סמויה מן העין 5 – גלריה דולינגר
י.ל. פרץ 15, תל אביב
מוטי ברכר, מרדכי ברבור, הפואנטה של הארטיסט. אוצר: ליאב מזרחי
מוטי ברכר מגיע לעולם האמנות באיגופים, מהצד, תוך כדי קריצות. הוא בכלל בא מעולם המשחק, הוא איש של מיצגים, מופעים, תיאטרון בובות וסטנד אפ, לאחרונה הוא גם משחק בסדרת טלוויזיה. הוא נע בין תחומים, נוכחותו ממזרית, ליצנית, מוטרפת. עכשיו הוא מציג תערוכת יחיד ראשונה בעולם האמנות, וזה קורה בגלריה דולינגר, גלריה שעוד לא לגמרי התמסדה, לא לגמרי היכתה שורש, וכבר עברה דירה. אני משאירה לרגע את מוטי ברכר בצד ומתרכזת בסיפורה של גלריה: עד לפני מספר חודשים הייתה ממוקמת דולינגר בפרישמן פינת בן יהודה, מקום טוב באמצע. לחלל היה אמנם מראה של חנות, אבל עוברים ושבים מזדמנים יכלו להציץ ולהיכנס, וזה תמיד יתרון לגלריה לאמנות עכשווית. נבחרת האמנים לא הייתה הומוגנית מבחינת איכות ועניין, אבל לאט-לאט, בעיקר בגלל המיקום הנוח, נדמה שהגלריה הצליחה לעלות על מפת האמנות. ואז, למרבה הצער, היא שינתה מיקום. למראה הצער, כי בניגוד לגלריה ברוורמן, למשל, שצברה קודם מוניטין ביהודה הלוי לפני שעברה למקום החדש באיזור התחנה המרכזית הישנה, פחות נגיש ופחות נוח, המעבר של דולינגר יצר פיחות משמעותי באטרקטיביות של הגלריה. עכשיו היא סמויה גם מן העין המקרית והמזדמנת, תלויה אך ורק במסירותם ובנחישותם של צלייני אמנות. המיקום החדש הוא ברחוב י.ל.פרץ, אי שם בין לווינסקי, העליה וצ'לנוב, בדירת קרקע בחצר אחורית של בית דירות. או, אם להסתכל על זה מכיוון אחר, ובאופן אופטימי יותר – לא מאוד רחוק ממתחם גן החשמל.
הכניסה לגלריה, י.ל.פרץ 15
הכניסה לגלריה עוברת דרך הכניסה לבניין, שהיא שביל מרוצף אשר לאורכו ממוקמים עציצים ופסלים. הפסלים הם יציקות פלסטיק צבועות בחום, בדמות אריות, מונחים על מדפים. ברגע הראשון זה מצליח לבלבל – בכל זאת הגענו לגלריה, לא? פסלים זה אמנות, לא? – ולוקח רגע להתעשת ולהבין (לקוות) שמדובר בפסלים שהעמיד, כנראה, מי מדיירי הבית. וככה, בלי הכנות מוקדמות, עוד בטרם נכנס לגלריה, נזרק המבקר למבחן פתע, חד וחסר רחמים: אמנות חובבנית מול אמנות. מושגים של אסתטיקה. כיעור. הקשר סביבתי. השפעת החוץ על הפנים.
זו הפעם השנייה שאני מבקרת בגלריה במיקומה החדש. בפעם הקודמת הייתי כל כך המומה מהכניסה ה"אמנותית" עד שחשבתי שזאת טעות לפתוח שם גלריה. מה גם שחלל התצוגה עצמו רחוק מלעורר התפעלות. הפעם, לנוכח התערוכה של מוטי ברכר, שיש בה מידה התאבדותית של נועזות וחובבנות, כבר ניסיתי למצוא מידה של חסד בפסלי האריות שבכניסה.
בכל מקרה: שאלוהים יעזור לגלריות ה(דרום) תל אביביות.
