אוגוסט זאנדר, האנשים של המאה ה- 20. המוזיאון לצילום, תל חי
התערוכה של זאנדר, שנסגרת בשבת (28.2), הייתה אירוע נדיר בחשיבותו לעולם הצילום – מרתקת כשלעצמה, ומעוררת מחשבות על צילום באשר הוא, על צילום גרמני, ועל צילום עכשווי. "האנשים של המאה ה- 20" הוא אחד מגופי הצילום המשמעותיים של המאה הקודמת. זהו גוף עבודה מעורר התפעלות מבחינת היקפו, ומעורר השתאות בכל הנוגע לשיטתיות, למשמעת הקטלוג והמיון של ה"תיקיות" שלו. זאנדר חילק את הצילומים לשבע קבוצות ("האיכר","בעל המלאכה המיומן", "האישה", "מעמדות ומקצועות", "האמנים", "העיר" ו"האנשים האחרונים"), כל קבוצה מחולקת לקטגוריות משנה. בכל הצילומים מופיעים אנשים, לעיתים לבד ולעיתים בקבוצה, על רקע משתנה בהתאם לאופי עיסוקו של המצולם. האנשים המצולמים מוצגים דרך מעמדם החברתי ותחום עיסוקם, כל איכר או סטודנט, אלמנה וילדיה, עורך דין או צועני הופכים לארכיטיפ. מלבד חלק מהאמנים איש אינו מוצג בשמו.
אוגוסט זאנדר, איכרים צעירים, 1914
הקטלוגים ותתי-הקטלוגים משקפים את הרצון לדייק, להכיל את הניואנסים, למלא בנאמנות את המשימה שלקח על עצמו. בקבוצת "האיכר" יש תיקיות נפרדות ל"איכר הצעיר" ו"ילדי איכרים ואמהותיהם", בקבוצת "העיר" יש קטגוריות כמו "אנשים בתנועה – צוענים ועוברי אורח" ו"אנשים בתנועה – יריד וקרקס", וגם "אנשים שבאו אל דלתי", "פועלים זרים" ו"אסירים פוליטיים". בקבוצה של "האישה" מופיעות, בין השאר, תת קבוצות כמו "המשפחה","האישה האלגנטית","האישה בעיסוק אינטלקטואלי ופרקטי". קבוצת "מעמדות ומקצועות" מחולקת ל- 12 חלוקות משנה, ביניהן "הסטודנט", "בעל המשרה הרשמית", "הנציונל-סוציאליסט", "האריסטוקרט" ועוד. הקבוצה השביעית, זו הנקראת "האנשים האחרונים" מבעיתה במיוחד, עם כותרת המשנה – "אדיוטים, חולים, משוגעים, ולאחר המוות", כותרת שכאילו יצאה מהכתבים של פוקו. בין השאר מופיע שם צילום מסכת המוות של אריך, בנו של סאנדר.
זאנדר נולד ב- 1876 ונפטר ב- 1964, הצילומים הם משנות העשרה ועד שנות השלושים של המאה. קשה שלא לאבחן את האופי ה"גרמני" של הפרויקט שלו, ומתבקש גם לראות אותו כחלק משושלת של צילום גרמני.
קרל בלוספלדKarl Blossfeldt,1865 – 1932 , פחות או יותר בן דורו של זאנדר, החל לצלם בשנות התשעים של המאה ה- 19. הוא צלם פרחים, אך ורק פרחים, בשיטתיות פדנטית המזכירה את זו של זאנדר. בלוספלד היה בעצם פסל, ואוטודידקט בתחום הצילום, דרך הצילומים הוא בקש לחשוף את עושר הצורות והיופי שבטבע, ויצר מעין קטלוג עצום של צורות הנובעות מעולם הצומח. בצילומיו יש חומרה מדעית ויופי גדול, שקסמו ללא מעט אמנים בתחילת המאה ה- 20, בייחוד על רקע מגמות ההפשטה. לשושלת הצילום שתחילתה בלוספלד (צמחים) והמשכה זאנדר (אנשים) מתבקש להוסיף את ברנד והילה בכר (מבנים תעשייתיים). המשותף לשלושת גופי הצילום האלה הוא המונומנטליות שלהם, והיותם מפעלי חיים המונעים על ידי רצון למפות תחום מסוים. וכמובן העקביות והשיטתיות, המבט הכמו-מדעי וכמו-אובייקטיבי, הרצון למיין ולקטלג תופעה כלשהי דרך הצילום. שני הצלמים הותיקים, והזוג המאוחר יותר, עשו שימוש בצילום תוך ניצול האיכויות התיעודיות שלו. הם הגבילו את עצמם לטווח מסוים מאוד של מושאי צילום, וחקרו את התחום לעומק, בשיא הרצינות והמחויבות. לאור האופנתיות של צילום טיפולוגי, או שואף לטיפולוגי, מספקת התערוכה של זאנדר הזדמנות לראות מקרוב את הדבר האמיתי.
29.1.2009
חומר, רגש. הביאנלה החמישית לקרמיקה. מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב. אוצר: חגי שגב
מה שכל כך מרענן בביאנלה לקרמיקה זה שהיא לא רוצה להיות אמנות. איזו הקלה. זאת תערוכה של עבודות קרמיקה שאינן עסוקות בחיבוטי הזהות הנצחיים אומנות-אמנות. משתתפים בה קרמיקאים מיומנים ומקצועיים אשר מציגים כלים שונים ואובייקטים דקורטיביים, בגדלים קטנים עד בינוניים, עשויים להפליא. בלי פזילות מיותרות לאמנות, הביאנלה החמישית לקרמיקה מציגה תחום עשייה בעל אפיונים ומסורת עשייה משלו. סוף סוף – אמנסיפציה.
לעומת הביאנלות הקודמות לקרמיקה (גם אני בעוונותי אצרתי אחת מהן, לגמרי מתוך כוונה להציג את הקרמיקה כאמנות) בולטת התחושה המשחררת של ענף לעצמו. הניסיונות המאומצים לספח את הקרמיקה לאמנות, או את האמנות לקרמיקה, כולל האיזכורים החוזרים ונשנים לגרייסון פרי (Perry) על תקן הקרמיקאי-אשר-עשה-זאת (לא באמת קרמיקאי, אמן שמשתמש בקרמיקה), נראים בדיעבד כה מיותרים – אפשר לראות עד כמה דווקא הרצון להידמות למשהו אחר מנציח את רגשי הנחיתות של התחום.
מבט כללי על "מיתוסים, היסטוריות, תרבויות"
אפילו הדס רוזנברג-ניר וטליה טוקטלי, שתי אמניות הקרמיקה הבכירות הפועלות בשדה האמנות, נראות כאן יותר קרמיקאיות מאי פעם, וזה בהחלט לא מנמיך או מגמד את עבודתן. להיפך. רוזנברג-ניר מציגה את המיצב "היביסקוס סגול" (כשמה של התערוכה שהציגה לא מזמן בגלריה פריסקופ) – כלים ורודים, כלילי יופי, המונחים על רהיטי עץ. הם נראים כמו בעלי חיים שנשכבו על הגב ושולחים זנב ארוך כלפי מעלה, זנב שהוא למעשה ידית של כלי שצמחה לממדים אורגניים. כלבלבי הפורצלן של טליה טוקטלי חיים לגמרי בשלום עם זיהויים כשכיות חמדה בויטרינות. העבודה שלה מוגדרת כ"מיצב", וכוללת גם ספר ישן נתון בקופסת פרספקס ועליו כלי פורצלן שונים, אבל זהו מיצב מבוית. ההקשר הרחב של התערוכה מחזיר אותו למקורות ההשראה ממנו צומחת האמנות של טוקטלי – בית, שידה, כוננית, מדף, ארון.
התערוכה מחולקת לנושאים: חומרי תרבות, חומרי טבע, חומרי בניין, מיתוסים, היסטוריות ותרבויות, עינוגי החומר. זוהי חלוקה דידקטית והיא מזכירה תערוכות של-פעם, וגם אם עצם נחיצותה לא ממש ברור – קשה להבחין בהבדלים משמעותיים בין העבודות בקטגוריות השונות – המיושנות של הכותרות כלל לא מפריעה בהקשר הנוכחי. היא הופכת לחלק מחינה של תערוכה שכמו לקחה על עצמה להיות לא אופנתית במובן העכשווי של המילה, לא תמטית, לא ביקורתית ולא יומרנית – חפצים יפים על כנים, תחום עשייה שיש לו עולם משלו וכללים משלו, ולשם שינוי אינו עסוק בשבירת גבולות ומיסוס הגדרות.
האובייקטים מונחים על לוחות עץ מחוספסים אשר יוצרים ניגוד מוצלח לעדינות של הקרמיקה. הקהל עובר בין המוצגים ואפשר לשמוע קריאות התפעלות בנוסח: כמה יפה, כמה עשוי נפלא. במוזיאון ישראל, ירושלים מוצגת עכשיו תערוכה שנקראת "עשויים להפליא" אשר מציגה אמנות עכשווית לצד אמנות שימושית ודקורטיבית מתקופות שונות. הביאנלה לקרמיקה עונה אף היא על הרצון לראות (מידי פעם) חפצים עשויים להפליא, ולשאוב הנאה מצפייה במסורת חומרית משוכללת. בלי לבטים של תוכן וקונספט, בלי הילת אמנות מסובכת.
———————————————————-
וגם:
המלצה על אתר –
מרית בן ישראל, סופרת ואמנית רב תחומית, מומחית לאמנות המיצג, מפרסמת מידי יום שלישי בערב טקסט (בשביל הטקס, כדבריה) במסגרת סדרת כתבות על ספרות ואמנות ומה שביניהן.
זה הקישור:
http://www.notes.co.il/marit/52203.asp
——————————————————————————————–
המלצת סוף השבוע: עין חרוד.
העשור הראשון במשכן לאמנות, ו"הפוחלץ השואג" בבית שטורמן
העשור הראשון – הגמוניה וריבוי. המשכן לאמנות עין חרוד
אוצרים: גליה בר אור וגדעון עפרת
לא זה המקום לסיכומים, אבל מסקנה אחת שמסתמנת מפרויקט תערוכות העשור היא שככל שיורדים בשנים, כך נעשות התערוכות מעניינות ומוצלחות יותר (הכוונה לתערוכות שנות החמישים והשישים. בשנות השבעים זה נעצר).
