"למפות את הסטודיו", אוצרים: Alison M. Gingeras, Francesco Bonami
ועוד קצה, עוקף ביאנלה מהצד – קצה הלשון של האי, במקום בו נפגשת התעלה הגדולה של ונציה עם תעלת ג'ודקה. על קצה המשולש נחנך מוזיאון חדש לאמנות עכשווית – Punta della Dogana, במבנה ששימש מאז המאה ה- 14 כבית המכס של ונציה. בעשורים האחרונים הוא עמד נטוש וללא שימוש. ב- 2006 הכריזה עירית ונציה על תחרות להפיכת המקום למוזיאון. פאלאצו גראסי, בבעלותו של פרנסוא פינו (Francois Pinault) מאז 2005, התמודד מול קרן גוגנהיים (אשר מפעילה את אוסף פגי גוגנהיים בעיר). במאי 2007 הוכרז פרנסוא פינו כזוכה בתחרות, וחודשיים לאחר מכן נחתם חוזה בינו לבין עירית ונציה על הזיכיון להפעיל את המקום למשך 33 שנים כמוזיאון בו יוצג אוסף האמנות שלו. שנתיים מאוחר יותר, ביוני 2009, נפתח המוזיאון לקהל תוך שהוא קובע שיא בכל הקשור למימוש פרויקט ענק ומורכב תוך פרק זמן כה קצר.
Punta della Dogana
המוזיאון החדש בפונטה דל דוגנה נחנך עם תערוכה המוצגת במקביל גם בפאלאצו גראסי תחת הכותרת המשותפת "למפות את הסטודיו", כותרת הלקוחה מעבודה של ברוס נאומן, בה הוא מצלם את הסטודיו שלו בלילה. "Mapping the Studio" מצלצל גם כמו המשך, או נגזרת של "Making Worlds, כשמה של התערוכה המרכזית שאצר דניאל בירנבוים, האוצר הראשי של הביאנלה. יוצרים עולמים, ממפים את הסטודיו. כרגיל, שמות יפים שיש לראותם יותר כמחוללי אווירה מאשר כמכונני משמעות. אלא שאוצרי התערוכה של אוסף פינו, אליסון ג'ינג'ראס ופרנצ'סקו בונאמי, לא פחות מבונאמי, מציעים לראות בשם "אנלוגיה בין היצירתיות והאינטימיות של הסטודיו לבין תפישת האמנות האישית והנלהבת של האספן". מיותר לאמר שהתערוכה אינה חושפת אינטימיות של סטודיו יותר מאשר כל תערוכה אחרת. להיפך, היא נקייה ומחושבת, מאוד מוזיאלית ונטולת כל חספוס של סטודיו. אם כבר חושפת התערוכה משהו הרי שזוהי האמנות כמוצר צריכה אקסקלוסיבי, והתערוכה כולה ככמוסה מתומצתת של המרכיבים אמנות-הון-כוח בבואם לבסס טעם הגמוני.
את המבנה בן ה- 5000 מ"ר של פונטה דלה דוגנה שיפץ ועיצב להפליא טדאו אנדו (Tadao Ando), האדריכל ששיפץ עבור פינו את פאלאצו גראסי. הייחוד של המבנה הוא קודם כל במיקומו על קצה האי ובצורת המשולש שלו, כך ששתיים מצלעותיו נמתחות לאורך המים. המראה הכללי בפנים הוא שילוב מרהיב של ישן וחדש – לבנים אדומות ורצפת בטון מוחלק אפור. כמעט בכל חדר ישנם חלונות המשקיפים על מימי אחת התעלות. במרכז בנה אנדו קובית בטון גדולה, שהיא ההתערבות המסיבית ביותר שלו בבניין. הקובייה הלבנה המודרניסטית יושבת בתוך המבנה הישן בנינוחות, נוכחותה ניכרת אך לא משתלטת.
