העבודות של אורי גרשט תמיד מרשימות: הטכניקה, הגודל, העוצמה, הרצינות, המשקע התמטי. גם התערוכה הנוכחית בנגא מרשימה: הטכניקה, הגודל, העוצמה (גם של הכסף המובלע כאן), המחויבות הרצינית לעשייה, המשקעים התמטיים. אבל. מבחינתי תמיד נילווה לעבודות של אורי גרשט אבל. העבודות שלו מעוררות בי הסתייגות וחוסר נוחות. אנסה להסביר.
בשתי התערוכות הקודמת שלו, שהתקיימו לפני שנתיים, בנגא ובמוזיאון תל אביב, ה"אבל" היה ניכר מאוד. עבודת הוידאו "היער", שהוצגה במוזיאון, צולמה ביער באוקראינה – צילום איטי מאוד החולף על פני עלים ועצים, בזה אחר זה נשברים לפתע עצים ונופלים, מפרים את השלווה בקול הולך ומתעצם. בנגא הוצגו צילומים של אותו יער בשלג. נופים לבנים ודמומים, עם קישור ברור לרומנטיקה ולנשגב. גרשט סיפר אז על מסעו אל היער שבו הסתתר בזמן השואה חותנו. היה שם הכל, כל המרכיבים הגורמים לאמנות לעורר הערצה וכבוד: מסע, זמן, זיכרון, עבר. כל המרכיבים הדרושים, כמעט כמו על פי נוסחה, והם אכן נטמעו בתוך הצילומים ובוידאו באופן דביק וצפוי מדי, יופיים של הצילומים התחכך באופן מדאיג עם קיטש, התחושה הייתה שאורי גרשט לוחץ חזק מדי על כל הכפתורים הנכונים כדי שניפול על רגלנו מרוב השתאות.
התערוכה הנוכחית בנגא ממשיכה את השימוש שלו בטכנולוגיה צילומית מתקדמת ואת העיסוק בנושאים הרי גורל, והיא מרשימה מאוד מבחינת מראה העבודות, ומובילה למחשבות בכל מיני כיוונים, תולדות האמנות ופילוסופיה וקץ העולם. הכל מושלם, מושלם מדי. הרגשתי קצת לא נוח לגבי ההסתייגויות שלי, בסופו של דבר גרשט מציג בחללי תצוגה נחשקים ומשובחים ברחבי העולם. חזרתי פעם נוספת לגלריה.
שני צילומים מהסדרה Blow Up
מושאי ההתייחסות הפעם הם ציורי אולד מאסטרס, והתוכן העמוק יותר הוא התרחשות קטסטרופלית שבאה במפתיע, אסון שמפר את השלווה. גרשט מציג צילומים ו- 3 עבודות וידאו, אלה ואלה מתייחסים קודם כל לציור, ואז גם לצילום, לטלוויזיה ולקולנוע. שתיים מתוך שלוש עבודות הוידאו נתונות בתוך מסגרת שחורה. מרחוק, וגם מקרוב, הן נראות כמו ציור טבע דומם: פירות על אדן חלון, פרחים בתוך אגרטל.
Pomegranate (רימון), 2006
הפירות מבעד לאדן החלון מתייחסים לציור של חואן קוטן מהמאה ה- 17 – רימון וכרוב תלויים על חוט באוויר, דלעת חתוכה וקישוא מונחים על אדן החלון. הכל שקט ואידילי, עד שפתאום חודר קליע לתמונה, חותך את הרימון ומבקע אותו. הרימון מתנפץ לכל עבר ומתיז סביבו רסיסי אדום-דם. לאט-לאט הכל חוזר לסדרו, הפרות חוזרים לנקודת המוצא המאורגנת שלהם, וחוזר חלילה. תנועת הקליע, המפלח את הרימון, משחזרת את הדימוי שמן הסתם ייזכר כדימוי שהגדיר ועיצב את תודעת שנות האלפיים: המטוס המבקע את מגדלי התאומים ב- 11 בספטמבר. בדומה למגדלי התאומים, שאננים ובטוחים בעצמם, עד לרגע האסון, כך ניחתת המכה על הטבע הדומם. שאף הוא, בזמנו, היה ז'אנר ציורי שסימן שפע, שובע ויש חומרי. בהפתעה מוחלטת, בבת אחת, מתרחשת הקטסטרופה. צריך לראות את הקהל בגלריה, עומד מול העבודה ומחכה לקליע שיבקע את הרימון, כדי שמאליה תיווצר ההשוואה לחזרה האינסופית, שוב ושוב, לתמונות התרסקות התאומים. העין אינה שבעה מלראות את הזוועה.