תערוכת העשור הראשון 1948-1958 המוצגת בעין חרוד נהנית מהרמוניה של מרכיבים: המוזיאון של עין חרוד, יפה המבנה והתואר; האוצרים, גליה בר אור וגדעון עפרת, ידעני אמנות ישראלית בכלל וחלקיה הנידחים בפרט; והעשור הראשון עצמו, עם קונפליקט בסיסי לאמנות – בין מגויסות אידיאולוגית לאינדיבידואליות. והאמנות עצמה, כפי שהיא מוצגת בתערוכה – ציור ופיסול. הגרעין הקשה של האמנות, אפילו ללא צילום, טרום אובייקטים ומיצבים, מצלמת הוידאו טרם נכנסה לשימוש. לא צריך להיות נוסטלגי כדי להתרפק לרגע על עולם אמנותי שלפחות מבחינת המדיומים עדיין משדר יציבות. מבחינות אחרות, אמנות התקופה שקועה במאבקים פנימיים, נקרעת בין מחויבות לרגע ההיסטורי לבין רצון לעסוק בשקט בעצמה ובענייניה. בר אור ועפרת, שניהם עם רקורד של לוחמים בהגמוניה, פורסים כאן עשור של אמנות שבמהלכו התגבשה חלוקה ברורה בין מה שיתקבל ויתמסד לבין מה שנועד להישאר בצד ובשוליים.
האולם המרכזי של המוזיאון, עם שורת העמודים המקדשית-צנועה, כובש במראה הארכאי שלו. על הרצפה ועל כנים פיסול ברזל חדשני לתקופה, וכה מיושן לעינינו, של שמי, פייגין, דנציגר ותומרקין. אם יש משהו שהתיישן באכזריות זה פיסול הברזל של שנות החמישים. מרוב פלאגיאטים שנוצרו עם השנים, מרוב פסלי חוצות מופשטים בכיכרות הערים, צריך היום להתאמץ כדי להבין את החידוש שהיה אי-אז בימים לפיסול הברזל של שמי ושל פייגין. כאן ועכשיו, בממדיהם הביתיים, הם נראים מבויתים ודקורטיביים. על הקירות – ציורים של ארוך, מאירוביץ, כהנא, לואיזאדא, ששרדו את שיני הזמן טוב בהרבה. "שלוש ילדות ברחוב" של ארוך משמר רעננות ומתח, ההפשטה הקוביסטית של כהנא מצטיירת בעיני כמיצוי מראה שנות החמישים, גם נתון, אברמוביץ, זריצקי (המבט לאחור לא מתרשם מההבדלים המעמדיים) מתיישנים בכבוד, הזמן ניכר עליהם אבל לא שוחק אותם.
דב פייגין, ציפור, 1956; אהרון כהנא, שמשון, 1948
בקצה האולם, בקצה גרם המדרגות, תלויה הגדלה של צילום שחור-לבן של תערוכת העשור שהוצגה בבנייני האומה ב- 1958, עם "עוצמה" של זריצקי על הקיר. הצילום (של ורנר בראון) הוא מסמך נדיר: שריד יחיד לציור הגדול שהושמד בינתיים, ועדות לקונפליקט אמנות-מדינה. כזכור, הציור עורר בשעתו את עוינותו של בן גוריון ביחס לאמנות מודרנית, מה שגרם להסרתו של הציור והעברתו למקום צדדי. הסיפור ידוע, הצילום אף הוא חלק מהמיתולוגיה של האמנות הישראלית, וההחלטה להגדיל אותו נכונה לרוח התערוכה כולה, העוסקת, כאמור, ביחסי אידיאולוגיה-יצירה, ואולי גם מנסה לסגור מעגל עם הרוח הממלכתית העוינת לאמנות התקופה. זריצקי עצמו כבר פויס מאז תקרית בן גוריון בריבית דריבית, אבל בהקשר של תערוכה ממלכתית (וכאלה הן שש תערוכות העשור), חשובה התזכורת למפגש הלא הרמוני שבין מימסד לאמנות. צופה לוחמני ויצירתי במיוחד עשוי למצוא בצילום הזה תשובה למשאלת לבו למסר חתרני או רפלקסיבי ביחס לתערוכה עצמה, המוצגת, כאמור, בחסות המדינה, לרגל שנת השישים. זהו לב הסיפור: האולם המוארך של המשכן בקיבוץ, עם הפסלים והציורים השואפים למופשט, ובקצה גרם המדרגות צילום גדול ממדים של ציורו גדול הממדים של זריצקי, בעל השם ההרואי וחדור האמונה "עוצמה", בשחור-לבן של פעם, עם צופים של פעם, ועם קונפליקטים של פעם ושל היום.
בקצה גרם המדרגות צילום מתוך תערוכת העשור
מייד אחרי הקליימקס של זריצקי ייחדו האוצרים חדר לשלוש אמניות: לאה ניקל, אביבה אורי וחגית לאלו. חגית לאלו (1931-1961) היא, כמובן, השם הלא צפוי. אמנית שנפטרה בגיל צעיר בניו יורק, הציור שלה צבעוני, מופשט, עמוס, מלא אנרגיה. תחת טיפולה המסור של גליה בר אור עוד עשוייה לאלו להיכנס לקאנון שלנו. בכל מקרה, זהו מהלך אוצרותי מעניין – בידודן של הנשים לצורך חיזוקן. הפניית תשומת הלב לנוכחותן החריגה, תוך יצירת גטו נשי שמסגיר את החולשה והצורך באפליה מתקנת, כולל הידיעה שהן אביבה אורי והן לאה ניקל יזכו ברבות הימים למעמד-על באמנות הישראלית.
ובהמשך האמנים הרואים באמנות שליחות חברתית – נפתלי בזם, רות שלוס, גרשון קניספל, משה גת, שמעון צבר, אלה המציירים ניצולי שואה, מחוסרי עבודה, ימאים שובתים, פועלים ומעברות, ומדגימים שוב את התיזה שהציגה גליה בר אור ב"עבודה עברית" מ- 1998: האמנות הקאנונית דחתה ייצוגים של סבל וייסורים, האמנים שהיו קשובים לעוולות חברתיות ופוליטיות נדחקו הצידה. רחוב לילינבלום של יוחנן סימון, החייל המת של מרסל ינקו (בהשראה ברורה מהגרניקה), ניחום אבלים של מירון סימה, ומולם, בסימטריות של ניגודים – הפשטות בהירות של שטרייכמן וסטמצקי, ו"אוטובוס בהרים" של ארוך, העין נחה עליהם בפמיליאריות, כאבות לחלק ניכר כל כך של האמנות הישראלית שבאה אחר כך.
החלק המוקדש לאמני הקיבוצים, באולם נפרד, מציע תיזה מרתקת: לראשונה מוצעת הפרדה בתוך מה שהורגלנו לראות כגוש אחד – אמני הקיבוץ. עבודת האוצרות מפרידה בין אמני הקיבוץ המאוחד (שעין חרוד הוא דגם מייצג שלו) לאמני הקיבוץ הארצי (גן שמואל ויוחנן סימון יהיו הדגם המייצג). בקיבוצי הקיבוץ המאוחד פעלו אמנים שקידמו את שפת האמנות (קופפרמן, שמי) ודגלו בתפישה אנושית רחבה ופתוחה. בקיבוצי הקיבוץ ארצי השומר הצעיר פעלו אמנים שהיו מחויבים לפני הכל לחברה, לכלל ולפיכך לאידיאולוגיה. מקבץ של ציורי דיוקן עצמי מייצג את הכיוון האינדיבידואלי של הקיבוץ המאוחד, ציורי הווי ועבודה מייצגים את הכיוון האחר. החלוקה הפנימית של אמני הקיבוץ נדמית כמו שיקוף של הקונפליקט הרחב של התקופה. כמו בבושקה קטנה המתגלית בתוך בבושקה גדולה יותר – גם כאן הפער הוא בין אוניברסליות (יחסית) למקומיות (קיצונית יותר).
בתוך הדיון הפנים-קיבוצי, בולטות ארבע עבודות מוקדמות של קופפרמן, מפתיעות ולא מוכרות, מאלפות מבחינת המבניות של הציור, הצבעוניות (אדמדם-ורוד!), וההבנה שהמופשטים הראשוניים האלה יהפכו תוך מספר שנים לציורים חמורי הסבר המוכרים.
משה קופפרמן, ציור, 1956
"הפוחלץ השואג" –
עשרות מטרים ליד המשכן לאמנות נמצא בית שטורמן, מוזיאון לטבע שזכור במעומעם מטיולים שנתיים. יובל קידר אצר שם את "הפוחלץ השואג", תערוכה של 24 אמנים צעירים, "אמני העיר הגדולה", כדבריו, תוך התייחסות לרעיון של מוזיאון לטבע, תכולתו ואופיו. התערוכה היא, כמובן, הזדמנות לבקר במוזיאון, על שלל פוחלציו, ויטרינות העץ הישנות, וגם אוסף כלי הנשק ותולדות ההתיישבות בעמק. לא צריך הרבה כדי להפוך את זה לחוויה נחמדה ומעוררת מחשבות לכיוונים שונים, ואכן מרבית העבודות לא בהכרח עושות הרבה, הן בייחוד מצביעות על המקום ועל ההקשר, העבודה נעשית מאליה.
מסוג התערוכות שמן הסתם מהנה לקחת בהן חלק, מהנה גם לראות אותן, קשה לומר שהן מוסיפות משהו מהותי להבנתנו את העולם או את האמנות, את מושג המוזיאון הדידקטי לעומת הקוביה הלבנה, כל אלה נושאים שטופלו לא מעט בעשורים האחרונים, על ידי אוצרים ועל ידי אמנים.
מבין 24 האמנים בתערוכה, נוכחותם של אחדים במוזיאון לטבע והיסטוריה נדמית עקרונית לגוף העבודה שלהם, ובעיני אלה המקרים המעניינים יותר. ואילו לגבי אחרים – נוכחותם כאן נראית מקרית, ולא בהכרח תורמת לעיבוי המבט על יצירתם. האווירה הכללית היא של השתעשעות, לא רצינית אבל גם לא מזיקה.
