או: על החופש לא לכתוב
לפני כעשרה ימים פרסמתי כאן כתבה על תערוכה בגלריה הקיבוץ. שמה של התערוכה: "יהושע גרוסברד/ עידית לבבי גבאי. מפגש". כתבתי על גרוסברד, בסוף הרשימה הוספתי משפט המבהיר שמדובר בתערוכה משותפת לגרוסברד ולעידית לבבי גבאי. ולא יספתי. עידית לבבי גבאי כתבה בתגובה: המבקרת בוחרת להפנות גב. תגובות נוספות הצטרפו לעמדה הקורבנית-מתנצחת: כל מה שנכתב הוא אישי, חיסול חשבונות, ביצתי ולא הוגן.
לא היה עולה על דעתי להגיב על התגובות – עוד הזדמנות לעליהום על המבקרת, ועל הביקורת – לולא חשבתי שיש כאן משהו עקרוני הקשור לכתיבה על אמנות, ולכתיבת ביקורת בכלל. החופש לכתוב על דברים מסוימים, והחופש לא לכתוב על דברים אחרים הם הבחירה הראשונה והמשמעותית של הביקורת. כשכותבים על אמן אחד מתוך שניים המציגים בתערוכה, הרי לא מדובר בהתעלמות מקרית, לא בעצלות ולא בשיכחה. מדובר בבחירה לא לכתוב, שהיא עקרונית לא פחות מההחלטה כן לכתוב. זכות השתיקה היא אכן זכות.
מדוע לא לכתוב על משהו או על מישהו? הסיבות לכך יכולות להיות שונות. סיבה אחת היא שאין משהו מעניין להגיד – על תערוכה מסוימת, או על עבודות מסוימות, או על אמן מסוים. יש מצב כזה. תערוכה יכולה אפילו להיות טובה ומוצלחת אבל למבקר אין משהו מעניין לכתוב עליה, אין לו מה להוסיף על מה שכבר נאמר, על מה שאמרו אחרים או על מה שהוא עצמו כתב בהזדמנויות אחרות. עד כמה שזה עשוי להישמע לא סביר לאמנים, מבקרים כותבים מתוך תקווה לכתוב משהו תקף, בעל ערך – ולא רק כדי לספק את הצורך של אמנים שיכתבו עליהם. סיבה אחרת היא שאין למבקר דעה טובה על התערוכה, או על העבודות, או על האמן, ולא דחוף לו להגיד את זה. השתיקה, במקרה זה, נובעת מכבוד, מהתחשבות, אפילו חמלה, וההימנעות מכתיבה היא אקט של חסד ולא של הפניית גב. לא תמיד נחוצה ביקורת קשה, לא תמיד יש בזה משהו מועיל.
התגובה של עידית לבבי גבאי, נעלבת ומייד תוקפנית, מצערת אותי באמת. הייתי שמחה לו יכולתי לנסח משפט נייטרלי ולא מחייב ("המפגש בין שני האמנים… הצבע הצהבהב… הבית…") ולצאת ידי חובת ה"מפגש". אלא שמייד אני מבינה (וזה עוד יותר מצער) שמשפט נייטרלי כזה הוא בלתי אפשרי, והוא מוביל אותי לחשוף את מה שהעדפתי לא לכתוב: את העובדה שהתקשיתי למצוא ולו מילה טובה אחת ביחס למפגש המלאכותי וחסר הטעם שבבסיס התערוכה, ובודאי ביחס לתלייה שלה בגלריה. רק הצבע הצהבהב משותף לעבודות – עניין חיצוני אשר יוצר האחדה מבלבלת ומטרידה. תלייתן של עבודות שני האמנים אלה בתוך אלה מפריעה לראות את גרוסברד בשקט, ולמרבה הצער לא עושה חסד עם לבבי גבאי. לא כל שני אמנים המוצגים זה לצד זה יוצרים מיפגש מעניין, לא כל שכנות מאירה משהו, ולא על כל דבר צריך לכתוב. האמת המרה (שחשבתי שעדיף לא להגיד אותה) היא שנעשה כאן שימוש בגרוסברד כדי שיאציל מאיכויותיו על אמנית אחרת. גרוסברד ראוי לתערוכת יחיד, ואינו זקוק לשחקנית חיזוק, ואילו לבבי גבאי יצאה נפסדת מהשכנות עם אמן גדול, צנוע וחיוור ככל שהוא.
אבל את כל זה (כמעט את כל זה) אפשר היה לקרוא גם מבעד למה שלא נכתב.
הצוֹפָה 