עבודת וידאו היא הגדרה מצומצמת מדי ליצירה אשר השאירה עלי לאחרונה רושם עז, ולפי התגובות הרבות שכבר הספיקה לעורר – לא רק עלי, ולא רק על עולם האמנות. ואכן, מזמן לא נראתה יצירה בעלת סגנון כה מובחן, בעלת היבטים כה קיומיים ופוליטיים, ובה בעת כה רפלקסיבית ביחס להיסטוריה של המדיום בתוכו היא פועלת – אמנות הוידאו, והיותו מדיום המבוסס על טכנולוגיה. למרות פרסומה הרב, יוצרה של העבודה נותר בעילום שם.
ההברקה הבסיסית של העבודה היא בבחירת פלטפורמת ההקרנה מחוץ לחללי התצוגה המקובלים של עולם האמנות: העבודה הוקרנה בטלוויזיה, וליתר דיוק במסגרת מהדורות החדשות בטלוויזיה. לא זכור מופע וידאו שעשה שימוש כה מרשים בטכנולוגית הצילום והשידור מבחינת תפוצה ונגישות לקהל, אם כי יש להניח שיוצרה (או יוצריה) של העבודה שלפנינו זוכרים את התקדים ההיסטורי של כריס ברדן (Burden) האמריקאי אשר הקרין ב- 1973 את אחד המיצגים שלו בזמן שידור פרסומות בטלוויזיה. ברדן רכש 10 שניות שידור יומיות, ובמשך חודש שלם, הקרין מידי יום סרטון שבו הוא נראה שוכב על בטנו, וגורר את עצמו על מגרש חנייה זרוע שברי זכוכיות. אין ספק שהאסוציציה לברדן אינה מקרית, שהרי ברדן מקושר במיוחד לעבודה Shoot (1971) שהפכה לרגע מכונן בהיסטוריה המשולבת של המיצג והוידאו – אירוע קיצוני במיוחד של אמן שהפקיר את גופו-שלו כמצע להתנסות רדיקלית. העוזר שלו עמד מספר מטרים מולו וירה, ובמקום להחטיא את זרועו כחוט השערה הכדור שפשף את כתפו. כמחווה ברורה ל- Shoot, ולעבודות וידאו מוקדמות אחרות, משנות השישים והשבעים, של ברדן ושל אחרים, שהציעו התעללות עצמית והסתכנות ומצבים קיצוניים של אלימות, גם עבודת הוידאו החדשה (ללא כותרת) עוסקת באלימות, אם כי בעקיפין ובמרומז. האלימות נוכחת באופן סובלימטיבי ולמעשה וירטואלי – ללא יריות, ללא עדות ישירה לגופה או למוות. אם אכן מדובר במוות, אנחנו שומעים על כך רק מפי המספר. זהו סוד קסמה של העבודה: המוות עצמו, כלומר שיאה של ההתרחשות, כלל אינו נראה. רגע המוות נשאר מחוץ לטווח עינו של הצופה, ולמעשה מעלה תהייה: האמנם התקיים באמת? רק קולו של המספר (המאמץ פרסונה של קריין חדשות) מספק את פרטי העלילה. קולו הכל-יודע מקרין את הסמכותיות הדרושה, אך מכיוון שהוא משתנה בהתאם לפלטפורמת השידור בה העבודה מוצגת, ההשתנות מערערת על עצם הסמכותיות. לעיתים זהו קולו של גבר, לעיתים קולה של אישה. שפת הדיווח נעה על טווח רחב של שפות – החל מהשפות המערביות ההגמוניות כמו אנגלית וצרפתית, ועד לערבית המייצגת אוכלוסיה שעד כה הודרה מעולם האמנות, ואפילו עברית.
הבחירה במהדורות החדשות כפלטפורמת תצוגה, מהדהדת כמובן את שידור הרדיו ההיסטורי של אורסון וולס (Welles) מ- 1938 אשר ביים תסכית רדיו על פלישת אנשי המאדים לכדור הארץ כאילו היה חלק ממהדורת החדשות. בין אם התכוון להטעות את הציבור או לא, מיליוני אמריקאים נתקפו חרדה אמיתית ואף נקטו אמצעי זהירות. עבודת הוידאו שלפנינו עושה שימוש מדויק ומושכל בפופולריות של המדיום הטלוויזיוני, אשר החליף בינתיים את הרדיו ככלי המידע והבידור העיקרי, וזאת על מנת להגיע לקהל החורג מהתחום המצומצם של קהל אמנות.