קרן שפילשר ואהד אלימלך, בתוך ויטרינה בבית שטורמן
דנה לוי היא אחת האמניות שנוכחותן כאן מתבקשת לאור צילומי הפנורמות שצילמה במוזיאונים לטבע, ואשר הוצגו לא מזמן בתערוכה יחיד שלה בגלריה טבי דרזנר. ב"פוחלץ השואג" היא מציגה את אחד מצילומי הפנורמות, וגם עבודת וידאו שצולמה בבית שטורמן עצמו, והיא אחת העבודות המוצלחות שנעשו במיוחד לתערוכה: יונים לבנות המרחפות בין הויטרינות. מראה היונים המעופפות לצד בעלי הכנף המפוחלצים, עומדות בשורה על המדפים ועל המאוורר, מזכיר את "הציפורים" של היצ'קוק, ובהתאם מצליח לטעת אימה מוזרה במקום הטבעי-לא טבעי, חי-מת, שהוא המוזיאון לטבע.
גם הצילומים של שגית זלוף נמיר מתמקמים כאן היטב: מבט מפורק על בעלי חיים, על ירקות ופירות, שמשבש לגמרי את הקוהרנטיות שלהם. מושאי הצילום שלה הם טבע מת, טבע שסולקו ממנו כל סממני הטבעיות, עד להפיכתו לדימויים סוריאליסטיים, טבולים באווירה מיוחדת של המוכר-המאיים.
חלק מהעבודות מוצגות בתוך חדרים שהם חללי תצוגה רגילים יותר מאשר חדרי מוזיאון לטבע. שם התערוכה נראית תקנית למדי, ושם גם אין ויטרינות עם עוברים בפורמלין שמסיטים את תשומת הלב ומאפשרים סלחנות. בחדר אחד כזה, נטול הסחות דעת, בולט הציור של עמי פייצ'ביץ, המורכב מעשרות ניירות המחוברים זה לזה, עם ציור בצבעי מים, צבעוני ועדין, ציפורים רבות יופי עם טיפת הרעל שתמיד נמסכת בציורים של פייצ'ביץ.
עמי פייצ'ביץ
ובכל זאת, שיאה של התערוכה, ושל בית שטורמן עצמו, הוא העגל בעל שני הראשים שנולד בכפר יחזקאל. עורו שחור לבן, והוא ניצב בתוך ויטרינה גבוהה, יותר דמיאן הירסט מדמיאן הירסט. לצידו טלה חום קטן יותר, גם הוא עם שני ראשים, וגדי אחר עם שש רגליים!
הויטרינה הזאת עושה את המלאכה לבדה: הטבע המפוחלץ, התרבות הממיינת והמקטלגת, האמנות המספחת אליה את מוזיאון הטבע, ואת מוזרויות הטבע, ואת המוטציות כולן. העניין היא, שאחרי הויטרינה הזאת, עם העגל הדו-ראשי, ואחרי הצנצנות עם עוברי פרה ועוברי אדם, התערוכה כולה מתגמדת.
מומלצי סוף השבוע 16/10/08
והפעם – סוף שבוע של צילום. ברדיוס לא גדול, בטווח הליכה קלה ברגל, ארבע תערוכות צילום.
אורי גרשט בנגא, שי קרמר בג'ולי מ., דניאלה הורבין בגל און, רע בן דוד ב- d&a.
למרות הביקורת על אורי גרשט (ראו פוסט מה- 14 בספטמבר), בכל זאת – תערוכה שצריך לראות. ולו רק כדי להבין ממה צריך להיזהר. אבל גם: האיכות הטכנית, הנוכחות הויזואלית המרשימה. ממש בסמוך, בג'ולי מ., מציג שי קרמר צילומים נוספים מהסדרה Infected Landscape. תערוכתו הקודמת בגלריה הייתה בפברואר השנה. הפורמטים הפנורמיים הגדולים פינו הפעם מקומם לפורמטים קטנים יותר, הנופים הם עדיין נופי כיבוש וצבא: מתקני אימונים, מוצבים נטושים, גדר ההפרדה המצוירת, כבישים סלולים באלימות בתוך הנוף. סמיכות התערוכות לא עושה חסד לצילומים: המשך של התערוכה הקודמת, מעין שאריות שלא נכנסו בפעם שעברה, והפורמט הנוח של הצילומים מעורר חשד שזוהי תערוכת מכירה. למי שעדיין לא מכיר את קרמר, ולא ראה את התערוכה הקודמת, זוהי הזדמנות טובה לראות כמה פוטוגני עשוי להיראות הנוף הכבוש, כמה הוא מצטלם יפה. כלומר, כמה בעייתי החיבור בין צילום-פוליטיקה-אסתטיקה. ספר מרשים עם צילומי הסדרה כולה מונח על שולחן הגלריה, הדפדוף בו הוא החלק המוצלח בתערוכה, ומוכיח שוב עד כמה ההקשר קובע. בספר הצילומים במיטבם: מאופקים וחפים ממימד הראווה של הפורמט הפנורמי, ולפיכך רבי עוצמה.
הלאה.
לא רחוק משם, ביהודה הלוי, בגלריה גל און, שעדיין לא גיבשה קו, כיוון, צורה או אפיון כלשהם, מציגה דניאלה הורבין צילום יפה שמנטרל מהמושג "יפה" כל משמעות בגלל היותו כה שגור. נדנדת עץ באוויר, שדה פרחים צהובים, ילדה בארגז חול, מגלשה פעורת פתח, ילדים מתעופפים באוויר על סחרחרה, דימויים יפים ומלנכוליים שכמותם ראינו ועוד נראה. ושני צילומי שחור-לבן. הורבין נולדה בברלין, והצילומים צולמו במחוזות ילדותה בגרמניה (ברלין ומינכן) ובישראל, במצלמת הולגה, מצלמה זולה ופשוטה שהפכה אופנתית מאוד בשנים האחרונות. בטקסט הנילווה לתערוכה מדובר על הצילום כמדובב זיכרון. ההדפסות גדולות, נתונות בזכוכית, וממוסגרות בכבדות, מה שהופך את הצילומים לאובייקטים סגורים וסחירים ומונע מהם כל סיכוי לרפלקסיביות. לו רק היו קצת פחות שלמים עם עצמם, קצת פחות לוקחים את עצמם ברצינות, לו רק היו מחצינים איזשהו ספק לנוכח השדה הרווי בו הם מתקיימים. זיכרונות ילדות, גרמניה, מצלמת הולגה, ילדים ונדנדות, הזירה הזאת צולמה עד זוב דם. בעוד הדברים שכתבתי על בועז ארד (פוסט מה- 11 באוקטובר) עוררו דיון ביחס לקושי להחליט מהו ציור טוב וציור לא טוב, ובכלל על הקושי להכריע לגבי איכות, התערוכה של דניאלה הורבין מזכירה עד כמה פרוץ שדה הצילום, ואת עומק הבעיה שבה נמצא המדיום. הצילומים יפים? בוודאי יפים. הפריימים בנויים טוב? כן, למה לא. הטקסט ממלמל את המילים הנכונות – ילדות, מבוי סתום, זיכרון, "עודפות אסתטית"? בהחלט. ובכל זאת. כל מי שראה תערוכות צילום בשנים האחרונות יודע שהאמת האכזרית היא שלא די לצלם צילומים יפים. צילום יפה לא מבטיח אמירה תקפה לעולם האמנות.
דניאלה הורבין
בהמשך הרחוב, בגלריה d&a המתמקדת בצילום, מציג רע בן דוד צילומים לכאורה לא שונים בהרבה משל דניאלה הורבין (אחת מבעלי d&a), גם הם צילומי מקומות, שוליים, נופים כאלה או אחרים, אפילו שדה פרחים צהובים יש שם. בכל זאת יש הבדל, ובכל זאת הצילום של רע בן דוד, שזו תערוכתו הראשונה, חושף משהו אחר. יותר ממוקד, לא סנטימנטלי. הוא מצלם משאית בין שני מבני בטון עגולים ענקיים, מגרש טניס צבעוני מלא אנשים, ואחר כך רק את האדמה החומה של מגרש טניס, בדרך כלל יש הקפדה צורנית בקומפוזיציות שלו, המבט לא רגשני. נדמה שהתוכן הצורני מוביל את העין, התוכן הרגשי יבוא מאליו, אחר כך, וזה כבר יתרון לעומת הצילום הזוכר, הנוסטלגי, הביוגרפי. כשהוא מצלם בית קטן עם גג רעפים, כלב ועץ שעליו צהובים הוא נופל למלכודת הקלישאה הויזואלית – היופי של הזנוח והמיושן, עם סנטימנטליות בלתי נמנעת. כמובן, גם בצילומיו הטובים יותר, המהודקים יותר, רע בן דוד שבוי בעולם צילומי מוכר לעייפה – צילום אדריכלות, מבנים תעשייתיים, מבט חזיתי וסימטרי, אובייקטים קפואים. ברנד והילה בכר וכל תלמידיהם-ממשיכיהם נוכחים באופן מסיבי בצילומים האלה, אבל נוכחותם היא כמו של כוח טבע אדיר. הם פשוט נוכחים, אין מה לעשות נגד זה. רע בן דוד הצעיר לא מתכחש לזה, אלא מנסה, ברוח טובה וספורטיבית יחסית, לנסח את המקום הקטן שלו בתוך תופעת הטבע הסוחפת הזאת.
רע בן דוד
זהו, תם מסלול הצילום. מבולבלים? כמובן. ההתלבטות הגדולה היא איפה מסובך, עדין וחסר מוצא יותר בימים אלה – ציור או צילום. לפעמים הכף נוטה לצד הציור – היש הירואי (ונואש) מעצם ההחלטה לצייר? ולעיתים, כשרואים, למשל, ארבע תערוכות צילום בזו אחר זו, נדמה שאין רווי יותר, ומוצף מכל עבר, מאשר הצילום.
ובנימה אופטימית זו.
25/09/2008
ארטפוקוס 5, "האם אמנות יכולה יותר?"
ה"פביליון", האומן 14, איזור התעשייה תלפיות, ירושלים
עוד מוקדם להיכנס לפרטים, אבל ברור שאסור להחמיץ את התערוכה שאצרו עמי ברק וברנאר בליסטן. החלל הוא מבנה תעשייתי רחב ידיים, לכאורה חסר ייחוד, אבל בסופו של דבר נוכחותו משרה על התערוכה אוירה של פתיחות, מרחב ואנונימיות. לעומת הנוכחות המוגזמת של מוזיאון אסירי המחתרות בארט פוקוס הקודם, השינוי מבורך ועושה חסד יחסי עם העבודות.