מכאן מתחיל מסלול אמנות שמעורר לסירוגין התפעלות ודחייה. מחשבות על היווצרותו של קאנון הן בלתי נמנעות, וההקשר הונציאני ההיסטורי מעצים את ההבנה כיצד מול עיננו ממש מתרחש תהליך כינונו של קאנון חדש. וילון מחרוזי פלסטיק אדומים של פליקס גונזלס-טורס יוצר את הכניסה התיאטרלית למוזיאון. אחר כך נפתח בבת אחת האולם הראשון, במלוא הדרמתיות – 100 יציקות שעווה צבעוניות של רייצ'ל וייטרד (Whitread), המסודרות בחמש שורות על הרצפה; סוס של מאוריציו קטלן (Cattelan) תלוי על הקיר, בהמשך ציור טבע דומם בהיר של לוק טוימאנס (Tuymans), ועל הקיר ממול ציור בן 2 חלקים של ריצ'רד פרינס. מושלם. כהה מול בהיר, למעלה-למטה, הרצפה, הקירות, הוילון האדום, שיווי המשקל בין העבודות. הלאה. בחדר הבא 9 אקווריומים ענקיים של האחים צ'פמן (Jake & Dinos Chapman) עם מאות דמויות קטנות של חיילים בסצנות של אפוקליפסה עכשיו: זוועות מלחמה, חיילים נאצים וצלבי קרס, כלי נשק, סצנות עינויים וערמות גופות, או כשמה של העבודה – Fucking Hell. מיכלי הפיברגלס הענקיים מונחים בסמיכות, וההליכה סביבם וביניהם, תוך התבוננות פנימה, מייצרת חוויה של מעין הרונימוס בוש עכשווי ותלת ממדי.
אולם הכניסה - גונזלס-טורס, וייטרד, קטלן, טוימנס
החדרים הבאים מציעים חיבורים סולידיים ובטוחים, המוצגים בשיא העוצמה: סינדי שרמן וג'ף קונס (צילומים שלה כגברת מזדקנת שמורה היטב ופרוטומה לבנה של "ג'ף ואילונה"), צ'רלס ריי (תבליט לבן ותצלום), פסל מרובה דמויות העומדות בשורה זו מאחורי זו על שולחן ארוך של פול מקרתי, סיי טוומבלי ומרלן דומא, חדר עם ציורים של זיגמר פולקה, רוברט גובר (טפט מ- 1989 עם אברי מין נשיים וגבריים ופסל בטון), ציור דיוקן ענק של רודולף סטינגל (Stingel), מובייל של דב וחולדה של פישלי & וייס המשתלשל מהתקרה, ועוד ועוד. ההעמדה תמיד אלגנטית ומחושבת, לעיתים זה משדר עוצמה זחוחה, והמניפולציה שקופה מדי, לעיתים זה אפקטיבי למרות המניפולציה: כך, למשל, בחדר עם 12 תצלומים אפורים ואלגנטיים של הירושי סוגימוטו (Sugimoto), בהם מצולמות נשים בבגדים מפוסלים בעיצובו של יוז'י יממוטו, ספק תצלומי אופנה ספק עקבות של פיסול גוף נוקשה ואפל. התצלומים תלויים לאורך שני קירות וביניהם, על הרצפה, מונחים 9 פסלי גופות עטופים בבד של מאוריציו קטלן, עשויים משיש קררה לבן. הדמויות המצולמות המאונכות מול דמויות השיש השוכבות, גוני השחור-לבן, השקט המורבידי של הצילום ושל הפיסול, כל זה יוצר חיבור שמטעין רבדי משמעות הן בפסלים והן בתצלומים. או החדר עם ציורי הענק של זיגמר פולקה, התלויים על שלושה קירות: פה ושם מופיעים על הבדים דימויים, פיגמנט סגול מבליח כמו רעל או ארס. על הקיר המרכזי ציור שמותאם בדיוק לממדי הקיר. ציור מוזמן? מעורר אי נחת? גם "החתונה בקאנה" של ורנוזה צוירה במיוחד לממדי הקיר שיועד לה, כזכור.