העבודה עושה שימוש במצלמות אבטחה, ואיכות הצילום, בהתאם, היא גרעינית ומטושטשת. בכך, כמובן, אין חידוש. לא מעט אמנים עשו שימוש במצלמות אבטחה ובמצב האנושי המודרני של "האח הגדול", ודי להזכיר את ג'ק פאבר, אמן וידאו ישראלי אשר צלם (ללא רשות) דרך מצלמות האבטחה של מוזיאון תל אביב ונקלע למאבק משפטי ממושך מול המוזיאון אשר דרש לאסור את שידור הסרט. בסרטו של פאבר ("Watchman") רואים גבר עטוי כובע גרב המשוטט בלילה באולמות המוזיאון הריקים. פה ושם הוא מלטף פסל או יושב לרגליו של פסל אחר. שום דבר בוטה במיוחד, אך בחסות האיכות המטושטשת והאפלולית של הצילום, היה בזה מספיק כדי לעורר את חמתו של המוזיאון.
בעבודת הוידאו שלפנינו זירת ההתרחשות העיקרית היא בית מלון. גיבורי הסרט נכנסים ויוצאים מבית המלון, ניגשים לעמדת הקבלה, עולים ויורדים במעליות, משוטטים במסדרונות בין החדרים. לעיתים הם לבושים בחליפות ונושאים מזוודות, לעיתים הם מופיעים בבגדים של שחקני טניס. אלות הטניס שבידיהם מרמזות על נקודות ההשקה שבין מגרש המשחק למגרש האמנות, ומציעות את עצמן כסובלימציה לאלימות. סביר להניח שבעצם הבחירה בבית מלון חולקים יוצרי הסרט מחווה (צינית או כפשוטה?) לעבודה המיתולוגית של סופי קאל (Calle) הצרפתייה אשר בשנת 1981 התחזתה לחדרנית ועבדה במשך מספר ימים בבית מלון בונציה. קאל נכנסה לחדרים שאותם הייתה אמורה לנקות וצילמה את תכולתם. בהשוואה לחדירה הפולשנית לפרטיותם של אנשים בעבודתה של קאל, הגובלת בודאי בעבירה על החוק, הסרט שלפנינו מעודן – ומתוחכם – בהרבה: קאל הציגה תצלומים של החפצים שצילמה בחדרי המלון, ואילו בעבודה החדשה אנחנו רואים את גיבורי הסרט עצמם לעולם מחוץ לחדריהם, לעולם במרחב הציבורי – שדה תעופה, קניון, בית מלון. הבחירה באתרי צילום מסוימים אלה היא בחירה מודעת בלא-מקום. שדה תעופה, קניון או בית מלון הם אתרים מובהקים של חוסר אפיון לוקלי, ואפשר למצוא כמותם בכל מקום בעולם, עם אותו עיצוב ואותה אוירה מלאכותית וסינתטית. יחד עם זאת, דרך רמזים שונים ששותלים לנו יוצרי הסרט, ניתן להבין שהעלילה מצולמת מחוץ לליבה המערבית-נוצרית-לבנה.
אחד ההיבטים הפיוטיים בעבודה הוא החיבור הלא מחייב שבין הדימוי לטקסט. בעוד הקריין (הבדוי? המתחזה? שחקן או קריין אמיתי שגויס לצורך העבודה?) מתאר התרחשות שיש בה עלילה – אנשים נוחתים בשדה התעופה, נוסעים לבית מלון, עולים במעלית, עוקבים כולם יחד אחר דמות נעלמה אחת – המראות שאנחנו רואים נתפשים כאילוסטרציה אפשרית אחת למתרחש. ברור שלתמונות המטושטשות אשר לפנינו אפשר להדביק גם עלילה אחרת.