בסרטון השני (Big Bang, 2006) זהו זר פרחים בתוך אגרטל שמתפוצץ לפתע, וכל הפרחים הנהדרים מתפזרים באוויר, בתנועה איטית ומרהיבה, והופכים לרסיסי חלקים, צבעים, צורות. ברקע שומעים סירנה. עבודות וידאו בסלואו-מושן של יעל ברתנא וביל ויולה עולות בזיכרון, ואילו דימוי האגרטל המתפוצץ מוביל לתערוכה של יצחק ליבנה במוזיאון תל אביב, ולסדרת ציוריו המבוססת על איור שעונה לשם "תדהמה": אישה יושבת בשלווה בחדר, קוראת ספר. לפתע נזרק כדור לבית ואגרטל הפרחים נשבר. גם את יצחק ליבנה מעניין הרגע שבו השלווה מופרת בבת אחת, המצב של אסון האורב בפתח, בנסיבות הלא צפויות ביותר. בציורים שלו הוא בוחן באופן שכלתני את הרגע של אובדן השליטה; המתח נוצר במירווח שבין המהלך הציורי לנושא שהוא מתאר, ואולי דרך ההבנה שהציור לעולם לא יתפוש באמת את הדבר הבלתי ניתן לתיאור. אצל אורי גרשט, מכיוון שמדובר בוידאו, ובעזרים טכנולוגיים משוכללים (הוא משתמש במצלמה בעלת מהירות גבוהה ביותר, שיכולה לתפוס התרחשות של חלקיקי שנייה), התחושה היא של מניפולציה חזקה, חזקה מדי. בכל אמנות יש מידה של מניפולציה, כמובן, אבל כאן המניפולציה משאירה תחושה לא נעימה – תחת מעטה של רצינות ועומק, רפרנטים אמנותיים והגותיים, לוחצים על כפתור מאוד פרימיטיבי, כפתור הפורנוגרפיה של הזוועה. ילדה קטנה על זרועות אביה, לצידי בגלריה, הביטה במקרה הצידה כשהפרחים התפוצצו. לא נורא, נחם אותה האב, נחכה, עוד מעט זה יקרה שוב.
מתוך Falling Bird, 2008
עבודת הוידאו השלישית (Falling Bird, 2008) מוקרנת על קיר, בקומה השנייה. זה מתחיל כטבע דומם על פי ציור של שארדן – אשכול ענבים בצד, ופסיון תלוי במהופך. במשך כמה רגעים לא קורה כלום, והדימוי המוקרן סטטי לגמרי, הענבים משתקפים במים, או במראה, עד שהפסיון מתחיל לצלול לאיטו למטה, מבקע את הקו האופקי ופוגש בהשתקפות שלו-עצמו. המפגש בין הגוף לבין השתקפותו מזכיר לרגע ציורים של מיכל נאמן – "דג נבון וציפור", למשל, או ציורים אחרים עם דימויי תאומות-השתקפויות. אבל כשהמים מתחילים לעלות על גדותיהם, על רקע רעש מבעבע עמום, כבר משתלטת סופית על התערוכה רוחו של ביל ויולה: הצילום האיטי, הסאונד העמום, האווירה האפוקליפטית. הצבות הוידאו הגדולות של ביל ויולה עובדות על כל החושים, המניפולציה בשיאה, אבל ויולה מצליח (לפחות בחלק ניכר מעבודותיו) ליצור אווירה מהורהרת באמת. אולי זה קשור, בין השאר, לאורכן של העבודות. הצופה לא בא על סיפוקו תוך שתיים-שלוש דקות (כפי שהבטיח האב לילדה הקטנה), אלא נדרש להישאב לתוך הקצב האיטי מאוד והתובעני של העבודה, עשר, עשרים דקות, האיטיות היא לא רק עניין של סגנון אלא עניין עקרוני ביחסים הנרקמים בין הצופה לעבודה: משך ההתרחשות היא דרך קונקרטית להשהות את הזמן, למתוח את משך הצפייה, להעמיד בפני הצופה דרישה תובענית לשיתוף פעולה לא טלוויזיוני, לא קליפי. לילדים קטנים לא תהיה סבלנות להתמיד מול עבודות של ביל ויולה.