זיגמר פולקה
המוזיאון לא גדול מדי (2 מפלסים), לא מעיק מבחינת עומס, אך מעיק בהחלט מבחינת התחושה שאנחנו מהלכים בקניון אמנות נוצץ עם כל מותגי היוקרה המתבקשים. במקום גוצ'י, פראדה, ארמני וכו' מוצאים כאן את קטלן, מורקאמי, שרמן, קונס, פישלי & וייס וכל השאר. למרות הקסם של המקום, ולמרות האוצרות המוקפדת, האמנות נראית שם רוב הזמן מעוקרת וחלולה, ובודאי הכי רחוקה שאפשר מהסטודיו.
רודולף סטינגל (Rudolf Stingel)
מחוץ למוזיאון, על חודו של האי, מוצב פסל של צ'רלס ריי "נער עם צפרדע". זוהי יציקת מתכת צבועה בלבן של ילד עירום (גובהו 247 ס"מ) המחזיק ביד צפרדע. הכוונה המקורית הייתה להציב אותו ממש על הקצה כך שהיד עם הצפרדע תהיה מעל המים, אבל בגלל הבעייתיות של הצפות המים הוא הוסט 2 מ' אחורנית. כשעומדים לידו בחוץ אפשר לראות מהעבר השני של התעלה את כיכר סן מרקו, כבר עכשיו אפשר לשמוע דיבורים המכתירים (או מקווים להכתיר) את הנער עם הצפרדע כסמלה החדש של ונציה; כתוספת, או תחליף, לשני הגברים המכים בשעון בכיכר סן מרקו. בימי הפתיחה של הביאנלה התחושה היא שהעיר מלאה באנשי עולם האמנות. מצד שני, העיר גדושה, כתמיד, בתיירים שכלל אינם מודעים לקיומה של ביאנלה לאמנות עכשווית, וגם לו היו מודעים ספק אם היו חורגים מהמסלול התיירותי הקלאסי אקדמיה-סן מרקו-ריאלטו-מוראנו וכו'. כך שקשה להאמין שפסל עכשווי יחליף את מקומו של פיסול בן מאות שנים, אם כי אם לאמנות עכשווית יש שאיפות להפוך לסמל בעיר בעלת עבר היסטורי, לפסל פיגורטיבי בודאי יש יותר סיכוי מאשר לכל צורה אחרת. "נער עם צפרדע" מצטרף לשורה ארוכה של דימויי נערים ונערות שנוכחים באמנות השנים האחרונות, בכל המדיומים, ויותר מכל הוא מתכתב עם "נער" של רון מיואיק שהוצג בפתח הארסנלה בביאנלה 2001 ואכן הפך ללוגו של הביאנלה, למוטו שלה ולדימוי בלתי נשכח בפתח המאה החדשה והאלף החדש. הנער של מיואיק הפנה כלפי המבקרים בארסנלה מבט סקרן וחקרני, ממרומי גובהו – 5.90 מ' . "נער עם צפרדע" של צ'רלס ריי מציע משהו משחקי, תמים לכאורה, וימים יגידו אם הפסל הזה יצבור משמעות עם הפטינה של הזמן.
