התערוכה של טירנית ברזילי-כהן: להגיד עליה שהיא מאכזבת? מעוררת תמיהה? מעוררת מבוכה? מוטב שלא הייתה?
למרבה הצער, כל אלה יהיו נכונים.
לצילומים נוכחות של פוסטרים – חלולים, מביכים בחוסר תיחכומם, כמעט בתמימותם. הם מעמידים את הצופה בפני מבחן צפייה מסוג לא מוכר: הזמן כמו קפא מלכת. טירנית ברזילי-כהן פשוט ממשיכה מהמקום בו הפסיקה טירנית ברזילי לפני 12 שנה. עשור ומעלה של היעדרות מעולם האמנות מתכווצים כאילו לא היו, הנקודה שהונחה בתום גוף עבודותיה משנות התשעים מתבררת עכשיו כפסיק, וממנו צומחת – לכאורה בשיא הטבעיות, אבל האם זה טבעי? – התערוכה הנוכחית בגלריה זומר. אפשר היה להסתפק בלהגיד שזה מוזר, ההמשך הטבעי-לא-טבעי הזה, לולא התוצאות היו כה מביכות. ולמעשה, כה מיותרות. הרי בכל זאת חלף כאן למעלה מעשור, במהלכו עבר הצילום הישראלי טלטלות עזות, ודימויים מצולמים רבים כל כך זרמו מול עינינו – באמנות, בעיתונות, בפרסום. כל זה לא ניכר בצילומים של ברזילי-כהן. היא ממשיכה מהמקום בו הפסיקה באמצע שנות התשעים, כאילו כלום, והצילומים שלה מנותקים, נגועים בחוסר מעודכנות מהסוג שאמנות אינה יכולה להיות סבלנית או סלחנית כלפיו. במחשבה שניה, חוסר מעודכנות עדיף על פני ציניות. עדיף להאמין שהצילומים נגועים בתמימות מאשר לייחס להם כוונות מסחריות מודעות.
כמו הצילומים שצילמה בעבר, גם החדשים של ברזילי-כהן הם צילומים מבוימים רכות, עם קבוצות אנשים. את הדירות התל אביביות עם המרצפות הצהובות-חומות ששימשו זירות הצילום בשנות התשעים מחליף עכשיו רקע לבן. הצילומים טובלים בלבן של סטודיו, סטרילי, מופשט, נטול סימנים מזהים. מלבד זה אין הרבה שינויים. במרבית הצילומים מופיעות קבוצות של נשים, נערות וילדות, פה ושם ילדים, בשני צילומים בלבד מופיעים גברים. בנפרד. מהטקסט הנילווה לתערוכה אנו למדים שזה קשור בהוויה היהודית.
הנשים והילדים לובשים בדרך כלל לבן, שערן של הנשים, הילדות והנערות ארוך ופזור. הסצנות המצולמות מבקשות להיות רוחניות או להעביר אווירה של טקסיות: באחד הצילומים הנשים מסתירות את פניהן, בצילום אחר הן מפנות גב למצלמה, פעמים אחרות הן מבצעות פעולות כמו-טקסיות עם שמיכה, תמיד הן יחפות, בסצנה אחת הן מתחבקות, בסצנה אחרת שלוש נשים בוכות. הגברים לבושים בחליפות, שחורות בדרך כלל. בצילום אחד שניים מחזיקים עוגת יום הולדת, בצילום השני ארבעה מנפחים בלונים צבעוניים. הדימויים קליטים ומושכים, פה ושם יש דימוי שמעכב את המבט, וברמה מסוימת תמיד מעניין להסתכל על חבורות של אנשים, אבל לאן כל זה מוביל, מה הצילומים האלה מבקשים להיות?
גם בצילומי שנות התשעים שלה יצרה טירנית ברזילי מצבים טקסיים חסרי פשר, עם אנשים צעירים שפונים אנה ואנה, מחפשים, מסתכלים, ללא מניע ברור. המלאכותיות והטקסיות החלולה הלמו אווירת נעורים אבודה שנדמתה כמו רוח התקופה. הריקנות, הניכור והתעייה היו המסר. כך היה נדמה, זאת הייתה התחושה. הצילומים החדשים, לעומת זאת, אמורים להיות הרי משמעות ומלאי תוכן: לא פחות מלידה, הורות, אחוות נשים, משפחתיות מורחבת, מוות, וגם יהדות. כל זה על פי הצהרת הכוונות של התערוכה. אבל מכיוון שהתכנים השואפים-להיות-קיומיים נתונים באסתטיקה שמזמן הפכה לקלישאה, נוצר פער מגוחך: התצלומים יכולים בקלות להיות חלק ממסע פרסום לכפר נופש, או לטלפון סלולרי, או למוצרי נשים אינטימיים. הכל מסוגנן ומיופיף, משמעותי מדי, סמלי מדי, לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי.
והדבר המצער ביותר: הצילומים החדשים הלבנים מטילים צל ארוך ומפוקפק על צילומי שנות התשעים. גם בצילומים ההם היה משהו גבולי, גם הם התנהלו על סף הפוסטריות, בכל זאת היה נדמה שהם היו נכונים לזמנם, שהם דיברו אודות סינתטיות ולא היו סינתטיים לחלוטין בעצמם. במשך השנים התחזקה אפילו תחושה שהזמן הטיב עימם והפך את הצעירים בבגדים תחתונים בדירות תל אביביות ריקות למעין איקונות של דור מסוים, תקופה מסוימת.
מעבר לכל, התערוכה החדשה היא לקח קשה: לא בטוח שאפשר לחזור לאמנות לאחר נטישה כל כך ארוכה. משהו מחליד ללא אפשרות תיקון. עולם האמנות נע קדימה, ומי שנשאר מאחור, מתקשה להדביק את הפער. כמה חבל. יכולנו לפחות להישאר עם זיכרונות טובים מצילומי שנות התשעים.
הצוֹפָה 