כרים אבו שקרה הוא צייר צעיר מאוד (יליד 1982), אוטודידקט, וללא ספק מוכשר. הכישרון שלו הוא תופעה גנטית מרשימה: הוא נולד וגדל באום אל פחם, בן למשפחת אבו שקרה, לה יש כבר ארבעה נציגים בעולם האמנות – עאסם, סעיד, פריד, ווליד. התערוכה בתמרה היא מחווה לדודו, עסאם אבו שקרה, שנפטר ב- 1990, כשכרים היה ילד.
על שער קטלוג התערוכה מופיע צילום שחור-לבן שצלם בזמנו איתן הלל את עאסם אבו שקרה, צילום שהופיע בקטלוג התערוכה שהתקיימה במוזיאון תל אביב ב- 1994, ארבע שנים לאחר מותו – הוא יושב שם על קובייה ברגליים משוכלות, ידיו על הברכיים, עיניו עצומות, ראשו מגולח. קו צל עובר לאורך פניו. צילום נפלא ועצוב של איש צעיר, זמן קצר לפני שהמחלה תכריע אותו. הצילום הזה מהווה בסיס לסדרת הציורים המרכזית בתערוכה של כרים – בכולם מופיעה דמות גבר שרגליו משוכלות, וידיו על ברכיו. הוא מצויר בשפות ציוריות שונות, כאילו הצייר הצעיר בודק באמצעות הצילום אפשרויות סגנון, או מייצר לו מעין קטלוג של שפות ציור. חלק מהציורים קרובים לסגנון הציור של עסאם, חלקם ממש לא..
הציורים בעקבות הצילום הם נקודת המוצא של התערוכה, ממש כפי שציוריו של עסאם אבו שקרה, וכנראה גם דמותו, עומדים בבסיס הדחף היצירתי של כרים אבו שקרה הצעיר, אמנותית ופסיכולוגית. זוהי הסדרה שדרכה הוא מגדיר את זהותו, שייכותו ומקומו בעולם הציור. ציורים אחרים בתערוכה מתייחסים ל"דיוקן עם עניבה" של עסאם, במספר ציורים מופיעה נורת וך גוך (אצל עסאם הופיעה הנורה מעל שתיל צבר בתוך עציץ), ישנה סדרה גדולה של חיות, ובתוכה תת-סדרה של חיות ומטוסים – שניהם מוטיבים שנכחו בציור של עסאם, וסדרה גדולה של ציורי נעליים – מעין מחווה נוספת לעאסם דרך וך גוך. ולמרבה השמחה אף לא ציור אחד של צבר, מה שמוכיח שכרים אבו שקרה מבין שגם למחווה יש גבול.
הסדרה המבוססת על הצילום של עאסם היא לא רק המהותית ביותר מבחינת תוכן, אלא גם המעניינת ביותר מבחינה ציורית. כרים אבו שקרה מצטייר כרגע שאמן שכולו רגש ואינטואיציה, נדרש סוג של צינון כדי להעביר את הציור שלו שלב נוסף קדימה – ומקור צילומי מצליח קצת לעשות את זה. שם התערוכה בודאי לא מוסיף תיחכום ("מאוהב בצבע ובמכחול"), הסגנון הציורי עדיין לא מגובש, אבל הכישרון הציורי הטבעי ניכר. הציורים הם משנת 2000 ועד 2008, והתערוכה כולה מרגשת ומעניינת מכמה היבטים. כשחושבים על דודו, עסאם אבו שקרה, ובכלל – על גנים אמנותיים משפחתיים.
כרים הוא היום בערך בגילו של עסאם כשיצר את מיטב ציוריו. יש משהו מצמרר במחווה הטוטלית שלו לדודו, ומשהו נוגע ללב בתמימות של המחווה ובלהט הציורי, ויחד עם זאת התערוכה כולה היא צעד מעניין מצידו של אמן צעיר, אשר מסמן את מקורות ההשראה שלו בנחישות ובהתמסרות כה מוחלטות. מסמן את מקורות ההשראה וההשפעה, ותוך כדי סימונם מנסה לסלול לו דרך משלו, בעודו מביט נכוחה אל "חרדת ההשפעה" שלו-עצמו …
במובן זה זוהי תערוכה מרתקת. מוסיפה לכך, כמובן, העובדה שהיא מוצגת בגלריה בתמרה, גלריה שמעצם קיומה נידונה להתנהל בין פיצולי זהויות ומקורות התייחסות. הגלריה פועלת מזה מספר שנים, ומנוהלת על ידי אחמד כנעאן, אמן ותושב העיר. הציגו בה עד כה אמנים פלסטינים ויהודים, בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. התערוכה של כרים אבו שקרה, בן למשפחת אמנים ערבים, הפעילים ומוכרים בעולם האמנות הישראלי, מאירה ומחזקת את מקומה המיוחד של הגלריה – בין עולמות אמנות ופוליטיקה, בין לבטי זהות ושייכות.
