ברכות לטל בן צבי ולעדנה מושנזון!
עניין משמח, הענקת פרסים – מישהו זוכה להכרה על פועלו, למישהו אומרים ראינו, עקבנו, מעריכים, כל הכבוד. אתמול הגיעה הידיעה על שתי זוכות בפרס האוצר, המוענק זו הפעם הרביעית – טל בן צבי ועדנה מושנזון. בחבר השופטים ישבו שלוש אוצרות – נעמי אביב, גליה בר אור ואיריס פישוף, עם עידית עמיחי כמשקיפה מטעם המשרד מחלק הפרס, משרד המדע, התרבות והספורט.
מה המחשבה הראשונה שעוברת לכם בראש? אצלי בכל אופן זוהי מחשבה שחוזרת על עצמה: האם אוצרות היא מקצוע נשי? המ..מממ. נשמור אותה לאחר כך. כאמור, תמיד משמח לשמוע שאנשים בעולם האמנות מקבלים פרסים, המשמעות היא שיש עדיין ערוץ ממלכתי, פתוח ונדיב, הפועל בכיוון האמנות. לא עניין מובן מאליו בעידן ההפרטה הכללי שגורף כאן יותר ויותר תחומים, ובודאי לא מובן מאליו כשמדובר באוצרים. יונה פישר אמנם זכה בפרס ישראל כבר ב- 1977 על פועלו האוצרותי, אבל במשך שנים אוצרות הייתה מחוץ לעוגת מקבלי הפרסים. אחרי 4 פעמים שהפרס מוענק אפשר, בזהירות, לראות בכך הכרה עקבית בתחום.
הבחירה בעדנה מושנזון ובטל בן צבי מעניינת ומשמחת גם מפני שהיא מזמנת מחשבה על מהות המקצוע הנזיל הזה, אוצרות. נזיל במובן שכל אוצר מגדיר אותו מחדש, מטביע עליו את חותמו האישי וממציא את מהות הפעילות שלו בתוך התחום.
עדנה מושנזון מייצגת את האוצר הקלאסי – איש המוזיאון. במשך שנים היא עבדה כאוצרת במוזיאון תל אביב, אחראית על תחום הגרפיקה וההדפס. בשנים האחרונות הנטייה שלה הייתה יותר לכיוון וידאו ומדיומים חדשים. תערוכות זכורות לטוב שאצרה היו תערוכת מיצבי הוידאו של ביל ויולה, תערוכות לקארה ווקר ואליין רייצ'יק – שתי אמניות אמריקאיות נפלאות ומרגשות, ובודאי התערוכה של שנטל אקרמן, אמנית-קולנוענית מיוחדת במינה. תערוכה חשובה שאצרה לאחרונה הייתה כבר לאחר פרישתה מהמוזיאון – "היסטוריות מונפשות", תערוכה קבוצתית של אמנים בינלאומיים העוסקים באנימציה, בגלריה נגא. הפנית המבט אל אנימציה הייתה ברגע הנכון: נגיעה בתחום שללא ספק הופך לאחד הכיוונים החדשים והמרתקים באמנות העכשווית. זה מה שמעורר הערכה אצל מושנזון: הפרישה מהמוזיאון לא גרמה לה לפרוש מעולם האמנות, ולא מהאוצרות. להיפך. נדמה שליציאה מהמוזיאון היה אפילו אפקט משחרר, לגמרי ניכר שהעניין באמנות הוא גם תשוקה.
"היסטוריות מונפשות" בגלריה נגא, מבט כללי.
טל בן צבי מייצגת זן אחר של אוצרים – האוצר הפרי לאנס שאינו קשור למוסד אחד, האוצר-הכותב, והאוצר שיש לו סדר יום אידיאולוגי. את מעמדה ביססה אמנם כאוצרת של קרן היינריך בל ואחר כך כאוצרת גלריה הגר ביפו, אבל מאז שהגר נסגרה היא מתנהלת, כמו מרבית האוצרים, ללא חלל תצוגה קבוע. כאוצרת-כותבת ברור לגמרי שטקסט וקטלוג חשובים לה לא פחות, אפילו יותר, מהתערוכה עצמה. והמאפיין השלישי, שגם הופך אותה לדמות שנויה במחלוקת, הוא העבודה שיש לה סדר יום אוצרותי מאוד מובחן: אמנים פלשתינים, אמנים ממוצא מזרחי, אמניות נשים. מבין שלושת הסקטורים הלא הגמוניים הנ"ל, בן צבי עצמה היא רק אישה. לא פלשתינית ולא ממוצא מזרחי. עניין שמשך אליה לא מעט ביקורת בגלל מה שנתפש כפטרונות.