וישנם גם צילומים, חלקם מודפסים בפורמט גדול מאוד – סידורי פרחים מתפוצצים, או אשכול ענבים. אני לא מבטלת את המטענים התוכניים הניתנים לקילוף מתוך העבודות. האסוציציות רבות ומושכות לכיוונים מעניינים: טבע דומם כז'אנר המסמל שפע עם נוכחותה של גולגולת על תקן "זיכרו את המוות", אל תשקעו בשאננות. או הענבים המשתקפים במים-מראה, ואשר שולחים אסוציטיבית אל התחרות המיתולוגית (על פי פליניוס, המאה הראשונה) בין זאוקסיס לפרהסיוס על הציור הטוב יותר. כזכור, זאוקסיס צייר אשכול ענבים שנראה כה טבעי עד שציפורים עפו והתיישבו עליו. ואז, בטוח בנצחונו, הוא בקש מפרהסיוס להסיר את הבד מעל ציורו. הבד התגלה, כמובן, כציור עצמו… ציור הענבים המחקה בשיא הדומות ענבים בטבע היה מופע הראווה של העולם העתיק. המצלמות המשוכללות של גרשט מחליפות את המימזיס. . הרבה נושאים למחשבה, אבל איכשהו גם זה נדמה מתוכנת מדי, מועבר כך שאנשים תרבותיים ירגישו טוב עם מאגר האסוציציות התרבותי שלהם. החיבור בין יופי למוות, כוח המשיכה של האסון – האם הם נוכחים כשלעצמם או שיש ניסיון לדבר אודותם? לא ברור, נדמה שהאסתטיקה המרהיבה של אסון פוטוגני השתלטה על העבודות.
הבעיה היא שגרשט לוחץ מדי. הכל מושלם, הצורה והתוכן הרמטיים, הפאתוס בשיאו. הקטסטרופה מוצגת בשיא היופי והרהב, התערוכה עצמה לוקה בשאננות של מגדלי התאומים ובנחת העצמי של טבע דומם קלאסי. חסרה גולגולת (גולגולת כמטפורה) שתחריד באמת את השלווה, שלוותן של העבודות עצמן.
גלריה נגא, אחד העם 60, ב-ה 11-19, ו-שבת 11-14
עד ה- 24.10.08
אני מסכים לגמרי. אם כבר הזכרת את ליבנה, במידה רבה דבריך נראים לי נכונים גם לגביו. צייר בחסד, קול, רלוונטי ואינטלקטאולי אך בכל זאת קשה לי להתמסר ולאוהב אותו, לקבל שאני אוהב אותו. משהו נראה לי נכון מדי אצל שני האמנים הללו. לאחר שהתבוננתי שוב בתערוכה של ליבנה, ואפילו יותר התרשמתי, ניסיתי להסביר לעצמי את חוסר הנחת שבכל זאת נותר בי. נדמה לי ששווה לכתוב על זה יותר מטוקבק אבל בקצרה: המשותף לגרשט ולליבנה (לדעתי כמובן) הוא היותם בדיוק בני זמנם. כלומר, בהיותם מימוש של העכשיו הם במידה רבה מפספסים, תמיד מאחרים ב15 דקות. כלואים בהגדרות זמנם, בתרבות העכשווית, הם אינם מצליחים לשגות לכדי קדמה, לדבר בשפה שונה, חדשה, שעוד אינה רוויה. בעיני הבעיה עם גרשט (ובמידה פחותה גם ליבנה) אינה רק המניפולטיביות האגרסיבית של יצירותיו אלא העובדה שהרקע התרבותי/אינטלקטואלי שלו כל כך קיים, מוצק ולכן גם צפוי. כך לא נשאר מקום לפיתולים, לרוורברציות ולקידוד מחדש – אלו הם התעתועים והתהליכים המעניינים ביותר בהתבוננות. זו ממש בקצרה התחושה שלי.
