אריה ארוך, בית אדום (מה נשמע בבית), 1960
כאן כבר ממש מדובר בהיסטוריה. עשורי שנות השמונים ושנות השבעים עוד איכשהו נמצאים בטווח הזיכרון, יותר קרוב או יותר רחוק, שנות השישים הן בחזקת היסטוריה. מסננת הזמן כבר עשתה את שלה על העשור שבין 1958 ל- 1968: הנשכחים נשכחו, השורדים קוטלגו, נסיכים הומלכו.
עד כה נשמרה התאמה פחות או יותר נראית לעין בין העשור לבין המוזיאון שנבחר להציגו – מוזיאון הרצליה הוא המוזיאון של שנות התשעים, זה ברור, מוזיאון תל אביב – שנות השבעים יפות לו, שנות החמישים הולמות כמו כפפה ליד את המשכן לאמנות בעין חרוד. שנות השישים ומוזיאון אשדוד? הייתכן דיסוננס גדול מהקומפלקס האדריכלי הנובורישי והראוותני שצמח יש מאין לבין רוח הצנע שעדיין מרחפת מעל שנות השישים? היש פער זועק לשמיים בין הטעם המגדיר את אמנות שנות השישים לבין הטעם שמשדרת אסתטיקת אשדוד? ולמעשה, בין ישראל הישנה שנשקפת מבעד לאמנות לבין ישראל החדשה הניבטת מבעד למוזיאון?
המתח הפנימי הזה חריף ובולט במיוחד, מפני שהתערוכה באשדוד, לפני שהיא תערוכה של אמנות, היא תערוכה אודות טעם. הנה הוא מוזיאון אשדוד, כולו טלאי על טלאי של חללים אדריכליים משונים, שמזכירים יותר מכל בית מגורים אקצנטרי – פה מסדרון נמוך, שם פינה זוויתית, למעלה חלון שמשקיף על מין חצר פנימית. כאן קירות ספוני עץ, שם רצפת שיש. מבנה מופרך ומגוחך. ומנגד הציורים, פה ושם גם פסלים, ציורי ופסלי העשור ההוא, עשור אחרון לאובייקטים אמנותיים מסורתיים וצנועי ממדים. הכותרת "לידת העכשיו" פרוסה מעליהם קצת בבומבסטיות יתר; החדרים הקטנים והנמוכים של המוזיאון, דווקא הם, מוציאים מהם אמת אותנטית יותר: הסולידיות הבורגנית. את זה אי אפשר לקחת מה: ציורים ופסלים, לתלייה על קיר בית.
בואו נישאר עוד רגע באשדוד. הרי הבחירה באשדוד היא לא באמת באשדוד (גם אם העיר נבנתה באותן שנים), אלא למרות אשדוד. הבחירה היא ביונה פישר, אוצר המוזיאון, וזו מסתברת כבחירה אידיאלית. יונה פישר הוא האיש שהיה שם, היה אז, ועינו הטובה, עין האוצר הרואה (להבדיל מהאוצר הכותב, מחבר התיזות) יודעת לבחור, להעדיף. הנה היא שוב המילה המביכה ההיא: טעם. ליונה פישר יש את זה: טעם, ועין טובה, וחוש מיוחד לציור. ככל שהבחירות (של פישר ושל מנור-פרידמן) אנינות יותר, מתבחנת האמנות מהמשכן המגוחך שסביבה. מזמן לא ראיתי תערוכה יפה כל כך, בחלל סר טעם כל כך.
ועוד משהו על האוצרות: מאליה עולה השוואה לתערוכה שאצר בנו כלב לאחרונה במוזיאון תל אביב – תערוכה של
"10+", ולפיכך אף היא תערוכה של שנות השישים. בעוד כלב אצר את התערוכה מנקודת מוצא של היסטוריון, כמי שמחויב לארכיון, למצאי, ל"מה היה שם", יונה פישר ותמר מנור–פרידמן מחויבים לאיכות. לא לפריסה לרוחב, אלא למעט ששרד את השנים שעברו כציור טוב, או כפסל טוב, או כתבליט טוב. בעצם, בייחוד כציור טוב. שנות השישים, כפי שהן מצטיירות מהתערוכה באשדוד, הן עדיין עשור העומד בסימן הדומיננטיות של הציור.
