על התערוכה של לאה אביטל בנגא מתבקש להגיד שהיא יפה, אלא שהיופי הזה יתברר כמכשלה. האסתטיקה היא מהסוג המינימליסטי, מעודן ואנין, עשוי כהלכה. אין ספק שאביטל יודעת מה היא עושה, ומה צריך לעשות. במקרה שלה זאת גם הצרה: התערוכה מתנהגת לחלוטין כמו שצריכה להתנהג תערוכה עכשווית אנינה ומינימליסטית, היא מתארגנת כמו לפי מירשם של כללי עשה-ואל-תעשה.
בקומה הראשונה של הגלריה עומד פסל לבן עשוי קלקר, על הרצפה שתי אבנים אפרפרות מאיטונג, וצילום גדול של גבר עירום פרוס על כן רבוע נמוך. בצד תלוי צילום קטן של שטיח כניסה מגולגל. בקומה העליונה מוקרן צילום מרשים של עץ שענפיו הכפופים יוצרים צורה פיסולית על רקע שמים כחולים. חמישה אובייקטים אמנותיים והרבה חלל ריק מסביב.
פסל הקלקר מחקה ומתחקה אחר פסלי ונוס משיש – דמות נשית העומדת בתנועת גוף סיבובית. היא מוצבת בין עמודי הגלריה, כך שהיא משליכה עליהם, והם עליה, איכות של מעין מקדש קלאסי, או מוטב – איכות של גלריה דביר. לבני האיטונג על הרצפה מזכירות פסלים מלוטשים של ברנקוזי – דימוי אובלי בין ראש לביצה. הקלקר והאיטונג הפרוזאיים כתחליף לחומרים אציליים של פיסול עושים את המלאכה, אבל איכשהו המלאכה הזאת לא משאירה אחריה מגע של פיוט או קסם, כפי שהיה צפוי שיקרה. הגבר העירום השוכב מצולם בהקצרה קיצונית, נוסח "ישו המת" של מנטנייה הרנסנסי. הארוטיות של הגוף השחום, המוטל על שטיח צבעוני, מתנגשת-מתחככת עם נוכחות המצבה של הכן הנמוך. האובייקט האמנותי שנוצר מכל החיבורים האלה מכיל דרמה של ניגודים. העץ שצולם בברזיל, שהטבע פיסל אותו בצורה כל כך מושלמת, מוביל למחשבות על טבע ותרבות, על טבעי ומלאכותי-אמנותי.
כל המרכיבים מתחברים לתערוכה שיש לה צליל מובחן ומדויק. ולמעשה, מדוד ושקול מדי; מתוזמר כמו לפי מתכון ידוע מראש. ההעמדה, החומרים, ההתייחסויות לתולדות האמנות – והמילים שמתבקש להגיד ביחס לכל זה. הכל טוב ויפה, אבל מוכר, מוכר מדי. נדמה שכבר ראינו את התערוכה הזאת, או את שכמותה, או את דומותיה.
זה מוזר לומר על התערוכה הזו שהיא "מהסוג הנכון", הרי כל הביקורת נובעת מכך שבארץ לא מצפים מאמן לעשות משהו "יפה", "מעודן", הכל צריך להיות מחוספס או מעומעם וכך תמיד להשאיר שוליים עבור הביקורת.
בתור מישהי שמכירה את העבודות הקודמות של לאה אביטל, נראה לי שדווקא בתערוכה הזו היא עשתה משהו שלא מצפים לו, מפתיע דווקא בדרכו האסתטית המוצהרת, זהו לא מינימליזם צפוי ולא כזה שהיה פה בעבר. זוהי, באופן מוזר, תערוכה מאוד אמיצה.
אפשר בהחלט לאמר על תערוכה שהיא מהסוג הנכון. הרי הכוונה– נכון לשוחרי האמנות וקהל האמנות הקבוע. זו תערוכה שלא מנסה לאתגר אף אחד ולזרוק את צןפיה למקומות בלתי צפויים. מהדהדת עדיין תערוכה טובה מאותו החלל שלאצרה עדנה מוסנזון תערוכה שלא פוחדת לטלטל ולא פוחדת להציג דברים שלא "מכירים" וטבולים טוב בגרגון האמנותי. אלו היו אמניות מאוד ידועות שמראות כמה אסור לפחד ולרצות באמנות. למעשה הרצון לרצות והפחד הם אויביה הגדולים ביותר של אמנות. התערוכה בנגה כמו תערוכות רבות בחלל זה הן תערוכות מרצות… אולי כדאי להכניס לשם אוצרים נוספים זה עוזר קצת לגלריה… החלל שם טוב אבל באמת הבורגנות חוגגת. אנו בעידן בו האמנות בועטת ומטלטלת אז למה שלא נראה זאת גם בגלריות ולא רק מידי פעם במוזיאונים מחוץ לעיר…
רותי דירקטור,
מרגש מאוד האתר שלך , האמנות נגישה , תמונות רחבות ברורות , השפה נגישה ידידותית כמו שאומרים . בהצלחה רבה רבה .
ביום שבת 30.08.08 אירוע אמנות ברחוב הס 8 תל-אביב .
תודה, למרות אין ספור שנות פעילות ביחסי ציבור, למדתי רבות מהרשימה שלך והניתוח החשוב אודות סיקור (או לא) של תערוכות בוגרים, עבודות גמר, סוף שנה וכו'.
כמי שחוטא גם באמנות (פיסול בברזל), וכמי שהשתתף בתערוכות "סוף שנה" לאחר לימודי ציור ופיסול. חשתי על בשרי את לבטיהם ותחושותיהם של המציגים ושל מלמדיהם.
אכן – הציפייה לראות בדיווח התקשורתי את רשימת השמות מאפילה על הצורך לחוש וללמוד מחוות הדעת הביקורתית/אמנותית.
משה דיין – פסל ברזל, סטודיו "פלדות" ת"א