תערוכה שנכונותה הפוליטית משאירה טעם מר של צדקנות ויפי נפש ובסופו של דבר מוציאה שם רע לאמנות, שלא לדבר על "אמנות פוליטית". קלייר פונטיין (Claire Fontaine) מגדירה עצמה כ"אמנית קולקטיבית", למעשה מדובר בצמד אמנים הפועל בפריז מאז 2004, ומציג מאז ברחבי העולם. שמם הוא שם מותג של מחברות לבני הנעורים, הפוליטיות שלהם הולכת לפניהם.
על קיר גבס שנבנה במיוחד בגלריה לצורך העניין פרוסה כתובת מ-35,000 גפרורים שרופים: "פלסטין כבושה". הגפרורים הודבקו לקיר ונשרפו בערב הפתיחה, עכשיו הכתובת שחורה ומפויחת. מאחורי קיר הגבס נוצר מסדרון ובו מוקרן וידאו שמראה את שריפת הגפרורים. סרטון נוסף מראה את זרועו של האמן עליה הוא מקעקע את המספר המקועקע על זרועות ניצול אושוויץ, ידידו. אקט הקעקוע נעשה ביום הולדתו השמונים.
כפי שהזהרתי: אחרי ביקור ב"אני כאמן…" ברוזנפלד כבר קשה להתייחס ברצינות לחשיבות עצמית של אמנים. במקרה הזה אני חושבת על ארבעת הגברים של קבוצת אזורו היושבים להם על ספסל, ובמין ייאוש מדעת מבטלים כל רעיון שמישהו מהם מעלה ב"את זה כבר עשו". שריפת גפרורים? די בטוח שזה כבר נעשה, בצורה זו או אחרת; קעקוע מספר מאושוויץ? לא רוצה להיות קטנונית, אבל זה מזכיר יותר מדי את עבודת הווידאו של ארתור ז'מייבסקי הפולני אשר לוקח ניצול שואה לחנות קעקועים ומשכנע אותו מול המצלמה לרענן את המספר המקועקע על זרועו. ז'מייבסקי קורא לוידאו שלו 80064, לווידאו של קלייר פונטיין קוראים 126419, אצל ז'מייבסקי יש לפחות היבט מזעזע ולא צפוי של חוסר התחשבות וניצול בוטה של הקורבן. מה שמתחיל כמחווה מסתיים בהפיכתו של האמן למנצל חסר רגישות. אבל בכל מקרה, גם אם נוותר על אלמנט המקוריות, יש משהו פשטני וצדקני עד שעמום בעבודות של קלייר פונטיין, באקטים זחוחי הדעת, המלאים בשביעות רצון עצמית.
צמד אמנים, פוליטיים ככל שיהיו, ומוערכים ככל שיהיו בזירה הבינלאומית, מגיעים מפריז וישר כותבים לנו (בעברית) "פלסטין כבושה" – לא מוגזם? כתבתי כאן לפני מספר ימים על אדריאן פאצי (במרכז לאמנות עכשווית) ועל סרווט קוצ'יגיט (בגלריה גבעון), בדיעבד אני מבינה ששכחתי לציין את הדבר המוצלח ביותר בתערוכות שלהם: הם לא מתיימרים להגיב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא מציגים שום עבודה על גדר ההפרדה. לא כל אורח לרגע חייב לנסח כאן הצהרה פוליטית ובכלל, לא כל אמנות פוליטית, שמסריה צודקים ככל שיהיו, צריכה ליהנות מהילת קדושה. אמנות פוליטית יכולה להיות משעממת ופשטנית והתערוכה בדביר היא דוגמה מדכאת למצב הזה.
עוד בתערוכה שני אובייקטים המורכבים ממחזיקי מפתחות ופורצי מנעולים ושאר זוטות שנקנו בשווקים של ראמללה וירושלים. הם תלויים על הקיר ונקראים "פאס-פארטו ראמללה" ו"פאס-פארטו-ירושלים". וישנה גם קופסת אור עם איור של חתול ישן לצד הגדרה מתוך מילון אנגלי-ערבי למילה Asleep, ממנה נגזר שמה של התערוכה. באיור של "חתול ישן מול האש" מובלעת בעקיפין (כך בדברי ההסבר) קריאה להתעורר ולעשות מעשה.
לא רק פטרוני ומתנשא, אלא גם שחוק וחבוט. והנה שוב מסתבר שלא כל אמנות פוליטית היא בהכרח מתוחכמת, ולא כל קולקטיב מפריז מביא עימו בשורה אמנותית. אלא אם כן החמצתי כאן מהלך של הפוך על הפוך – לעשות במתכוון אמנות שנראית כמו אמנות של אחרים, להתייחס לאמנות כאל קלישאה חבוטה. גם זאת טקטיקה אפשרית, אבל גם היא אינה מצילה את התערוכה.
הצוֹפָה 