יוסף זריצקי, ציור, 1959
הטעם הישראלי
יותר מ"לידת העכשיו" נדמה שהתערוכה מגדירה את "לידת הטעם הישראלי". היא נפתחת עם מחווה לתערוכת העשור ל"אופקים חדשים" – ציור תכול-עכור גדול של זריצקי, ציור אורכי נפלא של שטרייכמן, ארגוב, קריזה. לא יותר מדי, מספיק כדי להעביר את האסתטיקה הכה מובחנת של סוג הציור ההוא, עם הרגישות הציורית המסוימת, הצבעוניות, כל מה שהתאזרח כאן כטעם המועדף. אחריהם אביבה אורי, אריה ארוך, רפי לביא, גרבוז הצעיר, צבי טולקובסקי, מיכאל דרוקס – תמצית הטעם הישראלי. לא ממש פורעים את מוסכמות "אופקים חדשים" אלא ממשיכים מהם והלאה, מנסחים סביבם את הואריציה שלהם. "רחוב אגריפס", "הנציב העליון" ו"מה נשמע בבית" של ארוך לא איבדו כהוא זה מצלילותם ויופיים; ציורים רבים של לביא, לא חוזרים על עצמם, לא משעממים לרגע, להיפך, ההערכה אל איכויות הציור שלו רק גוברת. המילה "ילדי" שהייתה כל כך בשימוש לגביו נראית לחלוטין לא נחוצה. תיחכום ואינטליגנציה ציורית, והבנה מאוד בוגרת של מהו מרחב ציורי ומה אפשר לעשות עליו, נדמים האפיונים הבולטים.
מיכאל דרוקס, יד למנשיה, 1965
מעבר לעין טובה, לצידם של האוצרים עמדה, כאמור, הסלקציה של ההיסטוריה. הם בחרו מן המיטב. אביבה אורי, לאה ניקל במבחר עבודות קטנות, דחוסות בצבע ועוצמה ציורית, אורי ליפשיץ.
אורי ליפשיץ, אנונימיות, 1967
אורי ליפשיץ, למשל. לא שאפשר לחשוב על שנות השישים בלעדיו, אבל בכל זאת נדמה שהרבה מאוד זמן, הרבה הרבה זמן, לא ראינו אורי ליפשיץ כמו שצריך. ללא מניירות, ללא יחסי ציבור, בלי פרובוקציות לתקשורת ובלי הכפשות לכל עבר. ליפשיץ כמו שצריך הוא הבחור הצעיר שמצייר פרוע ובלי חשבון. הציור שלו נלהב ונרגש, לא מניירה של פראות אלא הדבר האמיתי. בציור שנקרא "אנונימיות" מופיעה דמות אדומה יושבת ומעליה אינספור חתימות "אורי ליפשיץ", גודשות את הבד במה שמצטייר כמו אקט של בריאה עצמית, או הטבלה עצמית, בתוך הציור. ליד ליפשיץ תלויים ציורים של יאיר גרבוז הצעיר, צעיר מאוד, בן עשרים וקצת, תלמידו של רפי לביא. הקירבה בין ליפשיץ לגרבוז מפתיעה – הציור הפיגורטיבי הפרוע, השפעות פופ ארט, קו מחוספס. מעניין לחשוב לאן הוביל כל אחד מהם בהמשך את השובבות הטבעית שלו.
על הקיר: ליפשיץ, גרבוז, גרבוז, ליפשיץ. על הכנים: אורי ליפשיץ, "ראשים", יציקות ברונזה
או תומרקין. תומרקין החדשן והנועז של האסמבלז'ים השחורים-אדומים, עם מכנסי הצבא וחוטי התיל המודבקים. תומרקין של "הוא הלך בשדות" האיקוני, מ- 1967, מנבא את כל מה שעוד יבוא, יודע בחושים של אמן משהו שמסביב עוד לא יודעים; פיסול מדויק, חכם ונכון שוב ושוב. האנרגיה של תומרקין הצעיר, ההתלהבות מהאמנות. התכנים קשים ונוקבים, ודאי, אבל האמנות היא עדיין מקום מלהיב, מסעיר, מאפשר בלי גבול. כמה מרגש לראות את זה.