מתוך "חיי ברבור" (בוקר)
במרכז התערוכה עבודת וידאו, "חיי ברבור", המחולקת לשלוש סצנות – בוקר, צהריים ולילה. בבוקר עומד מוטי ברכר על שפת הים, לבוש כולו לבן – גרביונים-תחתונים-חולצה-גרביים-כפפות – ומשחק ברבור. הוא רוקד בתנועות של בלאט קלאסי ומפזם כמו-מוזיקה קלאסית, כאילו היה גיבור מתוך "אגם הברבורים". בצהריים הוא עומד בתוך צמחיה על החול, עדיין רוקד ומפזם, אבל גם מנקה במקל נוצות את סביבתו. בלילה הוא שוכב פרקדן על האדמה, מפזם לעצמו בשקט לקראת סופו של היום, ומותו שלו. למוטי ברכר כישרון משחק מרשים, הברבור שהוא מגלם מצחיק ופאתטי להפליא. באשר לאובייקטים האמנותיים הנוספים – פסל אחד, צילום אחד ומספר ציורים – זה כבר סיפור אחר. הפסל הוא ארון קבורה מעץ המונח על מבנה עטוף בבד לבן, ומעליו מקל נוצות לבנות. הצילום נקרא "הפואנטה של הארטיסט", ובאנגלית – The Artist Point, ורואים את רגלו של ברכר מבצעת "פוינט" של רקדנים. מצע הציורים הוא לוחות עץ עבים, והם מצוירים בשיא הפשטות ובשיא הגולמנות. רקע לבן, מספר קווים שאמורים ליצור דימו של ברבור והשם/חתימה של האמן: מרדכי ברבור. כבדיחה על ברבוריות ועל מאוהבות עצמית, וגם על "רגישות ציורית", הציורים עובדים טוב. הצילום עובר נחמד כמשחק מילים. על מסך וידאו קטן נוסף רואים עורב (שחור) על גג שמייצר ניגוד לברבור. אבל לכל העבודות האלה אין ממש קיום אמנותי, בפני עצמן, אלא כהערות שוליים לעבודת הווידאו.
ואז קראתי את הטקסט שכתב ליאב מזרחי, אוצר התערוכה. ולא האמנתי למראה עיני. זה רציני? – שאלתי את בעלת הגלריה, ומתגובתה הנבוכה הבנתי שכן. מזרחי כותב על שקיעת האימפריה הרומית כמשל לשקיעתה של אמריקה, הוא כותב על הברבור שהופך ל"סימולקרה של האגו", הוא מזכיר את בודריאר, ז'וליה קריסטבה, אדגר אלן פו. הוא מדבר על דקדנט, "היסדקות הלבן והנאור", גאונות האמן, מלחמת עזה (!), הלבן והשחור כמשל לכוחות מנוגדים וגם לשינויים הפוליטיים הצפויים בארץ, מוטי ברכר הוא בכלל מספידה של החברה הדקדנטית. מה???איך??? מילא כל הגבוהה-גבוהה הזה היה כתוב בקפידה, כראוי לטקסט בעל יומרה אינטלקטואלית, אבל הטקסט רצוף בשיבושים קטנים שלא הייתי מזכירה אותם לולא היומרה. יומרה? ליאב, בבקשה, בבקשה, תגיד לי שהטקסט הזה הוא בדיחה, תגיד שזאת פרודיה. מה לטקסט פסאודו-אינטלקטואלי ולתערוכה השטותניקית של מוטי ברכר? הרי החן הגבולי של התערוכה הגבולית הוא בהיותה מקרה גבול בין אמנות לכאילו-אמנות, בזליגה של מוטי ברכר בין קיומו כאמן-אמן לאמן-אאוטסיידר, בין הדילוגים שהוא עושה בתוך עולם האמנות לבין היותו מישהו שחותר מתחת לעולם האמנות. מה שמרשים בתערוכה זאת היכולת של מוטי ברכר להגחיך את עצמו בוירטואוזיות בדמותו הפאתטית של הברבור הלבן. הציורים? הפסל? אנקדוטות, קוריוזים. אני לא רוצה להאמין שברכר מצפה שנתייחס ברצינות לארון הקבורה כאל פסל בעל איכויות פיסוליות, או שנייחס לציורי הברבור אמירה ציורית, אני רוצה לראות את התערוכה כקריצה, כעקיצה. רק ככזאת היא מעוררת אמון.
מתוך "חיי ברבור" (צהריים)
————————————————————————————-
הצוֹפָה 