עניינים מוזרים קורים במוזיאון תל אביב בעקבות סבב חלוקת הפרסים. ריבוי תערוכות הפרסים (2 פרסי רפופורט, פרס גוטסדינר, פרס נתה דושניצקי-קפלן) מבהיר, לפני הכל, כיצד מנהל המוזיאון את תקציב התערוכות שלו באמצעות כספי הפרסים (של תורמים פרטיים), וגם כיצד הפרסים מגדירים או מנתבים את המציאות האמנותית, ולמעשה מכתיבים את מדיניות התערוכות של המוזיאון.
קחו לדוגמה את פרס רפופורט, אשר מחולק לשני פרסים – לצייר בכיר ולצייר צעיר. אבנר בן גל הוא הזוכה בפרס לצייר בכיר לשנת 2008, פרס שנלווית לו תערוכה רחבת ידיים באולם האמנות הישראלית הדו-מפלסי. אלא שיש משהו לא לגמרי סביר בתואר "צייר בכיר" המוענק לאמן בן 43 (יליד 1966), רק בן 43 לצורך העניין. נכון שגיל 40 הוא קו פרשת המים של עולם האמנות, המבדיל בין צעיר לשאינו-עוד-צעיר, אבל האם מי שחצה את גיל 40 כבר זכאי לתואר "בכיר"? מסתבר שכן, אם כללי הפרס מחייבים זאת. וכך נוצר מצב מוזר, שבו הזוכה בפרס רפופורט לצייר צעיר הוא יוסף קריספל (יליד 1974), הצעיר מבן גל בפחות מעשר שנים, לא דור אפילו במונחי העידן החדש. ואילו בקומה התחתונה של המוזיאון אפשר לראות את גיל מרקו שני, בן ה- 41 (יליד 1968), בן דורו המובהק של בן גל, ומי שמוזכר איתו לא-פעם בנשימה אחת, אשר מציג כאחד משלושת המועמדים לפרס גוטסדינר, אשר בפירוש מוגדר כפרס לאמן צעיר, עד גיל 40. מבולבלים? נשמע קטנוני?
לכאורה מה זה משנה – צעיר, בכיר, שנה מעל 40, שנתיים מעל 40, העיקר שיש פרסים, ואיתם תערוכות וקטלוגים. כאמור, הפרסים הם חלק נכבד מתקציב התערוכות של המוזיאון. אבל לכן בדיוק זה מדאיג. כי בכל זאת, המונח "צייר בכיר" קצת מוגזם ואפילו מטעה לגבי אבנר בן גל, אמן שבכל הזדמנות אחרת יתואר כאמן צעיר, עכשווי ובועט. "צייר בכיר", נדמה לי, הולם מישהי כמו לא פחות מאלימה, ציירת ותיקה ומצוינת אשר תערוכתה הרטרוספקטיבית מוצגת ליד אבנר בן גל, והיא נהנית מפרס צנוע בהרבה (פרס על שמה של הציירת נתה דושניצקי-קפלן), ומוצגת באולם צנוע בהרבה, ובכל זאת תערוכתה היא הטובה ביותר המוצגת כרגע במוזיאון. קדמו לבן גל בזכייה בפרס רפופורט לצייר בכיר נורית דוד ב- 2006 ויאן ראוכוורגר ב- 2007, ואפשר לתהות – לא היה השנה צייר מבוגר יותר מבן גל הראוי לפרס?
אבנר בן גל, Passage, 2009
סביר להניח שהמוזיאון מתעל את הפרסים לכיוון התערוכות שממילא רצה לקיים, ובכל זאת אני יכולה לחשוב על מספר מועמדים טבעיים ובכירים יותר לפרס חדש לציור המבקש לקנות לו שם ואמינות ולא רק אופנתיות (פסח סלבוסקי, אסף בן צבי או יעקב מישורי הם השמות הראשונים העולים על הדעת), אבל כנראה היה דחוף לועדת הפרס לבחור באבנר בן גל, ואגב כך לסמן אותו כבכיר בטרם עת, ואגב כך גם לעשות לו עוול. מפני שהתערוכה עצמה, וזאת, כמובן, הבעיה, היא תערוכה של אמן צעיר-מבוגר ששיאו כבר מאחוריו.
מכיוון שבן גל לא הרבה להציג בארץ בשנים האחרונות, נוצרו ציפיות לקראת התערוכה, ובעקבותיהן עכשיו האכזבה. ציורים מוקדמים שלו התלויים בקומה העליונה מזכירים על מה ולמה עורר בן גל התפעלות כה גדולה בראשית דרכו. הציורים מתחילת שנות האלפיים מזרימים (עדיין) רעל מוזר. הגבר העקום הנשען על מקל, הגברים עטויי הזקנים השחורים, העבותים. הבל של ארס נושב מהציורים. יש בהם משהו קשה לעיכול, משהו מכוער ורע שמשאיר אותך המום.
אבל מרבית הציורים המאוחרים, בייחוד אלה התלויים בקומה התחתונה, משדרים עייפות. הטשטוש והערפול כבר אינם עוברים בהכרח כאיכות מתריסה אלא, לא פעם, כמעט כמניירה של התמוססות. הציור אכן מתמוסס. סצנות אורבניות, תא טלפון, נופים מעורפלים, איגואנה, תחנת כוח, הכל מחוק ועל גבול ההעלמות. מידי פעם בוקעת מהרקע תאורה מוזרה שמצליחה, עדיין, להקפיץ את הצופה; פה ושם מבליח אור צהבהב או איזה כתם ורוד לא צפויים, שמזכירים מה ציור יכול לעשות. אבל הנרפות משתלטת על המכלול. זה בולט במיוחד בגלל התלייה של הציורים, שאלגנטית ממנה לא זכורה לי במקומותינו. שלושה ציורים על קיר אחד ארוך, לא יותר, שלושה ציורים על הקיר ממול, לא יותר. מעורר השתאות לראות תלייה כה אנינה, וכה בטוחה בעצמה. בה בעת, האלגנטיות הופכת לערך בפני עצמו, שמעצים את ערך הסחורה של הציור ומחליש את מימד ההתנגדות שאמור להיות בו.
אבנר בן גל, סוללה וראש גפרור שחור, 2007
כי לאבנר בן גל קורה, כך נדמה, מה שקורה ללא מעט אמנים שסומנו מתחילת דרכם כמצליחים: ההצלחה הופכת את מה שהיה למשך תקופת-מה נועז ונגחני לנוסחה עוברת לסוחר. התופעה בולטת במיוחד כשמדובר בציור – הבורגני והסלוני במדיומים, המדיום שמועד יותר מכל לפיתויים, ונידון יותר מכל להפוך לסחורה. וזה בולט במיוחד כשמדובר בציור כמו של בן גל שבעבר הלא רחוק הכיל אלימות ובוטות והצליח להיות רע במובן שמטלטל ציור. עכשיו הוא ציור רע מבוית, עשוי כהלכה, עושה כהלכה את הזוועה. המכשלה היא עצומה, ואם התערוכה מוכיחה משהו הרי זהו הקושי של הציור להכיל לאורך זמן מימד של התנגדות. הקושי לעמוד בפני הפיתוי של מיחזור עצמי ובפני המלכוד של ההכרה בחולשה של הציור, תוך כדי חווית ההצלחה שלו. ייתכן שהעייפות העולה מהתערוכה נובעת מהבנת הפרדוקס הזה. ואם כך, זוהי נקודת האמינות של התערוכה, ורגע האמת שלה.
הצוֹפָה 