תחת הכותרת הפתוחה עד מאוד אבל גם מאתגרת "האם אמנות יכולה יותר?", פרפראזה על משפט מפורסם של גודאר על תפקידה ומעמדה של האמנות, מוצגות עשרות עבודות – רובן הקרנות או הצבות וידאו, אובייקטים ומיצבים. מלבד מספר עבודות שמוקמו בתוך חללים משלהם, החלל העצום פתוח כולו, ולגבי עבודות מסוימות אפשר לומר גם פרוץ. הסאונד של העבודות מתערבב לא פעם, בנקודות מסוימות זה הופך לקקופוניה של רעשים, במקומות אחרים נדמה שהחלל רחב ידיים דיו כדי לעצור אווירה כאוטית מדי. ההקרנות הן על מסכים גדולים ועל מוניטורים, למעלה ולמטה, כל אופני התצוגה האפשריים באים לידי ביטוי, וברור שהושקעה מחשבה באיך להציג כל כך הרבה עבודות וידאו יחד.
סובוד גופטה
ישנן עבודות נפלאות של אמנים בינלאומיים כמו אנרי סאלה, ברוס נאומן, דאגלס גורדון, סרטים נדירים של הקולנוענים כריס מרקר ופייר-פאולו פזוליני שצולמו בארץ (ואשר מחייבים זמן צפייה ממושך, הרבה מעבר ליכולת של צופה בתערוכת אמנות, שאין בה ולו אמצעי ישיבה אחד), עבודה מיוחדת לחלל המערבת את הקהל של טינו סהגל הגרמני, עבודה עדינה ופיוטית של סיל פלויר הבריטית, ציור קיר בסגנון גרפיטי של דן פרז'ובסקי, ועבודות נהדרות של אמנים ישראליים: יאן טיכי, נעמה צבר, רונה יפמן, טליה קינן, אלי פטל ועוד.
כאמור, עוד יורחב בהמשך, אבל בינתיים המלצה.
האומן 14, מרכז בינת, פביליון
א'-ה' 17-22, ו' 10-14, שבת 21-23
הנוכחים הנפקדים הבולטים של ארט פוקוס הם ציורים. אפילו צילומים נדירים מאוד בתערוכה, והם נראים שם כמו אובייקטים מסורתיים פגיעים, חלשים מדי לנסיבות התצוגה הכוחניות. כך שמומלצי הבאים יהיו שתי תערוכות ציור בתל אביב. לשם איזון, ולהזכירנו שגם ציור עדיין יכול.
גלעד קידר, שאריות והשארות. החדר.
אוצרת: איריס מנדל
המצע עליו מתרחש הציור של גלעד קידר הוא שולחנות לשעבר. ברוב המקרים זהו עץ עבה וקשיח, בלוי, פה ושם מדובר בלוחות פורמייקה חלקים. עד כאן זה עשוי להישמע כמו תיאור של ציורים של עדו בר-אל, אבל לא בדיוק, הנוכחות החומרית של גלעד קידר שונה, וגם המוטיבציה הציורית. אם כבר, הציור שלו מזכיר באופי הנגיעה ובטמפרטורה הכללית את העבודות של טל מצליח. הוא מצייר בצבעי שמן – יותר מדויק יהיה להגיד מניח צבע, או מורח, או מתיז, חורט בעץ ומשרבט עליו בעיפרון. חלק מלוחות העץ נלקחו משולחנות ששימשו בעבר את ספריית בית אריאלה, כך שמודבקים עליהם מסטיקים. בשלל צבעים, מסטיקים שהופכים לרדי מייד, כמו השולחנות עצמם. קידר מגיב אליהם, מוסיף גבשושי צבע; למרות הצבעוניות המושכת נראים גושי הצבע (והמסטיקים) כמו פצעים, גידולים. יש בציור של קידר משהו אלים ופרוע, יחד עם זה אלה ציורים מלאי יופי.
עד ה- 18.10
החדר, גוטליב 11
ב'-ה' 13-19, ו' 11-14, שבת 11-13
מריק לכנר, צונאמי
גלריה טבי דרזנר, אחווה 24, נווה צדק
לכנר הוא צייר. הוא מצייר על בדים גדולים, הסגנון שלו אקספרסיבי, מחוות מופשטות משולבות בדימויים פיגורטיביים, האנרגיה הציורית דחוסה וסוערת – לא פשוט לצאת בשלום מהתמהיל הזה. מצד שני, ציור כזה, או ציור בכלל, זוכים לעדנה היום, ולמעשה ציור תמיד זוכה לעדנה בתקופות של פריחה כלכלית. לכנר עושה את שלו הכי טוב שאפשר. יש לי הערכה כלפי המחויבות שלו לציור, וביחס לדרך שעבר מהציורים הקטנים אל הבדים הגדולים. צונאמי מאפיין את האנרגיה העוברת מהציורים, הצבעוניות והפראות של הנחות הצבע מעבערות עוצמות של ציור וגם את עצם התשוקה לצייר.
עד ה- 17 באוקטובר
ב'-ה' 11-19, ו' 10-14
———————————————————————————-
מומלצי סופשבוע 11/09/2008
צור קוצר, קרחת יער.
המדרשה בתל אביב. אוצר: דורון רבינא
א-ה 12-19, ו 10-14
בגלל החידתיות
צור קוצר חוזר אחרי מספר שנים של נסיגה או התכנסות פנימה שבאו לאחר הופעת בכורה קצרה ורבת נראות. בתערוכת שנות התשעים שהוצגה עד לא מזמן במוזיאון הרצליה הציג דורון רבינא שתי עבודות מוקדמות שלו – העבודה המפורסמת ביותר של קוצר, מ- 1993 – צילום מוכפל של עצמו, כבוקר במגפיים, נושא על כתפיו כבשה; דימוי פרודי על גבריות ועל מיתוסים הירואיים. ועבודה נוספת, מ- 1995, שעסקה בקרב על המיתלה, ובעצם, כמובן, שוב במיתוסי גבורה. ועכשיו תערוכת יחיד בגלריה של המדרשה: טקסטים ותצלומים. אפשר לזהות אותה נימה אירונית מן העבר, אותה זיקה לדימויים טעוני היסטוריה ורובדי תרבות. לפני מספר שבועות כתבתי כאן על חוסר האפשרות לעשות קאמבק (מוצלח) באמנות, אגב מקרה טירנית ברזילי. אני חוזרת בי. צור קוצר מוכיח שאפשר.
התצלומים והטקסטים מופיעים על לוחות רבועים, אחידי פורמט. הם תלויים במקבצים אשר יוצרים קצב מסוים על הקיר, כך שנוצרת תחושה של משפטים, והתערוכה מציעה עצמה כתערוכה המבקשת קריאה, ובהחלט בכיוון מסוים, מימין לשמאל. הטקסטים מודפסים באותיות שחורות על מצע אדום, כחול, ירוק או צהוב ועל פני השטח מנהלים דיאלוג משועשע עם אמנות מושגית ועם מופשט גיאומטרי (רוברט אירווין, למשל, הציג לפני שנתיים בגלריה פייס בניו יורק שישה ריבועי מתכת גדולים, שלושה על הרצפה ושלושה על התקרה, צבועים באדום, צהוב וכחול וקרא לתערוכה "מי מפחד מאדום, צהוב וכחול", כמחווה לציור בשם זה של בארנט ניומן מ- 1966). אצל צור קוצר החומרה המושגית היא מושא לאירוניה, והיא מתרככת והופכת למופרכת דרך הטקסטים עצמם, אשר מצטברים לסיפור נטול עלילה או היגיון. באופן מפתיע ולא מפתיע, אחרי כל הגבריות המוחצנת בעבודות שנות התשעים, הגיבורה העמומה של הסיפור היא דמות לא מוגדרת המכונה "אחות שלי". מותר לחשוד ש"אחות שלי", בהשראת דושאן, ותיכף עוד נחזור לדושאן, היא מין פרסונה נשית של האמן, ואולי לאו דווקא: אחותו. כמטפורה לכל מיני דברים.
טקסטים לדוגמה: "מאז שמת לנו הצב אנחנו מספיקים יותר" (אותיות שחורות על רקע כחול), "מאז שמת לנו החמור לאחות שלי אין רגע אחד לעצמה" (שחור על ירוק). "שפן חשפן", "חתול חתוך" ו"אווזה מבוזה", ובהחלט גם "אחות שלי מנסרת את הענף עליו היא חושבת" נשמעים ממש כמו פרודיה על משחקי המילים של דושאן, וכאמור: עצם איזכור האחות קורץ מכיוון נוסף לעיסוק של דושאן באחיותיו, בתחילת דרכו האמנותית. "אפרופו אחות קטנה", כשם ציור של דושאן מ- 1911, מצלצל לי כסאונד של התערוכה.
בין עבודות הטקסט הצבעוניות תלויים צילומים, בשחור-לבן ובצבע: צילומי ג'ונגל שנראים כאילו נשלפו ממגזיני נשיונל ג'אוגרפיק ישנים, או מספרי טבע לילדים. מופיעות שם חיות, ישנם גברים שחורים חשופי גוף, וגם דמות נשית – ג'ין של טרזן – המתנדנדת על ענף עץ. ייצוגי הטבע – כולם סטראוטיפיים, מתווכים דרך ספרות, צילום או קולנוע – מייצגים פנטזיה כלשהי על טבע, שמהדהדת את הפנטזיה על אמנות (מושגית, מופשט גיאומטרי, אמנות אמריקאית בכלל).
"אחות שלי מארגנת נסיעה לכותל" (אותיות שחורות על רקע אדום) תלוי ליד צילום שחור-לבן של סנאי קטן וחמוד על עץ. משמאל לצילום לוח כחול עליו כתוב באותיות שחורות: "צדתי ממותה טוויתי לי צמר ליד המדורה כשסרגתי סוודר הבנתי פתאום שתמיד יש מעבר". הגברי והנשי נמהלים לאיזו זהות בדויה לא ברורה, שצדה ממותות וטווה צמר ליד המדורה, וסורגת סוודר, כלומר מכילה במוגזם ובמוחצן שורת עיסוקים מיגדריים מובחנים.
סך הטקסטים התמוהים-שנונים-משעשעים והצילומים היפים-מתגעגעים-מחויכים מצטברים למשהו שקשור בטבע, וגם בתרבות, אשר נחווים דרך פילטרים של מעשיות, אגדות, משחקי מילים, דימויים מצולמים וסצנות קולנועיות. הלוחות הצבעוניים, עם הכיתוב השחור, משחקים עם אשלית הבהירות: הכל הרי מונח לנו מול העיניים, כתוב שחור על גבי צהוב או אדום. אבל כמובן, שום בהירות. "כל פעם אותו סיפור" כתוב על הלוח הצהוב, בסיומו של מסלול ההליכה בגלריה. איזה סיפור? סיפור משפחתי? סיפור של מילים? סיפור על געגוע? למה בדיוק?