גנים אמנותיים….אופס….
לא משנה כמה אהבת את עסאם, ולא משנה כמה פירגון את מרגישה שיש לתת לכרים – ההגדרה של "גנים" ומשפחה וערבים מצלצל כמו גנים כלכליים יהודיים…
אנא ממך, אם כבר בלוג אישי, לפחות שיהיה מקצועי.
עבודות מקסימות.
וקנת, יש גבול לטרור הפי.סי. שבט בנאי המוזיקלי גם היה מקפיץ לך?
אור.
כן, שבט בנאי נשען על השם בנאי וסביבת בנאי יותר מאשר על יכולות הבנאי (יוסי בנאי?).
ואגב, סביבה תרבותית מחנכת לתרבות הרבה יותר מ"גנים" כאלו ואחרים. על כך עמד מזמן משה מנדלסון, וקריאתו לחינוך (BULDUNG) ואימון בחינוך (AUSBILDUNG) – שני המונחים אגב הם בגרמנית, שפה שאותה למד לבד, בין שאר השפות שחינך את עצמו והתאמן בהן – הן סימן ההכר של כל חברה תרבותית.
עסאם חינך את עצמו – כמנדלסון בזמנו, וכרים גדל כבר בסביבה כל כך תומכת שזו תרבותו. מה בין זה ו"גנים" – לא יודע. אבל להעמיד כתבה על כך נשמע לי מופרך לחלוטין ומתעלם מהסביבה התרבותית עצמה.
וחשיבות הסביבה ידועה לכל בר דעת כיום. האם היא ידועה לצופה? אני לא משוכנע. אין לכך שום קשר לפוליטקלי קורקט. זה ראליטי קורקט – או אם רק תרצי/ה: פי סי בבחינת פרסונאליטי קורקט!
הממ..קנת…אני לא בטוחה שמתפקידי להגן על הכותבת אבל אני מניחה שהיא לא התכוונה לבודד את הגן הנחשק ולפצוח בשיבוטים, אלא אמרה זאת כמילת קוד, מילת קיצור שטומנת בה – כישרון אמיתי (לכן השימוש "בגנים") וכמובן תמיכה סביבתית (משפחה מוטת אמנות). ואני גם מניחה שאם היינו כותבים על משפחת עורכי דין לא היינו נוקטים בלשון – גנים – כי "חינוך" היה מספיק לצורך זה. אבל אמנות..אולי כיוונה שזה לא רק הסביבה שתומכת צריך להיות באמת מוכשר, משהו משלך.
דבר נוסף, הפוסט הזה נכתב בהקשר של עסאם ופריד ולכן ה'גנטיקה',
אולי מה שהקפיץ לך זה שמדובר בערבים? וכאמור גנטיקה וערבים לא מצטלם יפה? אבל בסה"כ, בכתיבה משוחררת שאינה מפחדת מעיניים חמורות סבר, יתכן שאפילו מנדלסון היה מבליג…
אוי אור…ממש לא מסכים. ראי נא את מילות הסיכום של הצופה:
(ציטוט): "התערוכה של כרים אבו שקרה, בן למשפחת אמנים ערבים, הפעילים ומוכרים בעולם האמנות הישראלי…" – מילים אלו מסכמות את התפיסה, שבעיניי כדאי שנראה אותה באור שבו מאירה הצופה, דהינו: הם זה הם ואנחנו זה אנחנו והנה המשפחה המוצלחת הזו שמגשרת על כל מה שאנחנו מכירים ויודעים…
אני לא משוכנע שמנדלסון היה ממש מבליג (והוא לא, כשהזכירו לו את שייכותו הגנטית).
