אוי ואבוי למדי. משהו לא טוב קורה לאמנות של בועז ארד, והלא טוב הזה נראה סימפטומטי לאמנות שמרכיביה צפויים ושקופים: ציטוטים מתולדות האמנות, התייחסות לפרויד, קריצה לקאנון, פרובוקציה, בדיחה. ציור, פיסול, וידאו, קצת מכל דבר. מתי נהייה כל כך קל לעשות אמנות?
למעשה, במשך הרבה שנים לבועז ארד בכלל לא היה קל לעשות אמנות. האופן שבו התנהלה הקריירה שלו עשוי ללמד משהו על קריירות בעולם האמנות: הוא התחיל את דרכו כצייר שלא זכה להכרה. אחר כך הלך ללמוד בסמינר החדש לאוצרות ותיאוריה בקמרה אובסקורה, וזכור לי שאמר פעם בראיון שהלימודים בקמרה היו נקודת המפנה מבחינתו. הוא למד, והבין. ואז הוא חזר לעולם האמנות כאמן וידאו. והפעם הצליח. בצדק, לטעמי: הוא יצר עבודות וידאו קצרות, שנונות, מצחיקות ומפתיעות, שעשו שימוש נכון במדיום, היה בהם שילוב מדויק בין רעיון לבין אופן התגלמותו בווידאו. ארד עצמו הופיע בכל העבודות, בוטה וחושפני. העבודות נגעו בטווח עניינים שווה לכל נפש וגם לדוברי השיח: זהות, יהדות, אשכנזים-מזרחיים, זוהר ארגוב וגפילטע פיש, דיבור ודיבוב, אישי ופוליטי. והקלף המנצח: היטלר. והכל בצילום פשוט, ביתי, ישיר ואישי. בהמשך זה גם הוכיח את עצמו מצוין בתערוכות קבוצתיות בחו"ל – אמן ישראלי עושה צחוק מהיטלר, מאשכנזיות, מיישיר מבט לאיזורים אסורים.
בדיעבד אני רואה שהתערוכה הגדולה במרכז לאמנות עכשווית בקלישר בשנה שעברה ("ווזווז") הייתה אות אזהרה ראשון, אם כי לפני שנה עוד הייתי מסונוורת מחיבתי לעבודות הוידאו. ומחיבתי לבועז ארד, האמן והאדם. העברתי לעצמי בסלחנות את בובת היטלר השרועה על הרצפה כמו שטיח ("החדר של צייד הנאצים"), ואת ציורי צלב הקרס כמופשט גיאומטרי. תחכום בהפוך על הפוך, כך זה נראה. ובאשר לציור – מופשט גיאומטרי בכל זאת מתעתע ביתר קלות מאשר ציור פיגורטיבי… שהוא הבטן הרכה של האמנות, המקום הכי חשוף. בתערוכה ברוזנפלד – שעיקרה ציורים פיגורטיביים – התרסק משהו בצופה שבי. פתאום הכל נראה קל מדי, רוכב בשאננות רבה מדי על גלי ההצלחה. ובמילים אחרות: לא כל אחד יכול לשייט בוירטואוזיות בין וידאו, ציור, פיסול, מיצב.
הציור של ארד הוא שילוב של מעין קוביזם רך ואקספרסיוניזם. יש אומרים שאין עכשיו מותר ואסור בציור, שכל ציור יירצה. אומרים שהכל אפשרי אם רק מציגים את זה בהקשר הנכון, וגם ציור לא טוב נהנה מן ההפקר, בין השאר בחסות הלגיטימציה שמעניקה אסכולת לייפציג לציור פיגורטיבי, באשר הוא. אם ניאו ראוך עושה מה שהוא עושה, וכריסטוף רוקהברלה, או אפילו TAL R וכל האחרים, עושים ומצליחים, אפשר כנראה לעשות ציור פיגורטיבי ככל העולה על הדעת, בלי לעשות חשבון לאף אחד ולשום דבר. (הבהרה: ראוך, TAL R ורוקהברלה יודעים מה הם עושים, זה ברור, ויש להם כשרון טבעי לציור, גם זה ברור). ובעצם, שאלה שמגיע לה מקום מחוץ לסוגריים: איך זה ברור? מה הראיות? האם אפשר להסביר מה בציור של האמנים שהזכרתי מכיל עוצמה ציורית, ובאיזה אופן הציורים המוצגים עכשיו ברוזנפלד מסורבלים, חסרי חן ונטולי כריזמה ציורית? לרגעים נדמה שכל אלה הם עניינים ניתנים להסבר. אם כי, כמובן – מייד יצוצו הסניגורים אשר יטענו שמה שבעיני עילג הוא בעצם מכוון, ואולי זה בכלל פארודי, או אודות ציור רע. ובעצם זה הטוב החדש.