אלי פטל, דיוקן שלילי, על כריכת "שפת אם"
"שפת אם" היא התערוכה החשובה שאצרה, תערוכה שהוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד ב- 2002. הוצגו בה כעשרים אמנים, כולם כאלה שנולדו בארץ להורים ממוצא מזרחי. ביניהם היו דוד עדיקא, טל שוחט, אלי פטל, מוש קאשי, חן שיש, מאיר גל, טל מצליח, טל שושן, רמי מימון, עדי נס, נטע הררי-נבון. התערוכה התקבלה בזמנה באופן די צונן, מסויג. אני זוכרת היטב גם את המסויגות שלי, שנבעה מאיזה אי נחת מול הנושא: אמנים ממוצא מזרחי? מה זה קשור, איך זה רלוונטי. מה בדיוק תורמת הידיעה שמוש קאשי או מרים כבסה נולדו להורים ממוצא מזרחי להבנת האמנות שלהם, וכו'. מה גם שחלק מהאמנים עצמם הצטיירו קצת נבוכים, או מסויגים, אולי מבוהלים, מהתיוג המזרחי.
הקטלוג של "שפת אם" יצא תחת כריכה משותפת עם אנתולוגית מאמרים בעריכת יגאל נזרי (שגם השתתף בתערוכה) בשם "חזות מזרחית": טקסטים על זהות מזרחית שנעו בין עדות ביוגרפית לניתוח אקדמי. על שער הספר מופיע צילום של אלי פטל שנקרא "דיוקן שלילי": דיוקן עצמי, פניו צבועות בשחור, שערו מחומצן בלונד. סדרת הצילומים של דוד עדיקא את משתתפי התערוכה שזורה בתוך דפי הספר ומהווה מסמך מרתק בפני עצמו: החל מפנחס כהן גן, האמן הראשון שדבר בקול על מוצאו המזרחי, ועד לשורת האמנים הצעירים שמגדירים מחדש את הזהות המרובדת שלהם כיוצרים.
דוד עדיקא, ללא כותרת (מוש קאשי), 2002, מתוך "שפת אם"
הספר "שפת אם / חזות מזרחית" התקבל מלכתחילה כספר חשוב בשיח הישראלי על מזרחיות. ההתקבלות של "שפת אם" התערוכה הייתה איטית יותר. מה שבכל זאת הופך אותה לתערוכת מפתח של העשור האחרון היא העוצמה שהיא צוברת עם הזמן: קודם כל מבחינה תיאורטית (כותבים שונים, ולא רק מעולם האמנות, ממשיכים להגיב אליה), אבל בייחוד, לדעתי, בגלל האמנים שהוצגו בה. מרבית האמנים הצעירים שהציגו ב"שפת אם" לא רק שרדו כאמנים (הישג לא מבוטל בפני עצמו), אלא הפכו לאמנים הבולטים של שנות האלפיים: עדי נס, אלי פטל, טל שוחט, דוד עדיקא, חן שיש.
זאת עובדה מעניינת לאור האפיון הבולט של טל בן צבי כאוצרת-כותבת, המבקשת קודם כל לחלץ את הטקסט מהאמנות. בנקודה זו, השוואה בין שתי האוצרות מאירה את מושנזון כאוצרת מהסוג הישן – אוצרת שקודם כל מסתכלת (בשבוע שעבר הזכרתי את יונה פישר כאוצר-רואה, בהקשר של תערוכת שנות השישים במוזיאון אשדוד); טל בן צבי, לעומתה, ולעומתו, ממשיכה את הקו האוצרותי שהנחילה לעולם האמנות הישראלי אריאלה אזולאי (טקסט קודם לאובייקט האמנותי), ואת קו החשיבה שסללו חוקרות כמו שרה חינסקי ז"ל, בתחום האמנות, או אלה שוחט בתחום בקולנוע הישראלי. אני רוצה לטעון שהתקפות המצטברת של "שפת אם" לעולם האמנות נובעת מכך שהתיאוריה אותה פיתחה בן צבי חלה על אמנים טובים. מזל? מקרה? בכל זאת גם עין רואה? לולא מושאי המחקר היו כל כך טובים, התיזה לא הייתה מחזיקה – לפחות לא בתוך שיח האמנות, אולי בשיח האקדמי כן, שם פחות משמעותי הרף האמנותי ואיכות העבודות. ועוד פרט מעניין: שניים מאמני "שפת אם", מאיר גל ויגאל נזרי, הם עצמם מהמנסחים הרהוטים של השיח המזרחי והפוליטי באמנות. כלומר, ככל שנוקפות השנים מסתבר מאגר היוצרים שהתנקז בתערוכה כמאגר של כוחות יוצרים מצוינים, בכל כיוון.