הפיסול של שמי, דנציגר, פנחס עשת, פלומבו. חיילי השוקולד של מיכה לורי, קיר הקרמיקה של ציונה שמשי. אי שם במדבר מתרחשים ניסיונות פיסוליים שאפתניים יותר אצל אמנים כמו עזרא אוריון, דני קרוון או קוסו אלול, אבל בתערוכה הם נוכחים במעומעם דרך צילומים וטקסטים. הפיסול המוצג בתערוכה הוא עדיין סולידי, פיסול במובן המסורתי של המילה, לפני שזלג ונטמע בתוך המיצב או ההעמדה הסביבתית.
העבודה היחידה המבשרת במובהק את "לידת העכשיו", היא שחזור מיצב אבובי הגומי שהעמיד גרשוני ב- 1969בביתן הלנה רובינשטיין. עכשיו זה כבר מיצב, לא פיסול. שורה של אבובים שחורים, מונחים בקומות זה מעל זה, נמתחים לאורכו של חלל מלבני, נמוך. התקרה לוחצת עליהם מלמעלה, הצפייה חנוקה ודרמטית, אפקטיבית מאוד. בבת אחת האווירה משתנית – שנות השבעים כבר כאן. מבחינה מושגית, מבחינת תפישה של אובייקט בחלל.
משה גרשוני, "הרוח חפצה אבל הבשר רפה", (תיקון), 1969/2008
וצילום. הצילום עדיין בחיתוליו כמדיום אמנותי. עיקר העשייה עדיין בשירות המדינה – דוד רובינגר, מיכה בר-עם, פריץ כהן (צילומי אשדוד בראשיתה), ורנר בראון. צילומי שחור-לבן נקיים ומדויקים, כל פריים עוצר את המבט. במקביל עושה הצילום את צעדיו הראשונים לכיוון האמנות – פטר מירום, וגם מיכה בר-עם, ומכיוון אחר – הניסיונות של הנרי שלזניאק, לפני שהפך לצייר. הצילומים שצלם פריץ כהן באשדוד, מקום שהוא בין אתר ארכיאולוגי לעיר הולכת ונבנית, סוגרים במובן מסוים מעגל ויוצרים (קצת במאולץ, אבל בכל זאת) סוג של נימוק לחיבור שבין תערוכת שנות השישים לעיר.
את הדרך העצומה שעבר מאז הצילום אפשר לראות גם בעבודה החותמת את התערוכה: שיחזור עבודה של שוקה גלוטמן שהוצגה בשנת 2000 במוזיאון תל אביב. גלוטמן הוא צלם, המיצב שלו מקיים אמנם זיקה עקיפה לצילום, אבל מתנהג כמו הצבה לכל דבר. גלוטמן העמיד חדר מגורים טיפוסי לשנות השישים שבמרכזו פועלת טלוויזיה ובה מוקרן (בהילוך לאחור) המצעד הצבאי שחנך את שידורי הטלוויזיה הישראלית. סממני תקופה אחרים משחזרים בדקדקנות את החדר הגנרי של אותם ימים: פגז ובתוכו קוצים, אלבומי ניצחון (עם הצילום הישן ההוא, בשירות העם והמדינה), ריהוט פורמייקה, ווילון מבד משכית, בקבוק עם חול אילת על שידת הספרים לצד גמלי עץ תוצרת בצלאל, ועוד ועוד. מלחמת ששת הימים מסמנת את סוף העשור, וסופה של תקופה. וגם: הסלון הביתי של גלוטמן מחזק את אופייה של "לידת העכשיו" כתערוכה של אמנות ביתית, סלונית (לא במובן הרע של המילה). אמנות שעדיין נועדה לקירות בית.
שוקה גלוטמן, כאן גרים בכיף מר פואטי ומר פאתטי, 2000/2008
הצוֹפָה 