מה שאמור לתמוך בציורים, אם לא ממש להציל אותם, אלה התכנים. אלא שהתכנים הפעם שחוקים ומתישים, ומושכים את הציור עמוק יותר למטה. הטקסט הנילווה לתערוכה לא עוזר אף הוא: קלישאות במקום רעיונות. דיוקנאות גדולים של פרויד, רפי לביא, ון גוך ועגנון מייצגים אבות תרבות גבריים, בטקסט מדובר על הנוכחות העקיפה והטפילית של ארד בציורים, בין השאר דרך דמות הכלב שלו (חובש כיפה סרוגה). באחד הציורים ון גוך ופרויד משחקים קלפים לפי ציור של סזאן, בציור אחר מתואר רפי לביא, בטנו כאבר מין נשי, ומתוכה בוקע זוג רגליים (לידה, לביא כאבא-אמא, נכתב על זה כבר לא מעט), בציור אחר גבר בן דמותו של ארד אוכל ציפור שחוטה. אווירה שמזכירה את הציור הרע של שנות השמונים – מיתולוגי, נרטיבי, ציטוטים ישירים מתולדות האמנות.
בנפרד, בקומת הכניסה, תלוי דיוקן קטן על פי דיוקן אשתו של ג'ף וול כפי שצולמה ב- Picture for Women מ- 1979. ההפרדה בין גברים לנשים מזכירה את טירנית ברזילי – גברים מצולמים לחוד, נשים לחוד. אצל ברזילי זה קשור ליהדות. כאן זה קשור כנראה למבט ביקורתי על תרבות, עם רמיזות פסיכולוגיות, ובשני המקרים זה סכמטי ומאולץ. ג'ף וול נוכח בעבודות הוידאו של ארד לא אחת בעבר, ותמיד באופן מעניין (דיבור מהבטן, דיבור בקול לא-לו, יחס בין מספר למסופר, בימוי של סצנות שנראות לא מבוימות), אבל הציור הקטן שכאן דל מדי וקל מדי כדי לנהל דרכו דיאלוג בעל משמעות עם הצילום ההגותי של וול, ועם הרפרנטים שלו ל"בר בפולי ברז'ר" של מאנה. בכלל, הלקח מהתערוכה הוא, כאמור, שלא בקלות אפשר להתנייד בין מדיומים, ולא כל תנועה בתוך תולדות האמנות מייצרת אוטומטית רבדים של עומק. מה שעובד בוידאו – הברקה, רעיון בודד מצחיק – לא בהכרח עובד בפיסול או בציור. אלה מתנהגים אחרים, דורשים דקויות מסוג אחר.
בכניסה לגלריה עומד פסל ורדרד בדמותו של בועז ארד, על כתפו תוכי. אפילו להגיד את המשפט המתבקש – "פרפרזה על "נמרוד" של דנציגר", או "פרודיה", או "מחווה ל"נמרוד" – נשמע לי מביך. כמה מחוות אירוניות ומנפצות מיתוסים על נמרוד עוד נראה, ומה אומרת הפרודיה המסוימת הזאת, מלבד היותה בדיחה ויזואלית שאמורה להצחיק. מצחיק? אותי זה לא מצחיק. פסל דמוי בובה, מזכיר את פסלי הבובות של אורי קצנשטיין בדמות עצמו, ואת הבובות של זויה צ'רקסקי, על מה ולמה?
