"עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (שמואל ב')
גרשוני לקח לידיו שוב את הצילום הישן של משפחתו, זה שכבר שימש אותו בעבר למעין טקס הטבלה עצמי כאמן, תוך שהוא מסמן בעיגול את אבי-סבו, האומן. הפעם הוא פרק את הצילום לעשרות מרכיבים והפך אותם לתחריטים צילומיים.
ב- 1972 הוא הציג לראשונה את צילום השחור-לבן של משפחתו, סימן עיגול סביב ראשו של האיש בעל הזקן הלבן, היושב במרכז, וכתב בצד על מדבקה: "אבי זקני, משה בן פלוני, גלף עץ, פלוצק, פולין (1910)". העיגול השחור, והכיתוב החסכוני, במכונת כתיבה, סימנו את מה שגרשוני זיהה כשורשיו האמנותיים: גלף העץ, אבי סבו, שעל שמו הוא נקרא. אקט של משיחה עצמית כאמן תוך מיפוי של גנים אמנותיים משפחתיים. ומאוד מושגי, מינימום של התערבות אמנותית, ברוח התקופה.
העבודה שייכת לאוסף בנו כלב והוצגה לא אחת במשך השנים. המשפחה הקודרת מפולין – איש זקן אחד, גבר צעיר אחד, ארבע נשים ושני ילדים (אחד מהם הוא אביו של גרשוני), כולם לבושי שחורים עד צואר – הפכה מוכרת, פמיליארית לקהל האמנות, כאילו נשלפה מאלבום משפחה קולקטיבי. הכמיהה לסמן "גלף עץ" מפלוצק כאבי שושלת, כמקור הקוד הגנטי העובר בירושה, כעוגן המקשר לעבר אסתטי-ויזואלי כלשהו, משותפת לחלקים ניכרים באמנות הישראלית. מי יתננו גלף עץ, לפחות גלף עץ, כאב אמנותי.
חלפו שנים. לדפוס הראל הגיע דפס מדנמרק, מומחה לתחריט צילומי (Photo-etching), גרשוני ישב איתו מול המחשב ופרק את הצילום הסרוק לחלקים: ראש הסב, ראש הגבר הצעיר, ראשי הנשים, הילדים, ידי הסבתא, יד נחה על הכתף. ועוד יד, ועוד יד. הם הפכו לתחריטי שחור-לבן בגדלים שונים, מודפסים ממש עד קצה שולי הנייר. גרעיניים, עם איכות תחריטית של רמברנדט ועם נוכחות חשופה ומעורטלת של היום. רמברנדט עכשווי, מהורהר וקונטמפלטיבי, ובה בעת טרי, נכון להיום.
הגלריה היא חלל העבודה של דפוס הראל, המכונות הוצאו משם והקירות נצבעו לבן בוהק. השחור של התחריטים ממש מגיח מהלובן הבוהק הזה. התלייה של הניירות היא מופת של תלייה. לא בגובה אחיד, לא בפורמט אחיד. אבל גם לא במאמץ גדול מדי (או לפחות לא מאמץ ניכר). גרשוני סוגר מעגל עם ההתחלות שלו-עצמו: עם "אבי-זקני…" מ- 1972, עם סדרת הניירות "הנייר נראה לבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור" מ- 1970, עם "יד ענוגה" על גירסותיה השונות, ועם העבודות המבוססות על צילומי עצמו כילד, שמהדהדים כאן את עצמם לנוכח הדמיון המשפחתי לאביו, כילד קטן. גרשוני קרוב עכשיו בגילו יותר לגבר המזוקן, גלף העץ, ואילו פני הילד הקטן מהצילום הוטבעו בינתיים באמנות הישראלית גם דרך תוי הפנים של בניו, ארם ואורי. התחריטים המודפסים עד לקצה, עם השחור הישן-טרי שיושב עליהם רטוב וחושני, מוציאים את הפנים השחור של הנייר. ברור שהפנים הוא שחור, ברור שהוא אפל. התקריבים על הידיים – שמוטות, רפויות ואפורות מאוד, על סף התפוגגות הדימוי, ובהחלט גם ענוגות – מעבירים מהלך אמנותי שלם שמתנהל בין סימון העיגול סביב הראש (הגברי) לבין הבלטת היד (הנשית מעצם היותה ענוגה, וקשורה לחומריות מעצם מעמדה בעולם האמנות). בין הראש ליד, בין הגברי לנשי, בין המושגי לחושני והטקטילי, לא כמהלך ליניארי מנקודה אחת לשנייה, אלא כהתרחשות שמתנהלת בו-זמנית, שכמעט תמיד התנהלה אצל גרשוני בו-זמנית. גם כשהוא מתפלש בצבע – המושגי לא נעלם, ובדיעבד אפשר לראות שגם בעבודות הרזות ביותר שלו משנות השבעים בצבצה תשוקה.
וגם עכשיו. בגלריה גבעון מוצג בימים אלה, במסגרת התערוכה הקבוצתית "דקטלון", ציור גדול ואפור שלו מהזמן האחרון – כולו צבע שמנוני אפור ובוצי. לכאורה שיא של ציור מופשט, אבל עם התחריטים הצילומיים הקטנים בהראל אפשר לזהות זיקה מתמשכת של גרשוני לצילום. לגרעיניות, לאפרוריות, ולהבנה העמוקה שהצילום לא באמת מעביר מציאות. ולהיפך: ציור מופשט עשוי להיות לא פחות קונקרטי מצילום.
ועדיין לא נאמר דבר על שמה של התערוכה. שיושב בנפרד, לא ממש בתוך הגלריה, אלא על ההזמנה – "עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי". ציטוט מספר שמואל ב', דברי דוד על בנו הקטן שמת, הבן שילדה לו בת שבע. הבן המת לפני הבן החי, שלמה. פסוק על געגוע שלא יבוא על סיפוקו, געגוע לאלה שלא ישובו. ואולי גם – הוא שאליו אני הולך ולא ישוב אלי – הדימוי החמקמק, כמה שלא נפרק אותו ונקבע אותו, העבר המוטבע בו מועד להתרחק.
ההלחמה של כל האיכויות – צילום ישן, תחריט, סריקת מחשב, ההיסטוריה שצבר הצילום המסוים בתולדות האמנות המקומית, זיכרון פרטי וקולקטיבי – הופכת את התערוכה הקטנה בהראל לתערוכה גדולה. תוסיפו לזה את המיקום של הגלריה – איזור רפאים בין יפו לתל אביב, שטח הפקר בין עיר לים ללא כלום – ותקבלו חוייה נדירה של אמנות רוויה במשקעי זמן.
דפוס הראל, אליזבט ברגנר 8, יפו
ב'-ה' 10-18, ו' 11-14
כתיבת תגובה