אני אוהבת את המקום הסתום אליו מובילה התערוכה, ואוהבת את האופן שבו היא נפרמת למשמעות אחת ומייד מתקפלת ואולי מאפשרת משמעות אחרת. אני אוהבת את השניות של תערוכה שבנויה מאוד בקפידה, כמעט ממושטרת, אבל מרשה לעצמה, ולמעשה, מסוגלת, להיות גם לא מובנת עד הסוף, פרומה, באמת מסקרנת.
ומה הלאה? האם צור קוצר ימשיך? יחכה לחיזור נוסף של אוצר?
דקטלון, גלריה גבעון
א, ו 10-14, ב-ה 11-19, שבת 11-14
בגלל העבודות המשובחות
בהשראת תערוכות העשור ואווירת הסיכומים, המיונים והקיטלוגים שאחזה בעולם האמנות, מציגה גלריה גבעון עבודות מאוספיה, ועבודות של אמני הגלריה, משישה עשורים. מרבית אמני הגלריה הפכו עם השנים למיטב אמנינו: קופפרמן, רפי לביא, לאה ניקל, אביבה אורי, משה גרשוני, פנחס כהן-גן, מיכה אולמן. וגם בני דור הביניים: נורית דוד, אורי קצנשטיין, פסח סלבוסקי, גבי קלזמר.
העבודות לא בהכרח מוכרות, ולא בהכרח מייצגות סגנון מובהק של האמנים. זה מה שיוצר עניין: קולאז'ים של לאה ניקל משנות השבעים, עם הדבקות נייר מוזהב, ניירות חצי מושגיים חצי ציוריים של כהן גן, נייר לא מוכר של רפי לביא עם כיתוב "30 למות בויס" ורשימת שמות של אמנים ישראליים (חלקם כאלה המופיעים בתערוכה) ושמות של אמנים בינלאומיים. ישנה עבודת קרטונים תלת ממדית גדולה של כהן גן – רשת סבוכה של קרטונים שחורים עם ראש גזור בצד, שילוב של גריד מרוסק ואקספרסיביות, ואסמבלאז' של תומרקין עם נעל שחורה תלויה וסרטים אדומים. שולחן החול של מיכה אולמן, עם הפתח העגול, ניצב חגיגי ויפה, וממלא, למעשה, את תפקיד הפסל היחידי בתערוכה. הנעל של גיל מרקו שני, המונחת על על הרצפה, בתוך עיגול ירוק מצויר, היא פרט מתוך מיצב ("פרק", במוזיאון ישראל), ולא פסל. הבידוד של הנעל מתוך המיצב השלם עושה עוול (לזיכרון הטוב מהמיצב השלם), ונראית יותר כמו מזכרת, או שריד, או פריט לאספנים. אני מציינת את זה כי נדמה שגלריה גבעון לא תיכשל בטעויות קטנות כאלה בכל הקשור לציור.
גיל מרקו שני
הנבחרת של גבעון היא נבחרת ציור, והחלק המכריע של התערוכה הוא ציור. שם כוחה של הגלריה, שם ההתמחות שלה. בחלקה השני של התערוכה, בקומה השנייה, שם מוצגות העבודות המאוחרות יותר, בולטות בשונותן העבודות שאינן ציור. הציורים של נורית דוד וגיל שני מציעים כבר אווירה שונה, אבל עבודות הוידאו של בת שבע רוס ושל אורי קצנשטיין וצילום גדול של ענן צוקרמן, הם כבר לגמרי באיזור עשייה אחר. משמח, למשל, שאורי קצנשטיין לא מוצג דרך דוגמיות של פסלי "משפחת האחים" – מה שהיה מביא עליהם את גורל הנעל הבודדת של גיל שני, ומרשים מאוד לראות מחדש את עבודות הוידאו שלו – "משפחת האחים" ו"בית" – דרכן הוא מתגלה במלוא איכויות הפרפורמר המיוחדות שלו, ודרכן בולט האופן שבו הוידאו הוא מדיום נכון לו, מדיום המנקז אליו את כל הפעילות האמנותית המגוונת בה הוא עוסק. הצילום של ענן צוקרמן, הצלם היחידי בנבחרת של גבעון, סודק את חותמת הטעם הטוב של הגלריה… מכל הצלמים הצעירים המצוינים הפועלים היום בארץ לבחור דווקא בענן צוקרמן?!
אבל זה כנראה עניין שולי, שאולי רק תורם להרהורים אודות טעם, איכות, כן או לא, מהם, ואיך הם נקבעים. איכות התערוכה בעינה נשארת, חווית הצפייה מענגת וכאמור מזמנת מחשבות, שוב, על קאנון ישראלי, ועל אופני התהוותו: עניינים של טעם, פרספקטיבה של זמן, דינמיקה של שוק, חשיפה.
יגאל תומרקין
מומלצי סופשבוע 05/09
חינוך מחדש, מארב
ההמלצה היא לשבת בינתיים בבית. עד יפוג מעט החום.
בכתב העת המקוון מארב http://maarav.org.il/classes/PUItem.php?id=1166 עלה חינוך מחדש, מוסף המוקדש לענייני חינוך ואמנות. אוסף מאמרים על השאלות הלא פתורות הנוגעות באיך מלמדים אמנות, מה מלמדים, ומה בכלל המטרות. פותח את המוסף מאמר מתורגם מאת אירית רוגוף, מאוניברסיטת גולדסמית' בלונדון, המסכמת רעיונות שעלו בסמינר "אקדמיה" אותו קיימה במשך שנתיים עם אוצרים ותיאורטיקנים שונים. זהו מאמר מעורר השראה ומחשבה, רלוונטי לכל מי שמצא או מוצא עצמו בבית ספר לאמנות (סטודנט או מורה. בייחוד מורה). בין השאר מעלה רוגוף את האפשרות המאתגרת ללמד אנשים אמנות מבלי לדרוש מהם שיעשו משהו, להתייחס לפוטנציאל מבלי לממש אותו בהכרח דרך תוצרים, להגיד בכיתה "אין לי מושג" ולהמשיך בכל זאת הלאה.
מאמר שמתבקש לקרוא אותו יותר מפעם אחת, לתת לרעיונות לחלחל, ולטלטל.
בעוד רוגוף מציעה את ה"לא" הרדיקלי, מן הצד השני כותב דרור בורשטיין מאמר על ההעתקה כדרך לימוד שמרנית אך חדשנית. להעתיק מן המאסטרים הגדולים של פעם, הוא מציע, הגדולים ביותר, מבלי לבטל את עצמך. בורשטיין הוא מקרה מעניין של אוצר וכותב המזוהה עם תחום מסוים של אמנות: ציור פיגורטיבי, ריאליסטי. הניסיון המתמשך שלו הוא להצביע על סוג הציור הזה ועל מה שנילווה לו (בין השאר, העתקה כדרך לימוד) כאופציה אטרקטיבית ולא כפי שהיא נתפסת בדרך כלל כשמרנית ומסורתית.
עוד ב"חינוך מחדש" טקסט הזוי ודי לא יאומן מ- 1966 על מצבו של הסטודנט הצרפתי. על דלותו הכלכלית והרוחנית, על אוזלת ידו האינטלקטואלית. כל זה שנתיים לפני 1968.
וישנם מאמרים נוספים, חומרים למחשבה.
לקראת ערב אפשר לשקול יציאה מהבית.
אהרון עוזרי, גלריה עינגא
פתיחה: מוצ"ש, בשעה 20:00
למרות שם התערוכה הדוחה "קפילציה".
מילה על שמות תערוכות: על ההזמנה כתוב Capillation ובעברית קפילציה. מה זה? מה פירוש? ומה זה אומר לגבי היחסים הנרקמים, מבעוד תערוכה, עוד בשלב ההזמנה, בין הצופה לתערוכה? בהודעה לעיתונות שהגיעה אלי, סומנה כוכבית ליד "קפילציה", ובתחתית הטקסט הופיע ההסבר: תהליך של זרימת דם בוורידים במעגל סגור.
אבל כאמור, למרות השם, אהרון עוזרי זכור לטוב מתערוכותיו בגלריה נחשון ובמוזיאון הרצליה. בנחשון, אגב, קראו לתערוכה "טריטמנט". העבודות שלו מחברות חומרי טבע לטכנולוגיה, בכולן חוזרת הצורה המעגלית, העבודה שלו בעלת נוכחות פיזית מרשימה בחלל ועובר ממנה עיסוק גברי בנגרות, בנייה והרכבה. משהו הקשור בעבודת כפיים, יחד עם אווירה הוליסטית, קצת ניו אייג'ית. אבל מוצלח. בעינגא מובטח עץ בנוי ממוטות ברזל, שורשיו משתרעים על פני הגלריה כולה, וגם עולים למעלה, ואם הבנתי נכון, יוצרים מעין מעגל. שוב מעגל.
————————————————————————————-
מומלצי סוף השבוע 22/08/08
.אביגדור סטמצקי: עבודות אחרונות. מוזיאון תל אביב לאמנות. אוצרת: רומי גולן
מפני שזה לא מובן מאליו. שעבודות על נייר, שנעשו לפני למעלה משני עשורים, בערוב ימיו של אמן מבוגר, יעבירו תחושה כל כך מוחשית של אנרגיה ציורית ורעננות.
העבודות בתערוכה הן חלק מסדרה בת 75 ניירות עליה עבד סטמצקי בין השנים 1984 ל- 1988. שנה לאחר מכן נפטר. כל הניירות בגודל זהה – 100 X 140 ס"מ, והם מצוירים בצבעי טמפרה ובעפרון על גליונות נייר חלק ומבריק. השילוב המיוחד של צבעי טמפרה מדוללים ומצע הנייר הלא סופג יוצרים נוכחות מפתיעה, לא צפויה: כתמי צבע שלכאורה מרחפים מעל הנייר, משהו שקרוב יותר לצבעי זכוכית מאשר לאקוורל. יותר גרשוני מאשר זריצקי… השפה הציורית מופשטת, גם אם נקודת המוצא היא נוף ירושלים. הגודל אחיד, אבל הניירות חלקם בפורמט רוחבי – פורמט אופייני לנוף, וחלקם בפורמט אורכי, הפחות מקובל לנופים, ולפיכך גם יותר מושך לכיוון הפשטה. למרות שעשרות הניירות מרכיבים סדרה הרמטית למדי, ואריציות על אותו נושא, חווית הצפייה רחוקה מהתשה או מועקה. להיפך: הצפייה מלווה בתחושת פליאה מול חופש גדול, ושחרור. ושמחת ציור.