לא מצחיק כי אם מדכדך. אני חושבת על דושאן, אבי אבות ההצחקה באמנות, על משחקי המילים והגגים הויזואליים שלו, והררי הטקסטים שנכתבו עליהם, ושואלת: איפה טעינו? איך קרה שמורשת דושאן הובילה לאמנות של מופעי סטנד אפ. מהן האיטריות של זויה צ'רקסקי, הדבוקות על קירות רוזנפלד (באפריל השנה), אם לא סוג של מופע סטנד אפ ויזואלי? הברקות שנועדו להחזיק בדיחה אבל מתפתחות לתערוכה שלמה. מדכדך לחשוב על תפקידה המפוקפק של האמנות המושגית בשיבוש הגבולות בין בדיחה לאמנות.
שנים אני הודפת טענות של המטילים ספק באמנות המושגית ומטילים בה את האשם על כל מה שסתמי או שרלטני באמנות, חשוב לי תמיד להדגיש את ההפרדה בין שרלטנות לבין מהלכים רציניים של עולם האמנות. אלא שהגבולות הרבה פחות ברורים ממה שהייתי רוצה להאמין. לפעמים נדמה שהאנשים המוכשרים וחדי התפישה שפועלים היום בעולם האמנות, מבינים מהר מאוד איך זה עובד, ומכאן קצרה הדרך לייצר אמנות העונה על דרישות תקן מסוימות: שנינות, קריצה למביני עניין, תחכום אינטלקטואלי (אמיתי או מדומה), הסתמכות על הוגה דעות צרפתי זה או אחר. הברקה, רעיון אחד מצחיק, זה מספיק. לא יכול להיות שלכאן הובילו אותנו דושאן, וורהול, מרסל ברוטהארס, ג'ון בלדסארי.
בקומה התחתונה ברוזנפלד ("המרחב הקריפטי של הקומה התחתונה", כלשון הטקסט) מוצגת עבודת הוידאו I Hitler, דומה עד מאוד לעבודות וידאו קודמות של ארד על היטלר, לא ברור למה היה נחוץ להציג אותה. כמה עוד אפשר לסחוט את הפרובוקציה/זוועה/טלטלה ממראהו של ארד עוטה מסכת היטלר, ונואם נאום שלו בגרמנית. אפשר לדבר על אובססיה ביחס להיטלר, אבל אפשר גם להודות שכיצירת אמנות העניין מוצה. אחרי שראינו את העבודות הקודמות של ארד, וגם עבודות של רועי רוזן, וגם של תמי בן תור, כולן היטלר והאובססיה סביבו, להגיד שוב היטלר היטלר זה כמו להגיד מילים גסות כדי להביך את הגדולים.
ואפילוג מטיף בשער וטרחני לסיום: לא כל רעיון משעשע הופך לעבודת אמנות מוצלחת. ויש דבר כזה ציור לא טוב. ויש מצב שבו נמאס מתכנים מסוימים. לא כל בובה היא פסל מעניין, ולא כל ציטוט הוא מתוחכם, ולא כל טקסט המכיל את מילות הז'רגון הנכונות יכול לזרות חול בעיניים. לא יכול להיות שכל כך קל לעשות אמנות.
רק רציתי לומר שאני מאוד נהנה לקרוא את הביקורות שלך. הבלוג שלך הוא מבחינתי ממש פתח לעולם האומנות העכשווי שלרוב נשאר סגור וקריפטי למי שלא מעורה ומכיר מאות מהאמנים והזרמים שפועלים היום.
הערה טכנית – לטובת דילטנטים כמוני, אני מציע להפוך את הריפרורים שלך ללינקים אל אתרים אחרים עם אינפורמציה רלוונטית על האומן או העבודה. אני חושב שזה ניצול נכון של המדיום וזה מאוד יקל להבין את ההקשרים.
תודה לך!