פרנצ'סקו בונאמי ליד "נער עם צפרדע" של צ'רלס ריי
בימי הפתיחה החגיגית, כשונציה הייתה שוקקת אוצרים ואמנים, אפשר היה להיתקל במקרה בפרנצ'סקו בונאמי מדריך קבוצה של אוצרים מהוויטני בתערוכה בפונטה דלה דוגנה. בונאמי, מהדמויות הבולטות של עולם האמנות מאז שנות ה- 80, אוצר ראשי של הביאנלה בונציה 2003, אוצר של תערוכות אמנות עכשווית רבות, ומי שהתמנה לאחרונה לאצור את הביאנלה של הוויטני בניו יורק ב- 2010, נשמע תשוש ויגע כשהסביר לקבוצת האורחים על פסל מגרש הכדורגל המרחף באוויר של Huang Yong Ping או על הנער עם הצפרדע של צ'רלס ריי. מהצד זה נראה כה כוחני: אספן על, אוצר על, ואמני על. ואולי אין זה מפליא שהאמנות מתגמדת לנוכח כל המרכיבים האחרים: ההיסטוריה של המבנה, המיקום הגיאוגרפי המיוחד, האדריכלות, האוסף. לא מפני שהאמנים, או העבודות, נטולי עניין, אלא מפני שסיפור המעטפת מאפיל עליהם. הון, עוצמה והגמוניה של טעם.
אותו בונאמי, הנמצא בלב לבה של סצנת האמנות הבינלאומית, הוזמן להיות כותב אורח בבלוג The Moment של הניו יורק טיימס. הפוסט שלו על הביאנלה התעכב ברובו על עניינים חברתיים מאחורי הקלעים, מסיבות ופגישות, ברים ומסעדות, וסיומו המפתיע התייחס ל"רגע היפה ביותר" בונציה שקורה בביתן הישראלי, שם מוצגים הציורים של "הצייר המנוח והלא מוכר רפי לוין" (Raffi Levine…., כך במקור). המחמאה מחממת את הלב, למרות הטעות בשם. אפשר להבין – בכל זאת, צייר לא מוכר, ללא שוק בינלאומי.
עיצוב לוגו: מישקה לוין, סטודיו DOC LEVIN, פריז
אבל הנקודה הישראלית האמיתית של הפונטה דלה דוגנה הוא מישקה לוין, מעצב גראפי בוגר בצלאל, שחי ועובד בפריז מזה 25 שנה, ואשר היה ממונה על התדמית הגראפית של המקום. המשרד שלו – DOC LEVIN – מתמחה בעיצוב גראפי למוסדות תרבות ואמנות. הלוגו של הפונטה בעיצובו התנוסס ברחבי ונציה, על שלטים, באנרים, תיקים, ועל כל הפרסומים של המוזיאון.
והנה הסיפור מנקודת מבטו:
"המיכרז לעיצוב הגרפי של המוזיאון יצא רק בסוף דצמבר 2008, כשהעבודות כבר היו בעיצומן. הפנייה הייתה ל- 12 משרדים – רובם בצרפת ובאיטליה, מתוכם בחר פינו ב- 4 משרדים, 2 צרפתים ו-2 איטלקים. בסוף ינואר הוא בחר בהצעה שלנו. עמדו לרשותנו כחמישה חודשים לביצוע.
הגישה הגראפית שלי הייתה ישירה. חיפשתי סמל חזק ודינמי לצורה של השפיץ, ולאדריכלות הנקייה והמינימליסטית של אנדו: חץ שיש לו תנועה קדימה והוא מסמן פרויקטים לעתיד, מקום בתנועה, נקודת ציון בעיר. הכוונה בעיצוב הלוגו הייתה לתת ביטוי ויזואלי לאדריכלות.
העבודה על שיפוץ המבנה הייתה בהיקף אדיר, ודי מדהים שהפרויקט מומש תוך שנתיים. המקום בעייתי מכל בחינה שהיא: תנאי הקרקע, הלוגיסטיקה של העברת ציוד וחומרי בנייה, וכמובן העובדה שמדובר במבנה בעל חשיבות היסטורית שיש רצון לשמר אותו עד כמה שניתן. פירקו כל אבן בבניין – הלבנים שהיו במצב טוב הוחזרו והאחרות הוחלפו בלבנים שנלקחו ממבנים נטושים בונציה. הכל פורק והורכב מחדש, כולל גג העץ, וכל המבנה יושב על כלונסאות, כדי לשמור על תנועה בגלל תנודות המים.