לא צריך ביל ויולה,מ.נאמן וליבנה,מגדלי תאומים וילדה על זרועות אביה[אם כי יפה ואף מתקדם לעזור לאמא.] כל מה שצריך הוא: התבוננות מרוכזת ומכוונת בפרסומת,נאמר ל..טיפות עיניים[סוני הכי חד]טיפת טורקיז צונחת בהילוך איטיייייייי נושרת אט,אט לעבר עיין תכלת יפה,כל ריס כמו ענף זקור והטיפה עושה דרכה קדימה,קדימה,לעבר המטרה. מתח,המפגש הוא בלתי נמנע,טיפת הטורקיז מתנפצת לאלפי רסיסים צבעוניים על עיין התכלת,נאספת לתוכה פנימה,נעטפת בסורגי הריסים,שבאיטיות אין סופית אוטמים את הקרנית בולעים אותה כמו פרח טורף.
סוף
היש יופי גדול מזה? עמוק יותר? מי צריך אמנות בכדי לחוות אותו?
ההיסוס הנשמע בקולה של המבקרת הדהד בראשי כשקראתי הבוקר ביקורת אחרת, ביחס לתערוכה ניו-יורקית. (את התערוכה בנגא טרם ראיתי).
הכותב מעלה באוב את המבקרים והתיאורטיקנים רוזנברג וגרינברג (ימי המופשט האקספרסיוניסטי בארה"ב, לפני שנות דור) ומציין דווקא את נקודת ההסכמה ביניהם – סכנת הקיטש והשוק. השניים האמינו שכאשר תעשיית התרבות משרתת את החברה הקפיטליסטית היא הופכת את עצמה למוצר צריכה ומתרחקת מטבעה האמיתי. הניזוקים הם הצופים, שהופכים לצרכנים פסיביים, כמריונטות הנכנעות לתנועות השוק. חרושת התרבות, הם מזהירים, משווקת תרמית ומקריבה את האמנות על מזבח האינטרסים הזרים.
ביקורת מלמדת ומשכילה , לא בא לי לראות את התערוכה כי רושם הבקורת עלול להשתנות ואולי אראה אחרת את פני הדברים, ובכלל שאלה אם טוב לקרוא בקורת לפני שרואים תערוכה או לאחריה.
אבל לעצם העניין האסתטיזציה של הרגע של בין לבין ואו של האסון המתהווה, מזכירה את הפילוסוף ומבקר התרבות ציזיק או משהו סליחה על השיכחה של שמו, שטען על אסון התאומים שזה מחזה אסתטי נשגב, ואכן זה נכון, זו השניות הזו שקיימת בעצם המבט, שרואה אסון ואדיש להיבט המוסרי של המסר באותו רגע נתון או לא אדיש תלוי בנקודת המבט, ומתפעל מהמראה המופלא של עצם הרגע המיוחד על הפרויטכניקה שכלולה ובו וכו.
על כן את מאד צודקת ומאבחנת היטב את עצם שביעות הרצון העצמית שמלווה בשלל אמצעים טכניים וכסף טוב שממחישים את הקטטסטרופה ב"שלמות טכנית ללא דופי" והרי הדופי לא יכול להיות מושלם כל כך .
היחס לאסון בכלל ולמשהו שדורש התיחסות מוסרית או אתית הופך בגלל המניפולציה לדבר בלתי אפשרי כמעט , כי כמעט כולנו נחשפים לטרגדיות ולא תמיד ברגע הנתון יש לנו מצבי תודעה ונפש שיכולים לנפק רגש או תגובה מתאימה , המניפולציה של השואה לדוגמה, לא קל , אי-אפשר שלא לגחך על הרצינות שיש לפעמים בכל מיני התיחסויות ומרגיז מאידך כאשר מישהו עושה מניפולציה על נושא שיש בו מטען רגשי זה עלול להיות רגע של מחלוקת ואו קונטרוורסיה והרמת גבה, מניפולציה על מניפולציה.
ויפה הבקורת שלך.
תודה.
ביקרתי בתערוכה והתבוננתי והתבוננתי והתבוננתי
העבודות נראו לי כמו קליפים, מסוג העבודות שמשרדי פרסום מייצרים עם צילומ מהיר, סלוואו מושן, קצת ספיישל אפקטס והלבשה של מוזיקת רקע
במכה הראשונה שראיתי את העבודות אמרתי לעצמי שהן כל כך נקיות עד שהם נראות כמו פרסומת למשהו.
רוב אנשי הארט שמתעסקים בספשל אפקטס עושים עבודות מהסוג של גרשט יום יום. זוהי עבודתם. אם ב MTV או בכל תשדיר פרסומות בטלויזיה.
לפיכך השאלה שעלתה לי בביקור היא מה ההבדל בין אמנות עכשוית לבין בעלי מקצוע שזו פרנסתם וזו עבודתם.