גלעד
רותי,נכון שאני די עצבנית עליך,אבל מגיעות לך אלף[1000] נשיקות.
כמה ציטוטים ומחוות כבר אפשר לעשות… מישהו בכלל מנסה ליצור משהו מקורי?
תודה תודה שסופסוף כתבת דעה ולא רק תיארת תערוכה
הרבה אמת יש בדבריך ויש לבחון אותה מול האמנות הישראלית הרווחת היום בכלל. תחושת המיינסטרים היא חריפה ושורפת
מצטרפת לגלעד (מלצר?) שמבקש לינקים לריפרורים
למה שלא נלמד משהו
שוב תודה ובהצלחה לעולם האמנות הישראלי
אויש וייש בועז המסכן נהיה קציצה. מה לעשות… נראה שלא היתה ברירה.
אבל אני חייב לשאול, רותי: לא יכול להיות שכל כך קל לעשות אמנות – כך סיכמת – מוכרחים להזיע? לחילופין – נראה לך שלדעת את כל תולדות האמנות ולהמציא את כל המחוות והחיבורים האלה – זה קל? אפשר בקלות להסכים שזה לא בהכרח מייצר אמנות טובה, אבל זה לא נשמע קל.
אולי צריך לקרא לזה שקר ואמת…
אולי חיבוק חם ואוהב וחזק (מידי?) של גלריה מסחרית לא תמיד עושה טוב לאמנים ?
גם לזויה זה לא עשה טוב.
מה קשור חיבוק חם ואוהב?
הלוואי שמישהו היה מחבק אמנים חוץ מחבריהם האמנים-קולגות
גלריות בד"כ לא מאוד מתעניינות באיכות האמנות – זה תפקיד המבקרים, הצופים והאמנים. הגלריות מתעסקות בלמכור. ואם הפסל בועז-נמרוד ימכר, צקי יהיה מרוצה.
גם ציורים נמכרים יותר מוידאו – ואולי מישהו האיץ בו להציג ציורים כדי שיהיה לו קצת כסף למחייתו, גם זה עלול להיות שנוי במחלוקת – מה? מותר לאמן להרוויח כסף מעבודות ולא רק ללמד? בישראל? הרי איכות האמנות היא העליונה!
הרבה קונפליקטים יש כאן, אז ממש ממש לא קל להיות אמן ולעשות אמנות, עם ובלי קשר לזיעה.
שנות ה-70- הפגר מונח/פרוס על פני כמה אולמות של מוזיאון ת-א+ מבצע! גבולות השפה במתנה.אפשר להתחיל במלאכת הקבורה. השלב הבא :קבורתה של ביקורת האמנות,דבר אחר דבר,שום דבר לא בוער…גם תורם של שנות ה-80 יגיע במהרה. לפחות, הו..שם יש המון חומר לקבור.במחשבה שניה,אולי אקרא לזה זבל?…
הרבה יותר קל למכור ציור מאשר וידאו …. חשוב להתפרנס מאמנות אבל באיזה מחיר
רותי שלום,
תודה על הביקורת.
מצטרפתלמה שנאמר פה בעניין הדעה האישית.
בימינו נעים לשמוע דעה אישית מקצועית,לא מתחנפת,
אשמח לקבל עדכון של הבלוג למייל.(אפשרי?)
אשמח אם תגיבי.
דלית
לדעתי לא רק שאין כזה דבר ציור לא טוב אלא שגם אין כזה דבר ציור. כל ציור היום הוא או סוג של רדי-מייד מבחינה אסטטית. אני באמת לא הבנתי באיזה קריטריונים את משתמשת כשאת כותבת שבועז לא יודע מה הוא עושה וראוך רוקהברלה כן.האם הקריטריונים האלה אקדמיים? אולי מודרניסטיים? אולי טעם אישי או כישרון טבעי להבדיל בין אמיתי לשרלטני?
