מעבר ליופיו, חינו, והתוגה הנעימה השורה עליו, הספר של רותו מודן מעניין אותי מפני שהוא מציע חווית קריאה סוחפת שהיא בה בעת גם רפלקסיבית. סוחפת מבחינת הסיפור, מושהית ומזמינה עצירה והתענגות לאחור בכל הנוגע לציור.
לכאורה עניין פשוט: ספר קומיקס. אבל בגלל איכותו ומורכבותו פורם הספר את מרכיביו של ההיבריד סיפור/ציור שהוא מהות הקומיקס. חווית הצפייה/קריאה הופכת לעניין מוחשי, הספר עוזר לפרק אותה: איך קוראים/רואים סיפור מצויר? מה היחס בין דימוי לטקסט? איך זה עובד – האם התפישה הויזואלית מקדימה את זיהוי המילים בבועות הלבנות? ומה קורה ביצירות אמנות בהן יש נוכחות של דימוי ושל טקסט? האם פורמט של ספר מייצר התנייה לקרוא קודם את הכתוב?
באשר לסיפור – הסיפור מתרחש בתל אביב, שנת 2002, על רקע פיגועי האינתיפאדה השנייה. הגיבור הוא נהג מונית צעיר, ספק מיוסר ספק מרוצה מחייו, והגיבורה היא בחורה המשתחררת מהצבא זמן קצר אחרי שאנחנו מתוודעים אליה. הסיפור המשפחתי שלו – אבא בוגדני ונעדר, והסיפור שלה – בחורה גמלונית הגדלה עם אמא ואחות בלונדיניות שלשווא מקוות להפוך אותה ל"מתבגרת אמריקאית" – מתחברים. הסיפור המשותף שלהם נושא אופי של סרט מתח פסיכולוגי. ישנה תעלומה, והעלילה נרקמת סביב הניסיון לפתור אותה. בינתיים הדמויות מקבלות נפח, וכך גם דמויות המשנה, ואווירה מאוד מסוימת של זמן ומקום צוברת נוכחות.
באשר לציור – הציור של רותו מודן פשוט ולא מתחכם. הקווים אינם זוויתיים או מוגזמים או מסוגננים יתר, כפי שאפשר לראות אצל אמני קומיקס שונים. הקו הציורי שלה מעביר רוח קומיקס קלסי. פניה של הגיבורה אפילו מזכירות את פניו של טינטין.
הטקסט (בתוך בלונים לבנים) מניע את העלילה, הציור מעבה את האינפורמציה הלא מילולית. עניין של ניואנסים: קובי מפהק בדיוק כשנומי אומרת לו שהיא חושבת שאבא שלו מת, הבחור שיוצא מהקנטינה מחטט בקיסם בין השיניים. בשביל להגדיר את האפיון הסוציו-אקונומי של הבחורה הצעירה שרכשה את הדירה ברחוב ביאליק צריך הרבה מילים, הציור מעביר את זה בפריים אחד. בכלל, הקסם הוא בהתרחשויות הצדדיות, בשולי העלילה הראשית: הדוד אריה והדודה רותי מנהלים ביניהם שיחה על מרק בזמן שקובי מדבר בטלפון, הנוסעים במושב האחורי של המונית, אפיזודה קצרה עם מנקה מהפיליפינים, ובודאי העמותה נגד סגירת התחנה המרכזית בחדרה והפיכתה לקניון (מה שבסוף מסתבר דווקא לא כאנקדוטת שוליים אלא כנקודת מפנה בעלילה).
בשלב מסוים של הקריאה בספר, הבנתי שהוא שולח אותי ביותר מקישור אחד לספר אחר. תל אביב, אימת פיגועים, תוגה וקלילות ששוכנות יחד: הספר האחר הוא "מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד, רומן בחרוזים (2003). תל אביב אהובה ואימת פיגועים הן גיבורות המשנה של שני הספרים. הציורים של רותו מודן ממקמים את העלילה בנופים המאוד ספציפיים של דיזנגוף סנטר, רח' ביאליק, גן מאיר והמשרד של קצין העיר, תחנת מוניות בשד' תרס"ט וכו'.
