העיר אכן עולים לרגל לכיכר שבחזית הכנסייה וצופים בהתרגשות בדימוי המוקרן.
ב"המקוננת" פאצי מבקש ממקוננת מקצועית שתשיר שיר קינה בעודו שוכב בחליפה של מת. עם תום השיר הוא קם ומשלם למקוננת, כאילו עבר טקס של קימה לתחייה. ההקשרים הדתיים והפולחניים, הפוליטיים והחברתיים (אלבניה כמדינה שעד לא מזמן הייתה תחת שלטון קומוניסטי), מעמדו המאגי של הדימוי, ויחד עם כל אלה מבט אירוני מהצד על העיסוק העצמי באמנות הופכים את העבודה של פאצי לרבת רבדים ומרתקת לצפייה, ומרתק גם לקרוא את הטקסט שכתבה עדנה מושנזון בקטלוג, שם היא פורסת טווח רחב של היבטים והקשרים הנגזרים מתוך העבודות – ציור, צילום וקולנוע, היסטוריה אלבנית, טקסי מעבר וכו'.
אין ספק, פאצי הוא אמן שיודע את המלאכה. חלק מהעבודות המוצגות כאן יצא לי לראות בהזדמנויות שונות, וכאמור, תמיד הן עוררו עניין והשתאות, עכשיו לראשונה אני רואה מקבץ עבודות יחד, ובאופן לא צפוי המקבץ מעורר תחושה מעט לא נוחה של מישהו שיודע את המלאכה כמעט טוב מדי, כמעט מושלם מדי. זוהי תחושה שעשויה לעלות לא אחת מול עבודותיה של יעל ברתנא – חכמות, פוליטיות, יפות, מצולמות להפליא. מושלמות מדי, מותאמות כמו על פי נוסחה לטעם האוצרותי, התקין-פוליטית, של עולם האמנות.
התערוכה של קוצ'יגיט בגבעון קטנה יותר. בקומה התחתונה צילומים של גברים במדים, עם כל גינדורי הדרגות והאותות, בתנוחות מבוימות על גבול הסוריאליזם – חמישה גברים מחזיקים על ידיהם רקדנית בטן שוכבת, שניים עומדים צמוד ובין כתפיהם כובע. התצלומים גדולים, הדימויים מושכים וחידתיים, התיאטרליות מוחצנת. בקומה העליונה מוקרנת עבודת הוידאו "כפר הציפור" אשר צולמה סמוך לים השחור, בכפר שאנשיו מתקשרים ביניהם בשריקות, כמו ציפורים. המסך חצוי לשניים ואפשר לראות את האנשים מנהלים שיחות בשריקות בין פסגת הר אחת לשנייה, או דואים ממקום למקום באמצעות מעין אומגה. סיפור המסגרת כרוך באגדה מקומית על ציפור פצועה שלימדה את אנשי הכפר את שפת הציפורים. הסרט שובה לב, הנופים מקסימים, השריקות מפעימות, והאגדה מבליטה את מימד הקסם של כל ההתרחשות.
סרווט קוצ'יגיט
כפר הציפורים של קוצ'יגיט, המתואר באמצעים אמנותיים של קולנוע תיעודי במיטבו, כמו הגברים על כבש המטוס בדרך לשום מקום של פאצי, או מחוסרי העבודה שלו עם הגנרטורים באלבניה, כמו הישראליים המאצ'ואיסטים המטפסים בג'יפים על גבעות חוף הים של הרצליה ב"מלכי הגבעה" של יעל ברתנא, וכן המכוניות הנעמדות בכביש איילון בזמן צפירת יום הזכרון ב- "Trembling Time", כולם דימויים בלתי נשכחים של אמנים מצוינים, שמספקים סחורה שיש לה ביקוש: אקזוטיקה מקומית בשפה עדכנית. מה בדיוק קורה שם עם המכוניות שנעצרות באמצע הכביש, והאנשים שיוצאים מהן? כדי להבין את הריטואל המוזר צריך לקרוא טקסט, בדיוק סוג הטקסט המספר לנו על כפר הציפור בטורקיה או על האיקונה של הבתולה והילד בשקודר. טקסט שפותח צוהר למנהגים או לאמונות הרווחות אצל שבטים נידחים, אי שם במזרח התיכון, או אי שם בפסגות ההרים מעל הים השחור, או אי שם בעיר קטנה באלבניה. כשעבודותיה של יעל ברתנא מוקרנות בניו יורק או באמסטרדם הן מעוררות אותה השתאות בה אנו מתבוננים בתל אביב בעבודות של פאצי או קוצ'יגיט. הכל מאוד מתוחכם ומחושב, ולא במקרה האמנים האלה עובדים בוידאו – המדיום הטכנולוגי, הקולנועי והתיעודי, שמאפשר מבט של קרוב-רחוק, ניכור-קירבה. מדיום מתאים למצבם האוטו-קולוניאליסטי של אנשים שמצלמים גם מבפנים וגם מבחוץ, גם כבנים שבים וגם כשגרירי מימסד האמנות הנאור, פתוח, ומחפש את הריגושים שלו.
הצוֹפָה 