גם בהגר הוצגו אמנים שנשארו פעילים בעולם האמנות: אניסה אשקר, שריף ואכד, חנא פרח, לאמנים פלשתינים קשה יותר מאחרים לשרוד ולהצליח. התערוכה האחרונה שאצרה בן צבי הייתה לצלם בשם איציק בדש אשר הציג בקום-איל-פו צילומים מבוימים של עצמו, בעירום, במין טקסי ריפוי, אמו לצידו. הזהות של בדש כנשא איידס, ממוצא מזרחי, הייתה הבסיס עליו ביססה בן צבי את הקריאה בעבודותיו. האם איכות העבודות, או המקוריות, נלקחה בחשבון? האם זה משנה? האם התיזה אינה דחופה יותר מהאיכות האמנותית?
היום (חמישי בערב) נפתחת בגלריה הקיבוץ תערוכה שאצרה (יחד עם יניב שפירא) לאוסאמה סעיד, אמן פלשתיני, יליד הכפר נחף, ליד כרמיאל. לא ראיתי את העבודות (ציורי נוף), לא מכירה את האמן, אני בטוחה שהטקסט יהיה מרשים.
ובחזרה לשאלה שנזרקה במערכה הראשונה: האם אוצרות היא מקצוע נשי? התשובה שלי היא כן, ולא כאן המקום להרחיב, אבל המבוכה הקשורה בעצם השאלה, ובתשובה, מחזירה אותי ל"שפת אם", תערוכה וטקסט אמיצים שהיישירו מבט לשאלות שלא שואלים, ולדברים שרואים אבל לא אומרים. אופן ההתקבלות האיטי וההדרגתי של "שפת אם" הוא הוכחה שדברים משתנים, השיח משתנה, ותערוכות כן יכולות לשנות. ונשים אכן נוטות להיות אוצרות כי יש בזה משהו טיפולי, קשוב, מרעיף, מכיל ומקבל. ולא מתוגמל כראוי כלכלית. מה שנכון חלקית גם לגבי חלוקת פרסים: אקט שכרוך בהקשבה ובקבלה. לכן נחמדה הסמליות בכך שאלה הן ארבע נשים אשר מרעיפות קשב ומבט על מעשה האוצרות.
לעדנה היקרה
הרבה מזל טוב , המשך פעילות פוריה הרבה שנים קדימה .
מאחלים כל חברי החוג לריקודים היוניים=מהקבוצה של חנה
וממאיר
לעדנה היקרה והחביבה
ישר כוח וכל הכבוד.
בהצלחה בהמשך.
יהודית
החוג של חנה
הרבה יש לי לומר לך: ראשית המחשבה הראשונה שעולה לי בראש אינה האם זה מקצוע נשי, אלא איך אוצרים (אוצרות) מעניקים פרס לאוצרים (אוצרות), והאם מי שחילק פרס אינו מצפה גם לקבל אותו בפעם הבאה…קצת בעייתי. שנית, הראיה את מעשה האוצרות כ: טקסט קודם לאובייקט האמנותי…וכאן עיקר הבעיה כי אם כך, הרי שאין לאמן ומעשה האמנות דבר משל עצמו והוא משרתו של האוצר (אוצרת) ומילותיה…
ומסקנתך היא זו שהכי מביכה, כאילו מעשה האוצרות, זה המקדם מילה על פני מעשה, הוא "משהו טיפולי, קשוב, מרעיף" (ולפיכך נשי…מביך מעט) במיוחד שהטיפול, ההרעפה והטיפול נעשים כשהמעשה האוצרותי (המילה) מאפיל וחשוב יותר מהמעשה האמנותי (התערוכה).