"מקום אחר ועיר זרה" מתרחש עשור קודם לכן – תל אביב אהובה ונכמרת, פיגועי שנות התשעים. על עטיפת הספר של ערד מופיע איור של עמוס בידרמן: חייל וחיילת, על רקע רחוב תל אביבי. אבל מעבר לעטיפה המאוירת, ולתפאורה של תל אביב, עניין עקרוני יותר משותף לשני הספרים: המגבלות שהם מניחים לעצמם. כאן סיפור בחרוזים, כאן סיפור בתמונות, שני ספרים שמכוננים את השפה האמנותית שלהם דרך מגבלות, דרך הגבולות שהם מגדירים לעצמם ופועלים בתוכם. מאיה ערד כותבת בחרוזים ובמשקל שירי. המבנה הנוקשה והארכאי, מהדהד ברומן המצויר של רותו מודן, אשר מתרחש אף הוא בתוך מוסכמות של ז'אנר. מאיה ערד מאמצת ז'אנר שירי גבוה ומחילה אותו על סיפור אהבה תל אביבי חילוני, רותו מודן מאמצת ז'אנר של תרבות פופולרית ורותמת אותו לסיפור על זהות, משפחה, אהבה, אובדן. בעולם אמנות פרוץ גבולות יש עוצמה ואפקטיביות ליצירה בתוך ז'אנר שאפיוניו ברורים ומוגדרים.
"מקום אחר ועיר זרה" הוא סיפור על אהבה מוחמצת – בהשראת "יבגני אונייגין" של פושקין, שנתן השראתו ל"גולדן גייט" של ויקראם סת, שהעביר את המתרחש לסן פרנסיסקו. בעוד אצל מאיה ערד (כמו אצל קודמיה, פושקין וסת) זה נגמר בטעם מר של החמצה, הסוף הטוב של רותו מודן לקוח מדגם קולנועי – בתמונה האחרונה הגיבור קופץ מהעץ, ומרחף באוויר. אנחנו יכולים רק לדמיין את ההמשך, כיצד הוא צונח הישר לזרועות הבחורה, שהטוויסט של הספר בורא אותה כגבוהה וגדולת גוף.
זה מה שמלבב כל כך ברומן המצויר של מודן – הקלילות (התניה של קומיקס), יחד עם תוגה קלה הנובעת מאפיון הדמויות. ברקע רוחשת המציאות העגומה של 2002 ושל ישראל בכלל: הבן שנהרג במלחמת לבנון, הפיגועים בחדרה ובחיפה (כל הזמן מבלבלים ביניהם). הרומן הגרפי של רותו מודן מבוסס על יכולת ציורית ועל היכולת לספר סיפור, וניזון מתחומים שונים: ציור, איור, קולנוע, ספרות, קומיקס. הספר מתחכך בכל אחד מאלה, לוקח משהו מכל אחד מהם, ויוצר איתם משהו חדש.
יפה, רק חבל שאת מספיילרת את הסוף של הספר עם התמונה האחרונה.
בהרצאה מסקרנת שנתנה רותו מודן בפסטיבל הקומיקס בשבוע שעבר היא סיפרה על רבדים שונים בעבודה על הספר, תפירת חלקיו, אפיון הדמויות, על הצורך שלה לתקשר בקומיקס ולהיות ברורה (מה שטרחה לעשות פחות בעבר) וכן על התפקיד החשוב שיש להומור (שחור)בקומיקס. (דוגמא שניתנה: הפתולוגית שרוצה להזמין סיני לצהריים תו"כ ניתוח גופה). במובן זה יש הקבלה נוספת למקום אחר ועיר זרה- שגם שם, אולי משום החריזה, נשמר טון קצוב של הומור שחור שתיפקד קצת כמו קומיקס. אנחנו מקבלים בשורות מרות אבל בחרוזים או באיור ואז זה "ממתיק" את הגלולה… ל-1 זה לא יהרוס לך את ההנאה מהספר.
[…] רותי דירקטור, בבלוגה החדש והמשובח, על "קרוב […]
התבקשתי על ידי אחין -צייר קומיקס ארגנטינאי, לברר האם יש ספר של רותו מודן בספרדית…או אולי אנגלית…אפילו בגרמנית?
הוא נראב ממש טוב ומעניין!
[…] Karov Rachok (Near/Far), which has appeared in English translation under the title Exit Wounds. (See this review for a peek inside the Hebrew edition, and this one for a peek inside the English edition.) I […]