בעיניי את גם נותנת יותר מידי קרדיט לאסכולת לייפציג בתור אלה שנתנו לגיטימציה לציור פיגורטיבי. אחרי הטראנס-אוונגרד שאלה האם מותר או אסור לצייר פיגורטיבי בכלל לא רלוונטית ומי שנתן לגיטימציה לגל הנוכחי של ציור (לא רק פיגורטיבי), זה, למרבה הצער, לא אסכולות למיניהן אלא צ'ארלז סאצ'י ובניו.
הדיון דרך התגובות פה עדיין ברמה נורא ירודה ובסיסית. לא בשבילי… שלום לכם
זה מביך מאוד.צייר זה לא הוא,לגבי כול השאר אינני יודע, אולי עיצוב נסיונות לא מוצלחים במיוחד בתערוכה הבאה קח אוצר
לזויה,ציור פיגורטבי. מה לא טוב בזה ומה הקשר לצארלז סאצי,? ציור פיגורטבי טוב מאוד, מוצג בהרבה מקומות בעולם ,ומה זה אסכולות ?
ציור טוב/ציור לא טוב
אסכולה זו או אחרת
שווה לקחת את הביקורת הזו לדיון כללי יותר
כשאת אומרת "יש דבר כזה ציור לא טוב" – למה את מתכוונת?
כשאת אומרת "שאלה שמגיע לה מקום מחוץ לסוגריים: איך זה ברור?"
וכשאליזבת פייטון מציגה בניו מוזיאום בניו יורק – מקום די נכבד – ומבקר אמנות Larry Qualls מ Art On Paper מגדיר את התערוכה
grad student work
איך נדע? ואולי אין כבר מה לדעת?
אולי איכות של אמנות בדרך להיות מושג אנכרוניסטי ואת מקומו יתפוס המושג העוד יותר אנכרוניסטי "טעם"? אמנות לטעמך ואמנות לטעמה..
"המדורה" מתגלה רק כשמתקבצים סביבה האנשים – תחת פסבדונים או בשמם המפורש. הם משמיעים תגובות אישיות או מעלים שאלות, איש איש ודרכו (גם אני). בקיצור – הבלוג הפך למעין "מדורת שבט". הוא עדות לחשיבותה של הביקורת, לצורך לשוחח על אמנות, להחליף דעות ונקודות מבט. אמנם רק אנשי הבועה מתקבצים אבל המרחב החדש מחמם את הלב.
השאלות שנשאלות ע"י זויה ואורה מאוד לענין,
איך באמת יודעים היום מה זה ציור טוב ?
אבל אולי ציור רע לא כך כך קשה לזהות?
כשמבחינה ציורית/אסתטית עשוי לא טוב, לא מענין, לא מקורי,
כשאפילו ה"רע" של הציור שחוק, והנרטיב שאמור להחזיק אותו לא עושה את העבודה, אז אולי זה ציור לא טוב?
במשפט השני של תגובתה מאירת העיניים כותבת זויה צ'רקסקי: "כל ציור היום הוא או סוג של רדי-מייד מבחינה אסטטית." או מה? לא חסר המשך? ועוד שאלה קטנונית בקשר למשפט הבלתי גמור: מה זה רדי-מייד לא מבחינה אסתטית? אשמח לדעת.
ואם להמשיך במסע הקטנוניות אל נפתולי הגותה של זויה צ'רקסקי: "אני באמת לא הבנתי באיזה קריטריונים את משתמשת כשאת כותבת שבועז לא יודע מה הוא עושה …." שאלה לגיטימית, בדיוק כמו השאלה האם צ'רקסקי עצמה יודעת באילו קריטריונים היא משתמשמת כאשר היא כותבת "לדעתי לא רק שאין כזה דבר ציור לא טוב אלא שגם אין כזה דבר ציור". או שמא "לדעתי" הוא הקריטריון. ואם לדחוף את הקטנוניות עד לקצה גבול היכולת שלה, אם "אין כזה דבר ציור", אז ממילא השאלה האם יש ציור טוב או לא טוב מיותרת.
