כל מי שהיה, וכל מי ששמע או קרא, כבר יודע שהביאנלה בונציה התאפיינה הפעם בטון מינורי. על הביאנלה האחרונה של העשור הראשון של המאה החדשה והאלף החדש שרתה רוח מהורהרת, מעט לאה, ואת המינוריות יש שחוו כחולשה, ויש שחוו כאיכות. למרות לא מעט דברים מעניינים שהוצגו בביתנים ובתערוכה המרכזית, ולמרות מעשה אוצרות רגיש וקשוב, התמונה הכללית מסרבת להתלכד למשהו ברור. ייתכן שבדיעבד נסתכל לאחור על ביאנלה 2009 ונראה שהיא אותתה לנו משהו – על דעיכה או על נסיגה פנימה לצורך התארגנות מחדש, ואגב כך סימנה משהו לקראת הבאות. אבל בינתיים, בעין הסערה, קשה לראות לאן הדברים הולכים. ייתכן שכרגע אינם הולכים לשום מקום, וגם זה לא בהכרח רע. הציפייה לראות מידי שנתיים משהו חדש, מלהיב ומסעיר היא ציפייה מופרכת, ואפילו וולגרית ביחס לאמנות. דווקא מפני שכולנו יודעים שתהליכים מתרחשים היום בקצב מזורז, משמח להיווכח שהאמנות בכל זאת מתנהלת בקצב משלה, ובשורות חדשות אינן צצות אחת לשנתיים. אם יש לקח מהביאנלה המינורית של 2009 – לקח שכמובן לא ייושם – הוא שיותר מדי ביאנלות יוצרות לחץ לא בריא על יותר מדי אמנים ואוצרים. נראה את העיר שמתוך דאגה אמיתית למצבה של האמנות תדלג על ביאנלה אחת כדי לאפשר לאוצרים ולאמנים זמן סטודיו איכותי… השיבה מונציה 2009 היא ללא בשורה. ובאין בשורה אנסה לכתוב כאן על דברים שונים, כל אחד לעצמו. אם הדברים יתלכדו למשהו, זה יתחוור רק בהמשך, בהדרגה.
אתחיל מאחד מאירועי הלווין של הביאנלה, שהשאיר עלי רושם עמוק, גם בגלל מה שהוא וגם בגלל האופן שבו הוא מאיר על הביאנלה כולה – מרחוק. למעשה, הכי רחוק מליבת העניינים – מלב הג'רדיני או הארסנלה – אבל נוגע בליבה של ונציה, ונציה שלפני הביאנלות. זה קורה במנזר לשעבר על האי סן ג'ורג'ו מג'ורה, שנקרא היום Fondazione Giorgio Cini, שם מציג פיטר גרינווי (Greenaway) מופע חזותי – הוא קורא לזה Vision – המבוסס על ציורו המונומנטלי של ורונזה "החתונה בקאנה" מ-1562-1563, אחת מיצירות המופת הגדולות שנוצרו אי פעם בונציה. לחזיון של גרינווי תפקיד של מגדלור – הוא שולח אלומת אור לכיוון הביאנלה ומעגן אותה בתוך ההיסטוריה של העיר, ובתוך ההיסטוריה של האמנות, ובתוך היסטוריה בכלל. כלומר, יוצר האטה והשהייה שכה נחוצות לעיתים להיקף הראייה של אמנות העכשווית. פאולו ורונזה צייר את הציור הענק – גובהו 666 ס"מ, רוחבו 990 ס"מ – במשך 15 חודשים, והוא מותאם לממדי הקיר בחדר האוכל של המנזר. המנזר עצמו תוכנן על ידי האדריכל הונציאני המפורסם פאלאדיו (Palladio), כך ששניים מגדולי בניה של ונציה חברו למקום אחד.
הסצנה המצוירת מתייחסת לנס הראשון של ישו כפי שהוא מסופר בברית החדשה: ישו ותלמידיו הוזמנו לחתונה בכפר קאנה בגליל, היין אזל, ישו הורה למלא את הכדים במים, וכשמזגו אותם לגביעים הם הפכו ליין. ורונזה יצר סצנה דחוסה בהתרחשויות ועמוסת משתתפים – 126 דמויות מצוירות על הבד, חלקן ישובות סביב שולחן בעל שלוש צלעות, חלקן עומדות לפנים או על המרפסת מאחור. במרכז השולחן יושב ישו, תלמידיו משני צידיו. מסביב הכלה והחתן, אורחים, משרתים, נגנים, בעלי חיים, כדים, צלחות ואוכל, והכל מתרחש על רקע אדריכלות קלאסית.