***
מולטיספייס. 17-24 באוגוסט, 6 חללי תצוגה בירושלים.
בגלל ירושלים.
מפני שצריך לתמוך בסצנת השוליים של העיר, ומפני שאין תחליף ללילות קיץ ירושלמיים.
מולטיספייס מתקיים בירושלים בערבי השבוע, החל משעה 19:00, עד יום ראשון הקרוב (24 באוגוסט). היוזמה והארגון הם של שני סטודנטים מבצלאל – גיא בן ארי ורוסלנה ליכטציאר, והמתכונת מבוססת באופן כללי על זו של אירועי הערת שוליים, שבינתיים לקחו לעצמם פסק זמן. המתכונת היא פיזור של חללי תצוגה ברחבי העיר. וייאמר מייד: זה לא הערת שוליים. לא מבחינת ההיקף, לא מבחינת מיגוון העבודות, ולא מבחינת היכולת למשוך קהל.
החלק המוצלח של האירוע הוא דווקא בברבור, הגלריה בנחלאות, שבהקשר הנוכחי מספקת את החלק הסולידי של האירוע: גלריה במובן המסורתי של המילה, ציורים וצילומים על קירות. ציורים יפים של שי יחזקאלי, שי אזולאי ואבי סבח יוצרים ביניהם דיאלוג מעניין ומייצרים חוויה ציורית בעלת אפיונים משלה, משהו שמסקרן להתעכב עליו. גיא בן ארי הצעיר מצטרף אליהם בציור גדול ומחוספס יותר, שמבחינת נוכחותו בגלריה מהווה ציר המחבר את הצילום והציור. בהצהרת הכוונות של האירוע דובר על תמה כללית של "חוויה אורבנית" אבל הן הציורים והן הצילומים שולחים זרועות אל מחוץ-לעיר, או אל פנים בית, ועל הציורים אפשר ממש לדבר במושגים של מסע פנימה. פנימה לנפש, פנימה למחוזות הזיכרון והדמיון.
איך להגדיר את "החוויה הציורית" העולה מהתערוכה? סוגסטיבית, משוחררת, לא מאומצת, לא יומרנית. אבי סבח מציג ציור אחד גדול, סבך של ענפים כחולים ואדומים על משטח המחקה פני עץ. שם נשי בלועזית (PERLA) מבצבץ מלמטה ומטעין את הציור באווירת זיכרון רחוק, משהו שהציור מסתיר ובה בעת גם מבקש להחזיר או לשחזר. שי אזולאי מצייר סצנה הזויה עם דמות ורדרדה השוכבת מעל מיטת פקיר, ורודה אף היא, בעלת מסמרי מברשת או מסרק. על האדמה לצידה עציץ וחפצים שונים. מאוד סצנת נוף – אדמה חומה ושמיים כחולים, אבל מאוד לא ספציפית. סצנה מדומיינת, אווירת חלום, ונוכחות ציורית עשירה וסוחפת. בציור אחר הוא מצייר שש או שבע ידיים הנשלחות מכל כיוון לעבר שולחן עגול. גם כאן עובר תוכן סוגסטיבי מאוד, עשוי בסוג ציור של ככלות-הכל.
לשי יחזקאלי מספר ציורים, כולם מספרים סוג של סיפור, כל ציור הוא פריים מתוך התרחשות כלשהי. באחד הציורים רואים דמות באמצע שדה, עם כובע ירוק רחב שוליים אקדח, ספק ון גוך יוצא לצייר/להתאבד, ספק בוקר על סוס (בקוי מיתאר כחולים). מסביב משיחות מכחול ון-גוכיות ובחגורת הצבע הרחוקה יותר משטחים מרובעים על רקע לבן, הנס הופמן עולה על הדעת, ושאר רגישויות של מופשט אמריקאי. בשמים האפורים מופשט פרוע יותר. סצנת התאבדות,ו סצנה הרואית או אבולוציה של ציור אקספרסיבי?
כהשלמה לציורים הסיפוריים שלו, ובכלל לאווירת הציור ה"מספר" שבגלריה, תלוי טריפטיך מופשט של יחזקאלי – 3 ציורים עם גריד משבצות כהה על רקע בהיר. ציור מופשט דחוס של נעמי לב מהדק את הפריסה הציורית, ומשתלב בקצביות של מעגל הציורים שנוכח כאן על הקירות.
צילומים של רוסלנה ליכטציאר, טמיר ליכטנברג, תומר שטרית, ואחרים מציעים מבטים שונים על מקומות לא ספציפיים. שני צילומים קטנים של רועי רוזן, דיוקנאות של בחורות מתוך עבודת הוידאו שלו "קוראים לי קוני למל" תלויים על קיר סמוך לציור הדיוקן הגדול של גיא בן ארי. שתי הבחורות המצולמות, בפריים חנוק, והגבר המזוקן המצויר – בבגד כחול-צהוב, על רקע כחול-צהוב – מיישרים מבט והופכים לפרצופים של התערוכה, לעיניים שלה. שפת הציור המחוספסת של בן ארי, עם הצבעוניות חסרת העכבות, וההומור המסוים, משתלבת באסכולת בצלאל הקטנה שמוצגת בברבור. מלבד צילום גדול בתוך קופסת אור של תומר שטרית, שלפחות יש לו נראות על הקיר, רוב הצילומים קטנים ומהוססים. נופי שוליים, מקומות לא מוגדרים. הם רחוקים מלהוות משקל נגד לנוכחות הציורית העשירה המושכת את העין.
שארית האירוע מפוזרת בפאבים ובבתי קפה ומורכבת כולה מעבודות וידאו. קפה מזרחי והטיפה ממוקמים בשוק מחנה יהודה. לתיירים מתל אביב שוק מחנה יהודה בשעת טרום סגירה לילית, הוא מקום אקזוטי מאוד, בייחוד כשהולכים בו לאיבוד. הכתובות הרשומות על הפלייר הקטן שמחולק מטעם האירוע לא ממש מדויקות, אבל זה לא משנה. כמוטו לאירוע הובא, בצדק, ציטוט יפה מתוך "המשוטט" של ולטר בנימין המדבר בשבח התעייה. בהחלט.
לגבי החוויה האורבנית אין טענות, היא מקסימה. החוויה האמנותית היא כבר סיפור אחר, בעייתי יותר. בקפה מזרחי מוצבים שני מוניטורים. אין שום כיתובית מזהה, שום הכוונה לעבודות האמורות להיות מוקרנות שם. ההקרנות מיועדות, אם כך, לאנשים שממילא יושבים בקפה, לא לצופים ייעודיים. בקפה אכן יושבים מספר אנשים, אבל הם שקועים לגמרי בענייניהם ולא בוידאו. מי שמגיע במיוחד בעקבות מולטיספייס מוצא עצמו במצב לא נוח – זר בודאות למקום, צופה מבחוץ שלא מוצא את מקומו.
הטיפה הוא פאב אפלולי, בשעת לילה מוקדמת הוא עדיין ריק. על שולחן הבר, בפינה, מוצב מחשב, מי שמעוניין מפעיל אותו ורואה בו עבודות וידאו. המיקום לא נוח, ושוב נדמה שמדובר בעמדת צפייה לאנשים שממילא באים לשבת ולשתות, לא לאורחים שבאו בעקבות האמנות. ובכלל, הרהור כפירה: למה לעמוד בפאב ולראות וידאו במחשב, עם אוזניות? לא נוח, לא מגרה.
דילה ואוגנדה הם שני מקומות שגויסו להערת שוליים האחרונה. דילה הוא מקום מפגש אקטיביסטי פוליטי (השם הוא קיצור חיבה מ"די לכיבוש"). הקומה התחתונה נועדה להתכנסויות והיא מתפקדת גם כחלל תצוגה. הציגה שם טמיר לוכנברג, בוגרת מכללת הדסה לצילום, שעל פי הטקסט שתלתה שם, צילומיה צונזרו לתערוכת הסיום וכאות מחאה היא פרשה מתערוכת הבוגרים ובחרה להציג במקום שמתאים לה מבחינה אידיאולוגית. בדיעבד הסתבר שתערוכת הצילומים שלה איננה חלק מאירועי מולטיספייס, אבל כמובן זאת לא סיבה לא להתבונן בה, בייחוד שמבחינת חויית הצפייה הצופה שבי הגיעה לדילה בשלה לגמרי לראות משהו על הקירות ולא לעמוד שוב באי נוחות מול מסך טלוויזיה בלי להבין מה אני רואה. הצילומים עוסקים בזהות מינית, ביחסים בין בני משפחה וחברים, ולמרות מספר דימויים מפורשים מאוד (בוטים?) קשה להבין למה לצנזר אותם. הם תלויים על הקיר כך שנוצר מעין טפט דימויים.
בכל הקשור למולטיספייס, בקצה החדר עומד מוניטור, מי שרוצה לוקח כסא ומתיישב. הפעם מוגדר חלל צפייה ברור, כל מה שצריך זה סבלנות. ראיתי עבודת וידאו ממסמרת-למקום של רותי סלע: היא עוקבת אחרי מצעד הגאווה בירושלים דרך היצמדות לקהל מפגינים דתיים תוקפני במיוחד. המפגינים מפליגים בקללות, בצעקות היסטריות ובהתפרצויות זעם ושנאה. מבהיל ומזעזע. "שיעור בעברית" של דניאל צאל מתאר ניסיון של בחור ישראלי לשים בפיו של בחור שאינו יודע עברית משפטים שהוא כותב לו. קצב ההתרחשות איטי, הווליום נמוך מדי, לא חושבת שזאת הדרך לראות עבודות וידאו אשר מאתגרות צפייה גם בתנאים ידידותיים יותר.
הלאה. באוגנדה תלויים על הקירות אובייקטים שונים שבהחלט יכולים להיחשב כאמנות אבל הם לא חלק מהעניין. העניין הוא מספר מוניטורים המפוזרים פה ושם בתוך חלל הישיבה של הפאב, וגם הם מזמנים תנאי צפייה מוזרים. אני משוכנעת שהיו שם עבודות וידאו מעניינות, ללא ספק צריך מאוד להתאמץ כדי לחכות ולגלות אותן.