ובאשר לעצם העניין: כאשר רואים, למשל, את הציורים של גדעון רובין (באלון שגב – תערוכה שלא זכתה לשום סיקור, כנראה בשל הצל האימתני שהוטל על כוכב הלכת שלנו ע"י המופע האורקולי של ארט תל אביב), או, לחילופין את הציורים של גבי קלזמר שהוצגו לפני כמה חודשים ב"גבעון", רואים שיש ציור וגם ציור טוב, אפילו מצוין. לעומת זאת אם רואים את פרי כפיה של זויה צ'רקסקי עצמה, או את עבודותיו של בועז ארד בתערוכה הנידונה, אז רואים, כפי שהיא מנסחת זאת ברהיטות הלאקונית ש"אין כזה דבר ציור". במילים אחרות, תלוי מה רואים ואיפה מסתכלים. או, כפי שניסח זאת שופט אחד בארה"ב: אני לא יודע להגדיר מה זה פורנוגרפיה, אבל אני יודע מה זה כאשר אני רואה את זה.
התעכבתי על דבריה של צ'רקסקי משום שהם מדגימים (אמנם בעילגות ובבורות בוטה) את הפיכת שאלות מורכבות ביותר בנושא מהותו של ציור וספיחיהן לתעודת הכשר לתופעה שניתן לקרוא לה "מעין אמנות" (באנלוגיה למושג "מעין ספרות" – para-literature – כפי שהגדיר אותו אומברטו אקו). למעין אמנות, או "כאילו אמנות" שהתפשטה כמגיפה בארץ (מדובר, כמובן בתופעה גלובלית שאמנים סינים הם כרגע מניפי הלפיד הלא אולימפי הזה) מאפיינים רבים שרותי דירקטור מנתה אותם לא רק בביקורתה הנוכחית (מופע סטדנאפ וויזואלי הוא אחד מהם, אם כי ברוב המקרים מדובר בבדיחות של שורה אחת – one-liners). אולם הקלות המדהימה שבה נעשית ה"כאילו אמנות" עכשיו מחווירה לעומת הריקנות המושגית, ובעיקר ריקנות של תכנים. במקרה של בועז ארד האמת העצובה היא שחידלון הציורי הוא תוצר לוואי של מאמץ אדיר להגיד משהו מבלי לדעת בדיוק מה – וזה חל הן על הסגנון והן על הדמויות עצמן. כאשר דירקטור מדברת על היעדר "כאריזמה ציורית" היא מתארת בדיוק מצב דברים זה.
בועז ארד, זויה צ'רקסקי ועוד רבים וטובים הם סממן לתופעה מדאיגה ביותר שאנו עדים לה בארץ: אמנות הפכה לשטח הפקר בו נושבות רוחות פרצים של בדיחות, ציטוטים, נוסחאות, קריצות, התיפייפויות, אירועים, מופעים, פסטיבלים, זיקוקי דינור, ועוד כהנה וכהנה כאילו אמנויות. אני מקווה מאוד שהביקורות האחרונות של רותי דירקטור הן סימנים ראשונים להתעוררות מהשינה העמוקה הזאת המתחזה לאורגיה של אמנות.
דרך אגב, הציור של בועז ארד שבו נוגס בציפור, הוא כמובן ציטוט – איך לא? – מציור של רנה מאגריט. הלוואי על כולנו.
אין דבר כזה ציור "טוב" או "לא טוב". זה עניין של טעם.
במקרה הספציפי הזה אני יכול להעיד שאני (אישית, אני) חושב שהציורים האלה גרועים. למה? כי הם עשויים רע, הם נראים רע והם לא מחדשים לי כלום – משום בחינה.
אני גם לא מת על הוידאו-ארט שלו, אבל לפחות שם הוא עשה דברים מעניינים. ציור זה כנראה לא בשבילו. הפיסול שלו דווקא יותר מוצלח.
ציור זה שפה,יש אמנים המיטיבים לדבר אותה ויש שלא .