פיטר גרינווי + פאולו ורונזה בפונדציונה צ'יני
קוזימו דה מידיצ'י מצוטט כמי שאמר שהציור הזה לבדו היה סיבה מספקת לבקר בונציה. מבחינת הנושא הקשור בסעודה ומיקומה של התמונה מזכירה "החתונה בקאנה" של ורונזה את "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו בחדר האוכל של מנזר סנטה מריה דלה גרציה במילנו. אלא שבניגוד לציור של ליאונרדו, שצויר על הקיר, ונשאר במקומו, הציור של ורונזה הוסר מהקיר ב- 1797, נחתך לשניים, ונשלח לפריז כשלל המלחמה של נפוליון. הבדים חוברו מחדש וניתלו בלובר, שם מוצג הציור עד עצם היום הזה. בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת עבר הציור רסטורציה ממושכת ויקרה, ומאוד מתוקשרת, שלוותה גם ברגעי מבוכה – פעם אחת הבד נרטב בגלל נזילה של המיזוג, פעם שנייה הציור הענק נפל תוך כדי תלייה ונגרם נזק לבד. בכל אופן, הציור עדיין בלובר, וגרינווי מחזיר אותו למקומו המקורי דרך הקרנתו על הקיר שבו היה תלוי במשך 235 שנים. הוא מחייה את הציור דרך הקרנות על שלושת קירות האולם המלבני – הקרנות תלת ממדיות, הקרנות של פרטים ותקריבים, סאונד של מוסיקה ופסקול של שיחה מדומיינת בין הדמויות השונות. הדמויות מצוירות ברובן עם פיות סגורים – כמתבקש במנזר בנדיקטי אשר גוזר שתיקה על נזיריו בזמן הארוחה. גרינווי התבונן בתנועות הידיים, בהפניות הראש ובמבטים המצוירים והניח שהסעודה של ורונזה חייבת להיות מלווה בהמולת שיחה. הוא שם בפי הדמויות שיחות יומיומיות – על האוכל, על הכלה, על הנדוניה, על האורח המסתורי ישו, וכמובן על הפלא – המים שהופכים ליין. במשך 20 דקות מוקרן ה"חזיון" עם פסקול באיטלקית בניב ונציאני עם כיתוביות באנגלית, אחר כך זה מתחיל מחדש עם פסקול באנגלית. גרינווי כותב שהציור של ורונזה בודאי לא התיימר לתאר חתונה יהודית בכפר קאנה במאה הראשונה לספירה, אלא הציג מסיבה אופיינית לונציאנים בני דורו מהמאה ה- 16. הקהל מוזמן להיכנס בקבוצות בכל שעה עגולה.
דמויות מוקרנות מתוך הציור של ורונזה
הגעתי למופע-חזיון של גרינווי ביומי האחרון בונציה, אחרי עשרות שעות של אמנות, עשרות אמנים ומאות דימויים. היה משהו מרגיע ומפעים כאחד בעמידה מול ורונזה, כמעט אמיתי, ולמעשה יותר אמיתי מאמיתי, קלסיקה מובהקת, חצי דיסנילנד וחצי מופע ראווה. גם בלי פעלולי הטכנולוגיה של גרינווי היה ברור ש"האיכות הספקטקולארית" – ביטוי המסונן בדרך כלל בחשד ביחס לאמנות העכשווית – לא נעדרה גם מאמנות העבר. מפואר, גרנדיוזי ועוצר נשימה – כל התארים הספק מפוקפקים האלה כשהם חלים על אמנות עכשווית בהחלט חלים על הציור של ורונזה, עצום ממדים ומעורר השתאות. מבחינתי אפשר היה לוותר על הדמיית התלת ממד ועל הפסקול, די היה להתבונן בציור עצמו, מרחוק ומקרוב, שוב ושוב. ורונזה חתם עבורי את הביאנלה, יצירת מופת מן העבר, שעוטפת את אירועי האמנות של 2009 בחמלה ובחסד.
ואם כבר עבר ומסורת – זאת לא הפעם הראשונה ש"החתונה בקאנה" משתתפת בביאנלה בונציה – ב- 2003, כאשר פרד וילסון (Wilson) ייצג את ארצות הברית בביתן האמריקאי, הוא הציג תערוכה שעסקה בנוכחות של שחורים בונציה בתור הזהב שלה. על שער הקטלוג הופיע החלק השמאלי מתוך הציור של ורונזה, עם משרת שחור בחזית, ואציל שחור היושב ליד השולחן, לצד האורחים האחרים. וילסון בקש להראות כיצד הפכה עיר הנמל הקוסמופוליטית ונציה למקום פתוח וסובלני, נטול גזענות ( יחסית לאמריקה) כלפי שחורים. על הציור של ורונזה על שער הקטלוג הייתה מתוחה כותרת התערוכה של וילסון, ציטוט מתוך אותלו – Speak of me as I am.
פרט מתוך "החתונה בקאנה" על שער הקטלוג של פרד וילסון, ונציה 2003
ובאשר לגרינווי, גם בשבילו זוהי אינה ההופעה הראשונה בביאנלה בונציה. ב- 1993 הוא הפך את פאלאצו פורטוני למיצב טוטאלי מכושף סביב הנושא של מים, תוך שהוא משתמש באוספים של הארמון ומוסיף להם ציורים שלו וקטעי הקרנות. הציור של ורונזה הוא הציור השלישי מתוך פרויקט אמנות שהתחיל ב- 2006 עם "משמר הלילה" של רמברנדט ברייכסמוזיאום באמסטרדם, והמשיך ב- 2008 עם "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו במילנו, פרויקט שבו הוא מבקש להפיח רוח חיים ביצירות אמנות מהקלסיקה המערבית דרך תאורה וסאונד ומיטב הטכנולוגיה.
עד ה- 13 בספטמבר
הצוֹפָה 