לא שהעבודות של גרשט לא טובות. הן מוצלחות ומסקרנות.
למרות הכביכול אלימות יותר מידי ראש יותר מידי מודעותל"קולות הקהל" ופחות מידי בטן ביצירה של גרשט אבל בכל זאת הוא עושה מהלכים מענינים והבקורת מאוד מדויקת. העבודות וידאו מצילחות לעורר משהו מעבר ליופי. עצם הציפיה בזמן ממשי בעבודות הוידאו מצליחות ליצר משהו אמיתי אבל שוב, מענין אינטלקטואלית בלבד.
הדבר המפתיע בביקורת של ר. דירקטור הוא ההסתייגות, ה"אבל" שלה נוכח העבודות של גרשט. מצד אחד הוא מרשים ("הטכניקה, הגודל, העוצמה, המחוייבות הרצינית לעשייה" , "מחשבות בכל מיני כיוונים, תולדות האמנות ופילוסופיה וקץ העולם" ועוד) ומצד שני נוסחה, לחיצה על הכפתורים הנכונים, קיטש. איך שני הרשמים האלה יכולים להתקיים זה בצד זה? מרוב הדיסונס הקוגניטיבי אפשר להסתחרר.
לדעתי המבקרת פשוט לא האמינה מספיק באינטואיציה שלה, שהיא נכונה מכל הבחינות, היא לא העזה להסיק את המסקנות: הראווה, הרהב, התוקפנות, הפורנוגרפיה של האסון, ניצול חסר הבושה של מיטב אמני טבע דומם, עזות המצח של המסחור – אלה הם התכנים היחידים של העבודות. אין שם דבר מלבד אלה. ובאשר לפן הטכנולוגי: כפי שהזכירו מגיבים אחדים, הטכניקה מהסוג הזה היא מזמן לחם חוקם של כל עושי הפרסומות (הדוגמה של עבודה של גרשט היא ריקה מתוכן ומבוססת על טכנולוגיה הוא כמובן צילום של אצטדיון וומבלי במצלמת 360 מעלות). צילום של גרשט, כמו צילום העכשווי ברובו (ראה דוגמה וולגרית במיוחד של אמון יריב שהציג את מרכולתו בין כתלי מוזיאון תל אביב לפני כשנה) אינו אלא כיסוי לריקנות השוכנת במרכזו, הוא כמו אריזה ססגונית שאינה אורזת דבר. הכל כאן כאילו: כאילו יופי, כאילו קטסטרופה, כאילו זמן. גרשט עושה את הכאילו כבר הרבה זמן – מלבד הצילומים מראשית דרכו, כל "יצירתו" אינה אלא עדות של חיפוש נואש אחרי "אמירה" – הצילומים של אושוויץ-בירקנאו, של היער, הם אולי שיא מהבחינה הזאת.
לזכותו של גרשט יש לומר שזו אינה נחלתו בלבד. אמנות עכשווית, במיוחד בארץ, נגועה בחולי הזה של special effects הנשפכים לתוך הבור ללא תחתית של הריקנות המושגית של אמנים. מצער לראות שגם יצחק לבנה לא הצליח להימלט מהנגע הזה – התערוכה שלו במוזיאון תל אביב פשוט מבישה, ממש מדכא לחשוב שציורים שנראים – במקרה הטוב – כמו סקיצה ראשונית שהצייר כל כך היה שבע רצון ממנה (זה קורה להרבה ציירים, אבל לרוב הם משתחררים מהקסם של עצמם) שהחליט שהם גמורים.
מוסר השכל מכל הפרשה הוא פשוט: האינטואיציה לרוב צודקת, במיוחד במקרה של מבקרת מנוסה כמו רותי דירקטור. דרך אגב, אם רוצים להתעמק ביחסים בעיתיים ביותר בין אלימות ליופי אני ממליץ להביט בעבודותיה של אמנית בריטית קורנליה פרקר (Cornelia Parker). לנוכח עבודותיה עליבותם של אמנים כמו גרשט ודומיו מתגלה במלוא מערומיה.
[…] שמעורר לחיים, לפי אורי גרשט, את עבודתו בפרט ואת האמנות בכלל, הוא "היחסים בין […]
[…] שמעורר לחיים, לפי אורי גרשט, את עבודתו בפרט ואת האמנות בכלל, הוא "היחסים בין […]