אולי כדאי שנאמר (שהצופה תאמר): עסאם היה מיוחד במינו וכרים שגדל על הידע והעולם הזה מגיב, ובעיני (כך אמורה הצופה לומר) זה מיוחד ומוצלח ו…מה שתרצי. מה זה משנה עם שניהם ערבים? זה עושה את הכתיבה ממש מה שאת לא אוהבת – כלומר פי.סי. (והדגש על ה"פי", פוליטי).
אשר ליכולת האמנותית, הכשרון המיוחד (שאין לי ויכוח אתך שהוא הבסיס שעליו מתקיים הכל)- ובכן, כשרון יש להרבה. ידע גם. יכולות מיוחדות מצמצם את הכמות אך עדיין לא נדיר. האוסף של כל זה לכדי הייחוד האמנותי הוא דבר נרכש ונלמד וכולו מהלך של חקר ובחינה והסקת מסקנות והוא כולו מהלך תרבותי. גם הגלריה ומנהלה, מר כנאען, וגם תפקידה וגם מעשיה, כולם שייכים למה שמקיף את העשיה האמנותית, הן ברמה התרבותית והן ברמה הפוליטית. לא לחינם מציג כרים שם.
מילות קוד יש לצופה ללא סוף, וגם הן מאוד מתורבתות ונרכשות (ומילות קוד מעצם מהותן, קוד מוסכם, שייכות לידע נרכש ולא ליכולת מולדת). לא היית מעיזה לומר שהצופה נושאת בתוכה "גנים" בקורתיים המאפשרים לה לדעת מי נושא את "גן הכשרון האמיתי"…וגם אם היה זה נכון (וזה לא, היא לא ממש מוכשרת יותר ממך או ממני, רק יותר מנוסה…בקודים), זה היה עלבון בעבורה.
אז אולי, שוב, ממקצוענית כהצופה שלנו, אולי שווה לצפות ליותר דיוק ופחות מילות קוד. אשר לתערוכה ולעבודותיו של כרים: אני מסכים איתך ומסכים גם עם הצופה: תערוכה נהדרת.
כתבתי כאן תגובה ארוכה ומשום מה היא לא נקלטה, אז אסכם ואומר – שאני לא מכירה את הכותבת ויתכן שהצדק עמך, אבל מניסיוני מדובר בבעיה של חוסר בעורך מקצועי ותו לא.
לדוגמה, המשפט שציטטת, אם תשמיט ממנו את המילה האחרונה ('הישראלי') – כבר ישמע אחרת…
נכון אור…אם רק נשמיט.
ובאותה מידה יכולנו גם להשמיט את האמצע…"בן למשפחת אמנים ערבים"…ואולי גם את ההתחלה…כי ממנה נובע הכל.
האם זה בעיית עריכה (עורך מקצועי דרוש?)או העיית כתיבה-ששום עריכה לא תשנה? לא יודע.
ועכשיו, נחזור לתגובה הראשונה שעוררה אצלך תרעומת ונשאל:
היה רע כל כך לבקש קצת מקצועיות מהצופה? היה זה כל כך "טרור פי.סי"?
קנת, 1. אם היית נתקל באופן עקבי בהתבטאויות לא פ.ס – כמובן שיש לגנות ולהעיר. אבל הקריאה צריכה להיות בתוך הקונטקסט. לי זה היה נראה קטנוני להיחפז אל 'הגנים' ולהסיק מהם כשכל האייטם עסק בקשר בין כרים למשפחתו ונכתב בטון אוהד.
2. כן, זאת בעיקר בעיה של עריכה (גם טובי הכותבים ללא בקרה מקצועית גולשים לאוטומטיות, לקלישאות, להתניות ולטעויות נפוצות. לצערי גם עורכים רבים נופלים בכך). ובכל מקרה, הדרישה שלך למקצוענות היא בעצם דרישה להקים מערכת ולא להיות בלוג-אישי.
לא חביבתי.
הבקשה למקצועיות היא אישית ולגיטימית. כמו שהאמן מקצועי, כך גם המבקר צריך להיות (והצופה מגדירה את עצמה ככזו).
דוקא הרצון שלך לראות עורך היא שמפנה למערכת (כבעיתון), ודוקא כאן אני בעד "טעויות" עריכה.
הבעיה שזו לא בדיוק טעות עריכה, אלא בעיה בתוכן…
יקירי, יש עריכת לשון ויש עריכת תוכן.
הצופה היא מבקרת מקצועית.
הכתיבה שלה, כמו של כל כותב אחד, זקוקה ליד עורך
סה-טו