ההומור הסמוי והמצמרר מוגבר בגלל העובדה שהקריין קורא לכל אחד מהגיבורים בשם מפורש. לכל אחד מהם שם פרטי ושם משפחה, ואף זהות לאומית. ושוב קשה שלא להיזכר בסופי קאל, אמנית אשר בשם האמנות מערערת בעבודותיה בעקביות על קו התפר שבין המותר לאסור בכל הנוגע לחדירה לפרטיות הזולת. כשמצאה ברחוב (ב- 1983) את פנקס הכתובות של פייר ב. היא פנתה לאנשים ששמם הופיע בפנקס וביקשה שיספרו לה על פייר. את סיפוריהם פרסמה מדי יום, במשך חודש, ב"ליברסיון". פייר היה איש קולנוע, ובמהלך אותו חודש שהה מחוץ לפריז לרגל צילומים. כשחזר לפריז ונודע לו שזהותו חוללה בפומבי הוא התקשה לגלות אמפטיה או חוש הומור, ובקש כתגובה לפרסם ב"ליברסיון" צילום עירום של קאל. העיתון סרב לשתף פעולה. הדמויות ששמן המפורש מופיע בעבודת הוידאו החדשה עומדות אף הן מול הדילמה של פייר ב.: זהותן הפרטית הפכה לנחלת הכלל. תמונתם שפורסמה בעקבות ההקרנה, ועומתה עם הדימוי המטושטש מהסרט, השאירה צופים רבים במצב אמביוולנטי של ספק וחוסר ודאות, מה שרק הגביר את העניין בסרט. האירופו-צנטריות המאפיינת את עבודותיה של קאל – בין פריז לונציה, גיבוריה הם גברים ונשים אירופאיים – מקבלת כאן מענה הולם ברוח הגלובליות העכשווית: הדמויות מייצגות את כל היבשות, והסרט עצמו, כאמור, מתרחש במקום שאינו לב העולם הישן אלא מציע את הפריפריה כמרכז החדש.
תקצר כאן היריעה לפרט את רוחב ההקשרים התרבותיים העולים מהסרט, החל מ"חוזה השרטט" של פיטר גרינוויי ועד ל"יצרים" (Blow-Up"") של אנטוניוני – סרטים שבמרכזם פשע המתגלה בעקיפין דרך האמנות: רישומים בסרטו של גרינווי, צילום בסרטו של אנטוניוני. יוצרי הסרט שלפנינו מעניקים לוידאו את מקומו הקאנוני בקרב המדיומים האמנותיים המסורתיים. הם מגלים הבנה עמוקה לסימביוזה של הוידאו עם ההתפתחויות הטכנולוגיות ועושים שימוש מבריק הן במצלמות האבטחה והן בשידורי הטלוויזיה.
בגלל התהודה העצומה של הסרט אין אפילו צורך לאייר רשימה זו בדימויים. נדיר לכתוב על יצירה מהעולם הויזואלי מתוך הנחה שכל הקוראים צפו בה ויודעים במה מדובר. בעינה נותרה עלומה זהותו של היוצר. אני נוטה להאמין שמדובר ביותר מיוצר אחד – לפחות צמד, אם לא קבוצה שלמה. בין השמועות הרוחשות סביב זהותם אפשר למצוא השערות בדבר מוצאם מאחת מנסיכויות המפרץ – המשך מתבקש לתהליך הצטרפותם לעולם האמנות של יוצרים מקצות הגלובוס כולל מדינות העולם השלישי, ובין ההשערות ישנם המתיימרים לדעת שבעברם היה פרק בטחוני. חרושת השמועות רק מאצילה הילת נוספת סביב זהותם החסויה.