אני מסכים לבקורת אולם ברם לא נראה לי שבועז אדם או אמן תמים , לכן יש להניח שהוא בחר באופציה של ציור "רע" בכוונת מכוון , אני מסכים שהבחירה לא טובה, היה הרבה יותר טוב לא ניתן היה לשמוע ממנו הסברים אם כי ברור שהתוצאה מדברת בשם עצמה.
לגבי הדברים שכתבה זויה צ'רסקי הם נכונים אולי עד גבול מסויים אבל הקביעה שציור היום במילא הוא בהרבה מהמקרים והדגש הוא על הרבה מהמקרים רדי מייד, זו קביעה נכונה ומעניינת , ובטח שאין שום סיבה להשתלח בה.
כשלוקחים מרחק מסויים ולא מנסים ליצג בצורה שיטחית רק את המלאכה או הציור כמלאכה אז הציור הוא מושג מאד פתוח , כלומר אי-אפשר לצמצם אותו להגדרה אחת , ולכן הקביעה שאין ציור נכונה , כי אין ציור הכוונה היא שאין דרך אחת, אין דרך מסויימת ועל זה אני חותם בשתי ידי.
כשהמבקרת נוקטת עמדה ולא מתפקדת על תקן מדריכה בסבב גלריות………
קראתי את הביקורת המצויינת ונזכרתי בשיעורים של מישורי.
למדתי אצלו במדרשה ואח"כ בבצלאל.שיעוריו היו מופע של ביקורת חדה .קשה היה לחזור ליצור אחרי ששמעת את הביקורת האירונית והמושחזת שלו..הכל כבר נוסח אצלו במאמרו על רפי לביא והמדרשה,בתערוכתו 'נאה דורש' ובמאמריו הפולמוסיים,שאחד מהם הופיעה בקטלוג של תערוכת הגמר שלנו.עכשיו גם את מצטרפת וזה חשוב.
הדיון בציור,מעניין כשלעצמו אבל לא ממש מספיק או מספק, מזכיר לי בדיחה שמשום מה קראנו לה "אנגלית":
איש אחד ביקר בגן החיות. כשהגיע לכלוב הג'ירפות הרים מבט משתאה ואמר: זה לא יתכן, אין חיה כזאת!
אני תוהה מה עשה הציור שמגיע לו דיון שכזה. המסכן שניבאו את מותו והרגו אותו עוד בסוף המאה הקודמת. ועכשיו משמת ונקבר קבורת חמור מה עושים עם המת החי הזה, שמתעקש להמשיך ולהופיע ולטרוד משלוותו את השיח הידוע?
ציור- כן יש חיה כזאת- רגליה במערות וראשה ממשיך לעלות השמימה. ויש ציור טוב, ויש ציור רע במתכוון, ויש ציור רע בלי להתכוון ויש ציור רע שנעשה כאילו במתכוון. ומה מזה טוב באמת לא לגמרי ברור. אפילו לא ברור אם אפשר לפתח טעם שמאפשר להבחין כאשר הגלריות וגם המוזיאונים מלאים בכל כך הרבה ג'אנק פוד ציורי והשיח בג'אנק פוד דיבורי. באמת אין הרבה נחת.שאלת הציור היא פצצת זמן בעולם האמנות. טוב הדבר רותי שאת פותחת את כל השאלות והתהיות האלה. הרבה יותר טוב ממה שיכולת לעשות בעיתון.
אני לא יודע אם סטנד אפ בתור יצירת אמנות היא דבר שלא משתלב בניחותה אל מול עצב, דיכאון וכאב שמורגשים לרוב. אני דווקא ראיתי בציור של פרויד וון גוך מרתק בעוצמת הרגש או התחושה שמועברים דרכו. בעיני, התחושה היא דבר משמעותי מאוד בכל מה שנוגע ליצירות אמנות, ומיינסרים, חוצפה, פרובקטיביות כבר לא משחקות תפקיד בעולמנו המתחדש. המעבר בין וידאו, פיסול וציור אולי מתבקש כשהאמן מרגיש חסך גדול במה שהוא מרגיש כשהוא צופה ביצירה שלו עצמו. נהנתי לקרוא. תודה רותי