מסקנה לא מקורית במיוחד: בכל זאת דרושים תנאי תצוגה, גם באירוע שוליים חוצה עיר. בכל זאת דרושה התאמה בין עבודה לחלל התצוגה שלה. בכל זאת דרושה התחשבות בצופה. ומסקנת הבונוס בעקבות ברבור: לפעמים אובייקט אמנותי מסורתי על הקיר – ציור, צילום, כן, מסורתי עד כדי ציור – הוא בהחלט מספק.
ועדיין לא נאמר די בשבחו של הלילה הירושלמי.
***
מומלצי סוף השבוע 15/08/08
אסתר קנובל, רצה למרחקים ארוכים. מוזיאון תל אביב לאמנות. אוצרת: מאירה יגיד-חיימוביץ
מפני שהתערוכה יפה כל כך. מפני שהאובייקטים הקטנטנים של אסתר קנובל מרחיבים את מושג התכשיט ומציעים הגדרה פתוחה עד מאוד לתחום הצורפות בתוכו היא פועלת. מפני שזוהי תערוכה של צורפת אשר חושבת מעבר לצורפות – בלי לבטל את איכויות המקצוע שלה, את איכויות התכשיט הקטן.
הויטרינות מעוצבות באיפוק, כל אחת בגובה שונה ובכיוון שונה, ההעמדה שלהן בחלל התערוכה יוצרת נוכחות פיסולית בפני עצמה. כל ויטרינה מכילה פריטים רבים, עשויים מחומרים יומיומיים: פח, אלפקה, בדים, מחטי אורן, חוטים ועוד, וגם מחומרי תכשיטים קלאסיים: זהב, כסף, אמייל. כשהם מקובצים בצרורות בתוך "קופסת תכשיטים" עולה מהם הקונפליקט הפנימי הבלתי נמנע, כנראה, כשמדובר בצורפות רפלקסיבית: הפתיינות האינהרנטית לתכשיטים, ומנגד צניעות ונחבאות אל הכלים וגמגום של ניסוי ותעייה. באחד המקומות בקטלוג קנובל כותבת על ויטרינות של מוזיאוני שואה. ואכן, באופן לא צפוי, פה ושם נראים אביזרי הקישוט הקטנים כמו שרידים של חפצים, שרידים של צעצועים, ניצולים מפורענות כלשהי.
קנובל מוכרת לקהל הרחב בזכות סיכות הורד שהפכו לסמלה המסחרי, קלאסיקה של תכשיט ישראלי עכשווי. נחמד להיתקל עכשיו בסיכות הורד בין שאר הסיכות, המחרוזות, התליונים, הטבעות והאצבעונים. בהקשר הרחב אפשר לראות את העניין הממושך של קנובל בדגמי צמחים. ובהקשר של כל הפרחים האחרים בתערוכה מצטייר התכשיט, כל תכשיט, כתחליף פרחים, כחפץ המסמל נתינה, או מתנה. במקום פרחים קנובל מגישה חפצים קטנים, מלאי דמיון והמצאה, ובדומה לפרחים – שבירים ומועדים לכלייה. הם קורצים ומפתים, אבל גם מכילים מטען של קטסטרופה ואימה, כמו שרק חפצים מאוד קטנים יכולים להכיל.
אסתר קנובל, פירות ים, 2006-2008
***
סשה סרבר, נישט אונזערע (לא משלנו). גלריה טבי דרזנר, נוה צדק. סשה סרבר מארח את בוריס שץ ודוד וקשטיין. אוצרת: נטע גל-עצמון
בגלל המחשבות שהתערוכה מעוררת: על אמן צעיר שהגיע ארצה עם מיומנות של אקדמיה רוסית ומבקש להשתלב בסצנת האמנות העכשווית.
סרבר מפליא לשלוט בטכניקות מסורתיות. לפרנסתו הוא מעמיד את מיומנותו הטכנית לשירות אמנים אחרים. כאמן הוא מחפש תכנים עכשוויים להיאחז בהם, הוא מבקש להטעין את המסורתיות בעכשוויות. בתערוכה הנוכחית הוא מתמקד בבטמן. הפער בין דמותו של בטמן – גלימה, אוזני עטלף, מסיכה על הפנים – לבין גילומו הריאליסטי בתחריט גדול ממדים, או בגילוף עץ, או ברישום בעפרון, הוא בהחלט פער שיכול להחזיק גוף עבודה (גם אם זהו פער, כלומר חיבור, שקוף למדי). אלא שסרבר לא מסתפק בכך – אולי הוא לא בטוח שהעבודות שלו לבדן יעשו את העבודה, אולי הוא רוצה להשיג מספר מטרות בתערוכה אחת – ולכן הוא מחפש לעצמו הקשר לתולדות האמנות ישראלית.
סשה סרבר, בטמן
בתערוכה הוא מציג פסל של בוריס שץ, "שמשון" (יצוק בברונזה אבל נראה כאילו גולף בעץ), ועל הקיר שני ציורים עגולים של דוד וקשטיין מהתקופה שצייר בהשראת קומיקס. שמשון של שץ הוא גבר מבוגר, עייף וכפוף, וקשטיין מצייר נשים ירויות, מרחפות באוויר, קורבנות של גיבורי קומיקס. מבחינה ויזואלית החיבור עולה יחסית יפה – הצבעוניות של וקשטיין מאירה את הקדרות המונוכרומית של סרבר, והפסל של שץ תורם נוכחות תלת ממדית לחלל הגלריה. אך מכל בחינה אחרת זהו חיבור מאולץ.
דוד וקשטיין, בוריס שץ
הטקסט שעל הקיר מדבר על גיבורים ואנטי גיבורים, ובהתאם, רוח יום עיון שורה על התערוכה. לא הזרימה האורגנית והמגרה שעשויה להיווצר בין עבודות מדורות שונים אלא כבדות של הרצאה דידקטית שמסקנותיה ידועות מראש..
ובכל זאת –
יש משהו מעורר הערכה, ונוגע ללב, ברצון של סרבר ליצור לו הקשר מקומי, גם אם זה נעשה במהלך מגושם ושקוף. וכמובטח – הרהורים על שייכות וזרות, על גאווה ודעות קדומות.
התערוכה ננעלת ביום שישי, ה- 15 באוגוסט.
אורלי סבר, חור שחור. מוזיאון חיפה לאמנות. אוצרת: טל יחס.
מפני שאורלי סבר היא אמנית צעירה ומוכשרת, אשר ראוי לשים לב אליה. ומפני שהיא משנה עכשיו כיוון ומעניין לראות לאן זה הולך.
סבר היא בוגרת מדרשה מהדור שחותמו של יואב שמואלי (כמורה מדרבן) הוטבע בו. כלומר, אמביציה, וזיקה מיוחדת לפיסול מינימליסטי-מונומנטלי, רזה כביכול אך דחוס ואינטנסיבי. בעבר היא בנתה מבנים גדולים ונקיים, דמויי חדרים או רהיטים, צבועים בדרך כלל בלבן. המבנים האלה יצרו סוג של הפרעה בתוך החלל שבו הוצגו; הצופה נדרש להקיף אותם, ללכת סביבם, לזחול בתוכם. הם יצרו תחושה שנתקלים בהם, לא סתם מתבוננים בהם. לאחרונה הציגה סבר בגלריה בכברי בית עץ, עשוי מלוחות ורודים(!) שפורקו מארגזים שהגיעו מהודו. הבית היה תלוי באוויר, מזמין ומאיים בעת ובעונה אחת.
אורלי סבר, מתוך חלל/ חסום, הגלריה בכברי, יוני 2008
המיטות, הקירות, ובודאי בית העץ העבירו תחושה שמאחורי הזיקה הקונסטרוקטיביסטית רוחש משהו אישי, ביוגרפי. זה גם הכוח של העבודות: היכולת להטמיע חוויה פרטית (אפילו טראומטית) בתוך שפת פיסול צורנית, בעלת איכויות מנוכרות וקרות כביכול. או, אם להגיד את זה מכיוון הפוך: האמביציה הפיסולית נראתה מעוגנת בתוכן אמין.
עכשיו במוזיאון חיפה סבר יצרה שוב חלל אדריכלי, אלא שהפעם הוא נראה כמו נגטיב של החללים הקודמים שלה. קודם כל הוא שחור, ושנית אפשר להיכנס לתוכו. הקירות והתקרה מכוסים מלמטה עד למעלה במריחות פלסטלינה שחורות שנראות כמו משיחות מכחול עבות ודשנות. הקירות נראים כמו מסכים מסורקים בצבע. החלל דחוס, נועד לצופה אחד בלבד. התקרה הולכת ומתנמכת עד שצריך להתכופף, ולקראת הסוף כבר ממש אי אפשר להמשיך, אפשר רק לראות בתוך הקיר חלון מסורג. חווית הצפייה גופנית מאוד, אלימה ומאיימת.
אורלי סבר, חור שחור, מוזיאון חיפה
קיר פלסטלינה שחור נוסף של סבר אפשר לראות בתערוכה קבוצתית בגלריה דולינגר בתל אביב: פסי פלסטלינה שחורים ועבים מכסים את חלון הזכוכית של הגלריה, אוטמים אותה ובוראים מסך שחור, מחורץ, נחרץ מאוד וחומרי מאוד.
הסתייגות אחת שלי ממשטחי הפלסטלינה נוגעת לדמיון שהם מעוררים לעבודות של שתי אמניות אחרות, פחות או יותר בנות דורה של סבר. החומריות מזכירה את האופן שבו אנג'לה קליין עובדת עם צבע של ציור ונותנת לו נוכחות תלת ממדית. במבט ראשון הפלסטלינה המסורקת נראית כמו רצועות הצבע המקולף של קליין, כולל ההעדפה שלה לשחור. השימוש בפלסטלינה מזכיר חלק מהעבודות של אפרת קליפשטיין, אשר מכסה בפלסטלינה אוביקטים שונים. עבודות כאלה הציגה במוזיאון פתח תקווה, ועבודה רחבת ממדים, כולה ציפוי פלסטלינה, הציגה במוזיאון חיפה בשנה שעברה, בחדר סמוך לחדר בו מציגה עכשיו אורלי סבר. לא שלאמן יש מונופול על חומר מסוים, ודאי שלא על צבע, או על אסתטיקה מסוימת. אבל בעולם אמנות צפוף כמו זה הישראלי האסוציציות הן בלתי נמנעות.