מכל הבחינות האלה אני מוצאת שעבודת הוידאו שפורסמה בעילום שם יוצריה, ואין זה מוגזם לטעון שהיכתה גלים ברחבי העולם, העמידה רף חדש של מקצוענות בפני יוצרי וידאו. מבחינת התפוצה והנגישות, התיחכום והרפלקסיביות לתקדימים בעולם האמנות, היא מעלה שאלות עמוקות לגבי אמת ובדיה, חיים ומוות, וכוחם של דימויים. בכל זאת מותר לתהות על האיכות המקרטעת של התמונות. גם אם זוהי החלטה מודעת להשתמש במצלמות האבטחה ולא לשפר את האיכות, בעינה נותרת ההפרעה המתמשכת לעין. יש טוענים שזהו חלק מעוצמתה של העבודה – מטרידה, מתריסה כנגד החדות כערך פטישיסטי, ולא נותנת לנו לרגע לשקוע בנוחות בכורסת הטלוויזיה (עוד רמיזה פנים-אמנותית, הפעם לאמירתו הנודעת של מאטיס בדבר אמנות שאמורה להיות כמו כורסה נוחה לצופה). אך ייתכן שאין כאן אלא התרפקות סנטימנטלית על הטשטוש כקלישאה אמנותית. בכל מקרה, אין ספק שעוד נידרש לעבודת הוידאו המרתקת, וניתקל בה, בגרורותיה ובהשלכותיה שוב ושוב.
ואם בכל זאת נחוץ רענון ויזואלי http://www.youtube.com/watch?v=IHq6YMY4F3k
ברוך שובך. וגם לול.
לגבי היצירה הנ"ל, אין לשכוח את החתרנות שבעובדה שהשחקנים המופיעים בה מומנו מכספי מדינה וכך גם יוצרי הסרט, אלא שאלה ואלה חברים בשתי קבוצות שלרוב רואות עצמן אוטומטית כאויבות ובעלות אינטרסים מנוגדים ושהשימוש בטכנולוגיה עשה דקונסטרוקציה מעניינת של שני סמלים/קלישאות: הפרימיטיביות לכאורה של הצד שכאן הוא הטכנולוגי שיצא וידו על העליונה, לעומת המוניטין המקצועני של הצד השני, שקועקע קשות.
רותי שלום, כל כך נעים לקרוא את הבלוג שלך , טוב שחזרת .
אהבתי את האינטרפרטציה המרתקת בקישוריה לתולדות הוידיאו והקולנוע. והמסקנה המתבקשת מכאן: אז הנה המדינה תומכת באמנות!
אפשר אולי לינק עם יותר אינפורמציה על העבודה?
תודה
יש לינק בתחתית הכתבה
אופס, הצתה מאוחרת 🙂
לא להאמין. מרתק.
מענין. אז מה שאת אומרת כאן בעצם – שזו עבודת אמנות – מפני שאת, כמבקרת אמנות, מצהירה שזו יצירת אמנות.
אם אכן זו יצירת אמנות יש לה מאפיינים מעניינים:
היוצרים והמשתתפים לא תופסים את עצמם כאמנים.
היצירה פונקציונלית (עיצוב מוצר?) ובאה לשמש כמפיץ של אינפורמציה מסוימת הנתפסת כחיונית.
היצירה נשענת על המדיה הדיגיטלית/ווירלית כמשווק ומפיץ ואינה זקוקה לחלל אמנותי במובן הנפוץ של המילה. (גלריה, מוזיאון)
היצירה נמסרת לצרכנים בחינם.
היצירה פוליטית ומשרתת גוף פוליטי.
היצירה בטחונית ומשרתת גוף ביטחוני.
היצירה אמורה להזהיר ולהרתיע.
היצירה מותחת את גבולות הסוד, וחושפת את מה שלכאורה היה אמור להיות חשאי.
היצירה מעוררת רגש של שמחה לאיד אצל הצד החושף- ובושה וחרדה על החשיפה בצד הנחשף.
חייה של היצירה עשויים להיות קצרים מאוד ונמדדים לפי מידת האקטואלית שלה.
האסטטיקה לא עקרונית, הסגנון לא חשוב, המדיום הוא כלי בלבד.
היצירה מרתקת, מותחת, ואפילו משעשעת – למרות שמדובר ברצח אמיתי – בפרספקטיבה מסוימת.
המתבונן ביצירה חייב להיות מושכל – לפחות ברמה ה"חדשותית" – לדעת מה מתרחש בעולם – אחרת היצירה לא ממש תענין אותו, להפך, יש להניח שלא ישים אליה לב. (בשל המאפיינים הצורניים)
המניע ליצירה הוא רצח.