פרנסוא פינו וטדאו אנדו
העבודה שלי הייתה מול כמה גורמים – ההנהלה של הפונטה שמורכבת למעשה ממנהלי פלאצו גראסי, המטה של פינו בפריז, אנדו ומשרד האדריכלות שעובד בתיאום איתו באיטליה, אוצרי האוסף וכמובן פינו עצמו שבסופו של דבר הוא המחליט האחרון על כל דבר. בין אנשי אמונו ששותפים לכל החלטה, ישנו, למשל, שר התרבות לשעבר של צרפת, ז'ן-ז'ק איאגון, (Alliagon) היום מנהל ורסאי, שגם איתו הייתי צריך להיות בקשר לגבי החלטות שונות. ההתלבטות האם שמו של פינו יופיע בלוגו של הפונטה, או לא, הייתה מעבר למישור הגראפי. איאגון ניהל בעבר את פאלצו גראסי והוא מכיר את ההקשר הפוליטי המקומי של ונציה. היה דיון ממושך לגבי נוכחות שמו של פינו, בסופו של דבר הוחלט על "פונטה דלה דוגנה" באותיות הגדולות, ומתחת לזה באותיות קטנות "אוסף פרנסוא פינו". אני חייב לאמר שפינו עצמו מאוד התלבט אם שמו בכלל צריך להופיע, וזאת מתוך כבוד עצום שהוא רוחש לעיר, להיסטוריה של ונציה, למבנה ולאדריכלות שלו. ההתלבטות של כולם הייתה איך לברוא מקום עכשווי תוך שמירה על ההיסטוריה שלו. זה מה שהנחה את טדאו אנדו, ואני מניח שזה קשור גם לסגידה היפנית למסורת האירופית. אנדו מצא תוכניות ישנות של הבניין מהמאה ה- 19, כשהאוסטרים שלטו בונציה, ובנו שם קוביה מבטון, שבינתיים נהרסה. זה היה בשבילו הצידוק להקים את קובית הבטון במרכז המוזיאון.
בשלב מסוים הצעתי לשים דגלים על הרציפים מסביב לדוגנה לקראת הפתיחה – פינו התלהב מאוד, אבל אחר כך ויתר, מתוך החלטה ברורה שהוא לא מעוניין לנקר עיניים, בודאי לא בימים אלה של משבר כלכלי. הוא העדיף לחנוך את הפרויקט – שעלותו 20 מליון יורו – באופן סולידי יחסית. אגב, עם כל המורכבות של הפרויקט לא הייתה חריגה מהתקציב, עניין לא מובן מאליו כשלעצמו.
בכל הקשור לשילוט במוזיאון עבדתי בעיקר מול אנדו ומול האוצרים – אליסון ג'ינגראס, אוצרת אוסף פינו בונציה, ופרנצ'סקו בונאמי. זה לא היה פשוט. מכיוון שלתערוכה קוראים "למפות את הסטודיו" והכוונה המוצהרת הייתה לתת ביטוי לנוכחות האמנות בסטודיו, חשבתי שהשילוט צריך להיות יותר מחוספס, עם גרפיקה נוכחת ורדיקלית, שתרמז על התהוות דברים בסטודיו. אבל התברר שזה ממש לא הכיוון. האוצרים, ובייחוד אנדו, התעקשו על גישה יותר קלאסית, בלי פרובוקציות. ככל שהתקדמנו בעבודה, הנוכחות של הגרפיקה הלכה ונעלמה. בדיאלוג עם אנדו הוא כיוון כל הזמן למינימום. מכל תהליך העבודה מולו נשארתי עם ההבנה שכדי להגיע לכלום צריך לפעמים לעשות דרך ארוכה."
סינדי שרמן, ג'ף קונס, וחלון הפונה לתעלה
הצוֹפָה 