לגבי מולטיספייס: ישנן הרבה בעיות טכניות ורעיוניות שנפלו באופן ההצבה ובבחירת חלק מן העבודות, ועל כך אני מסכים איתך, אך לזכות שני האוצרים הצעירים והמוכשרים יאמר שהבחירה להציב את הוידיואים בתנאים המאתגרים שבהן הוצבו נעשתה מתוך מחשבה לא על תייר האמנות , אלא דוקא על ה"משוטט" המזדמן, שבא לשתות לדוגמא, שאינו נכנס לגלריה בכדי לצפות באמנות עם כל הסתייגויותיו מראש, אלא ממקום של סקרנות לגבי מה זה הדבר שמרצד בצד. מהבחינה הזאת אני חושב שהיתה הצלחה גדולה. המקום בו מגיע אדם ללא כל אותם סייגים ולבטים לקופסא הלבנה אלא מסקרנות טהורה, עם או בלי אימון לאמנות, הוא מקום שראוי לחקור ולבדוק , עם כל ההסטוריה הטמונה ברעיון. אני מסכים איתך שישנה בעיה לגבי צופי האמנות שבאו במיוחד לאירוע, כמוך וכמו אחרים, אך לכאורה זהו "המחיר" שהיו האוצרים צריכים לשלם בכדי לממש את ההצלחה במישור האחר, אותו הציבו מראש.
יצאתי כל כך מאוכזב מיצחק לבנה והתכשיטים של קנובל די אזנו את האכזבה.
עשה לי פרפרים בבטן.
לרותי שלום,
ראשית כל הייתי רוצה להודות לך על ההתעניינות שלך בארוע ה"מולטיספייס" שיזמנו, ועל ההיענות שלך לבקרו הן ברגלייך והן במחשבותיך.
שנית, הייתי רוצה להאיר על נקודה מסוימת , שעבורנו, יוזמי ואוצרי הארוע, הייתה לאבן בוחן, או שאלת מחקר. "מולטיספייס" הוא ארוע שכוונתו הייתה לייצר כמה מהלכים. הראשון הוא להסב מקומות ציבוריים , רובם מקומות בילוי, לחללים "אמנותיים". חללים שמגשרים אל האמנות. הבחירה במדיום הוידאו לא הייתה מקרית. זהו מדיום הנתפס היום כקשה לצפייה, מעייף וטורדני. מעבר לכך, זהו מדיום נטול חומר ועל כן מעניין לעבוד איתו במישור ההצבה. עבור כל חלל נבנתה הצבה ספציפית שקשורה הן להלך המקום, הן לתנאי הצפייה בו, לשהות הממוצעת של האנשים בחלל, וגם לאילוצים טכניים. כל חלל שידר אופי אחר במקבץ העבודות שהוצב בו, דבר שהיה אפשר לספוגו לאחר שהות ממושכת במקום, דבר שמתרחש ממילא בחללים אלו. שאיפתנו הייתה לגשר אל החוויה האמנותית של צפייה בוידאו דרך חווית הבהייה שמתרחשת כה הרבה במקומות הבילוי… אולי זה התחיל מהתנסות של בהייה בעל כורחי בערוץ האופנה או ערוץ הספורט במקומות אחרים בהם בסך הכל התיישבתי לשתות כוס קפה עם חברים. משם חשבנו להפוך את מקום הבהייה הפסיבי למקום של התבוננות אקטיבית, מסוקרנת, של יושבי בית הקפה או הפאב. בהקשר הזה, חשוב לציין, כי החללים שנבחרו מזמינים אליהם אנשים עם פתיחות אמנותית או סקרנות כללית כזו או אחרת וזו כתוצאה מארועי התרבות אותם חללים אלה יוזמים באופן רציף כחלק משגרת המקום.
מטרה אחרת לארוע הייתה לייצר שיטוט של הצופה. חשוב לאפיין ברגע זה בין המשוטט והתייר. למשוטט אין מטרה, הוא מתעכב על פרטים רנדומאליים, הוא אובד במרחב ובזמן. המשוטט, במקרה הזה, נע בין מחוזות הקרנת המסך למחוזות הליליים של ירושלים. זהו אולי הרגע הקסום ביותר בו המציאות מתערבבת בפנטזיה. יכול להיות כי זו הייתה בקשה יומרנית מידי אך אין ספק כי היא הייתה מושכת מספיק כדי שננסה להגשימה.
תודה, רוסלנה ליכטציאר
"לעתים, בכתה, יוצא לי לומר 'אין לי מושג' לסטודנטים שלי, שלא ממש מאמינים למשמע אוזנם".
במשפט זה פותחת פרופ' אירית רוגוף את מאמרה "אקדמיה כפוטנציה".
"אין לי מושג" נשמע לי כמו משפט טבעי, שצריך להישמע שוב ושוב, כי אין כמוהו מתאים לתיאור המצב. למה התלמידים אינם מאמינים למשמע אוזניהם? האם עד לאותה שעה הם הניחו שהמורה יודעת הכל? מה הם לומדים? חשבונאות? גיאולוגיה? הנדסת מכרות? למה נשמעת הפרופסורית מופתעת? האם ההכרה באי-הידיעה אינה ידועה לה מכבר? הגילוי המרעיש בדבר האפשרות לטעות, לא-לדעת, ללכת לקראת תוצאות עלומות נראית לי כה מובנת מאליה עד כי עולה בלבי שאלה בדבר התזות שמהן יוצאת הכותבת. מהי המשנה הסדורה והבטוחה שעל פיה פעלה בטרם הוקמה "האקדמיה"?
אני מקדמת בברכה את סימני השאלה, מניחה שהם יוכיחו את עצמם בעבודה בשטח.
אין הבדל בין חזרתו של צור לחזרתה של טירנית.
מעטים מבקרי האומנות,כאלו שתופסים עצמם מתוחכמים לא יפלו בפח 'שטומן' להם צור קוצר,עבודותיו. הו השנינות. לוק סבטיז בתוספת ריצ'ארד פרינס. טקסט אניגמטי,פתוח,צמוד לבחירה 'מנומקת',עם אפיל אינטלגנטי של דימויים. השיטה עובדת,אין ספק. הידהוד של פנטזיה.מושגית,גיאומטרית,אמריקאית…
גיאומטריה מינמליסטית,המשגה[כאילו] אמריקה[כאילו לא] ודימוי[אם אפשר משועתק] זאת הנוסחה[אחת מ..] להצלחה ולחוכמה.
תרגיל בית: 1. פתח עמוד בעיתון יומי
2.סמן במרקר משפט אקראי או את חלקו
3. אל תחשוב!
4. סגור את העיתון ופתח אותו שוב.בחר את
הדימוי הראשון שעינייך נתקלו בו.
5. אצמד את המשפט או את חלקו לדימוי שבחרת,או
הדבק אותו עליו.
6.הצג את העבודה השנונה,המתוחכמת והאנגמטית בפני
מרציך באקדמיה.
7. ספר לאמא ואבא או לחברים על התגובות.
צור קוצר, תערוכה מופלאה, שווה לחכות לתערוכה כזו עשר שנים. אמן לא חייב להציג כל שנה שנתיים (לרוץ ולספר לחברה), אמן צריך להציג כשיש לו מה לאמר, השאלה צריכה להיות לא למה הוא נעלם, אלא איזה תהליך ואם בכלל הוא עבר בין התערוכות
איך תערוכה יכולה להיות כזו "פורמלית" וללא "כתב יד" ועדיין להיות כזו מרגשת
השתפנתי! אחות שלי
הצטערתי מאד שנטשת את רשימותייך בשבעה לילות.הייתי קוראת קבועה,אבל עכשיו שניכנסתי לבלוג שלך ממש נהניתי לקרוא את דברייך על כל סתנת האמנות בארץ. חבל כמובן שסגרו את הגלריה של אוניברסיטת חיפה,אבל אמנות כנראה אינה הדבר החשוב בעיר הזאת.
בקרתי ןאחרונה בתערוכה צייר תייר במוזיאון נחום גוטמן ומצאתי שלוב רענן ומרתק ואפילו משעשע של אמן ותיק כמו גוטמן ומיצבים ויצירות של אמנים עכשויים.
שלום רותי.
רציתי להגיב במספר מילים על התייחסותך לתערוכה שלי.
נכון שהדימויים קלישאיים. זו גם הייתה הכוונה. הדבר רשום בטקסט שמלווה את התערוכה. השתמשתי בקלישאות על מנת ליצור טריגר בצופה, לעורר בו רגש. תחושת זיכרון. השתמשתי בהולגה כדי לחדד את תחושת הפלאשבאק ( אני משתמשת במצלמות שונות. בהתאם לקונספט).המסגור הכבד נועד כדי לצור תחושת מחנק.
אין בתערוכה הזו תמה אינטלקטואלית, אני מודה.היא פונה אל הרגש ולא אל השכל היא פונה אל המשהו הראשוני הזה. היא מתחננת לסנטימנטים והיא סנטימנטאלית ואולי זהו השטח הרגיש והפגיע
בה.
זו אינה תערוכה קלה. היא מדברת על זיכרונות ילדות קשים. היא מדברת על התעללות.אולי הצילומים יפים אבל יש בהם אימה, סיוט, אלימות הכול בצורה מאוד עדינה כשהיופי נועד לכסות על הכול. לרכך, לייפות את המציאות, לטייח.
אולי לנושאים כמו התעללות אין מקום בעולם האמנות. אולי הייתי צריכה לצחוק על כך, להשתעשע בכך- לקחת את זה ברוח יותר ספורטיבית אבל העבודות הספציפיות הללו מגיעות מהקרביים . לא מהראש אפילו לא מהלב.
ואולי הייתי צריכה לצרוח ולבעוט את זה החוצה בצורה ברוטאלית, להניח את הכול על השולחן אולי אז היה לזה מקום בעולם האמנות אבל זאת לא אני ואני לא ממש יכולה לשנות את זה כרגע.
בכל מקרה אני מודה לך על ההתייחסות לתערוכה
דניאלה
האמת, התאכזבתי מאד מהבלוג.
טרחני, מופצץ בניים דרופינג, משעמם ומתיש.
אי אפשר לתת ביקורת אומנות עניינית ומעניינת?
גב' דירקטור – רצוי לשפר קצת.
don't stop
רותי שלום
קראתי בשקיקה את המאמר
שמחה לקרוא שיש אנשים שלוקחים את האמנות ברצינות
בשבילי האמנות היא דרך לחיות את החיים
אשמח לקשר
צ'צ'ה