תודה לך על פוסט מענין.
הי רותי,
פוסט מעניין!
אמנות=חיים
הטכנולוגיה מאפשרת לכולנו להפוך את חיי היומיום לאקט אמנותי.
הכול מנותר ומקוון ברשת בזמן אמת,
1.5 מצלמות סלולאר לראש בישראל, יחד עם עשרות אלפי מצלמות אבטחה, עושות את העבודה.
קורט שוויטרס אמר בזמנו : "כל מה שעושה באמן הוא אמנות"!
הנה תיעוד יומיומי של חיי (יותר מ35,000 קטעי וידאו) בשנתיים וחצי האחרונות כוידאו-ארט, מקוון ביוטוב הזמין לכלל הגולשים…
"השיגעון של האמן היום היא השפיות של הכלל מחר" (קרווג'ו)…
האמנות מצויה בכול מקום וזמן, צריך רק מודעות להבחין בכך!
http://www.youtube.com/ephemeral8
יש גם את סרטון ההתנקשות הזה שהוא מרתק בהקשר של צילום, זיהוי, שפה – זאת הגירסה המקוצרת – http://www.youtube.com/watch?v=5rXPrfnU3G0
מעניין לראות לבחון את העבודה הזאת במקביל לעבודה של Eva and Franco Mattes – "NO FUN" – http://bit.ly/bCmbOM
בה אתה נתקל ישירות במוות עצמו ותגובות הצופים מאלפות
או לצפות בעבודה "watchman" של ג'ק פארבר שצולמה בזמנו במוזיאון ת"א (שנאבק בשביל לאסור את הקרנתה) – http://bit.ly/bjV8Z4
או בוידאו של התערוכה "הכניסה לרעים אסורה" – ועוד דוגמאות רבות אחרות
פוסט מעניין ואיכותי מעורר מחשבה בהחלט
אז, את מכירה מלא שמות ויודעת להוציא דבר מהקשר ולטחון אותם.
גם אם זו הדרך שלך לבקר את הביקורת, וגם אם את רצינית, וגם אם את צינית, וגם וגם וגם וגם…
ניימדרופר – אז מה את/ה רוצה להגיד ?
שזאת חפירה רדודה, ושאינטלקטואליזם לא מחפה על מחשבה לא אפויה.
דרך אגב – יצא לך אולי לקרוא את הספר של רותי "אמנות עכשווית אני מדברת אלייך " ? שם היא מסבירה לא מעט דברים בנושא (ואז אפשר לעבור להתדיין אם לעשות מעיל דובון צה"לי בפיסול היפר ראליסטי זה {מחק את המיותר} מעניין/רלוונטי/עכשווי/אמנות/עיצוב וכ"ו)
רותי שלום,
הפוסט מרתק על אף שלא זכיתי לראות את הסרטון המדובר.
כשלחצתי על הקישור שפרסמת, קיבלתי הודעה כי יוטיוב הסיר את הקליפ עקב טענות להפרת זכויות יוצרים. מילות החיפוש שניסיתי לא הניבו תוצאות רלוונטיות.
סליחה על הבוטות, אבל אולי יש לך רעיון כיצד עוד ניתן לאתר את הסרטון?
@דניאל – היית פשוט צריך לחפש "israeli assassination" ביו-טיוב והייתה מוצא – זהו קישור לסירטון שעובר – http://www.youtube.com/watch?v=OQ9FVKsdTvg
עם כבר הדיון מתעורר אז שווה לאזכר את הסרט שהוקרן בשבוע שעבר בערוץ שמונה catfish ומתעד סיפור די מעניין והזוי ומדבר על הקשר בין המציאות לעולם הוירטואלי http://www.youtube.com/watch?v=1xp4M0IjzcQ (רמז, יש טוויסט די גדול בעלילה), שווה גם להציץ בעבודה הזאת של כריס בארדן (Burden) – מכונה יעילה ומאוד משובבת נפש שעושה המון רעש ולפעמים נדמה שמתחשק רק ללחוץ על הכפתור בשביל קצת שקט ולהפסיק את הטירוף הזה 🙂 – http://www.youtube.com/watch?v=06Q6berM0j0