– דוד ריב. ציורים 2007-2008
– שקט על פני תהום. על השתיקה האומללה של הציבור הישראלי אל נוכח הדיכוי. אוצרים: דוד ריב, מיקי קרצמן, ישי מנוחין.
בית האמנים בתל אביב, אלחריזי 9
שקט על פני תהום. על השתיקה האומללה של הציבור הישראלי אל נוכח הדיכוי. כותרת כה מוצלחת, ליום עיון או לאסופת מאמרים, והנה גם שמו של הגוף שביוזמתו מתקיימת התערוכה: הועד הציבורי נגד עינויים בישראל. חבל שאי אפשר להסתפק בשלוש הכותרות האלה, ובנאומים שנשאו בפתיחה אנשי הועד, חבל שצריך להצמיד לזה תערוכה, שאומללותה כמעט מתחרה בזו של שתיקת הציבור, כה צפויה, וכה חסרת משקל, וכה לא טובה לאמנות. ללא קשר לאיכות העבודות – הצילומים של אלכס ליבק (חסרי בית ישנים ברחובות העיר), דמותו של טרטקובר שתולה בצילומי הפגנות או עימותים אלימים, הסרט של אבי מוגרבי Z32 – עבודות מצוינות ככל שהן, אך אוזלת ידה של האמנות ממש פתטית בהקשר הזה. למה לגרור את האמנות לעוד תערוכת מחאה? עבודה מגושמת של דרור פיילר וגונילה חולד פיילר, פרויקט האזיקונים של להב הלוי, וגם הרישום של סיגלית לנדאו (גבר עירום מעונה שוכב בהקצרה), כל כך מגויסים, ומתאימים את עצמם, או מותאמים, וכל כך בסדר, עד שבאמת מתבקש להישאר עם הכותרת הקולעת ולהניח לאמנות.
דוד ריב, גן פסלים
התערוכה של דוד ריב, בקומה העליונה של בית האמנים, היא כבר סיפור אחר. הציורים של ריב הם מעבר לטוב ולרע, הם מקרה לעצמו. מזה שלושה עשורים מתנהל ריב בדרך משלו, לגמרי אמנות ולגמרי פוליטיקה: הוא מצייר על פי צילומים את המרחב הישראלי הכבוש והכובש. המסר המייאש המצטבר מהציור בן השלושים שלו, הוא שכבר אין הבדל בין כובש לנכבש. הכיבוש נמצא עמוק בתל אביב. בשנות השמונים, שנות האינתיפאדה הראשונה, צייר ריב ציורים נוסח "עזה תל אביב" או "מר-מתוק" – תשיעיות של פריימים (או יותר) שבחלקם צוירו סצנות מתל אביב ובחלקם סצנות מעזה. כאן חיים רגילים לכאורה, שם אלימות, כאן משפחה וטבע דומם, שם עימותים ותוקפנות. כבר לציורים המוקדמים ההם חלחלה ההכרה שהפסטורליות היא אשליה, והזוועה שעל מסך הטלוויזיה ממוססת כל אפשרות לנורמליזציה. בתערוכה הנוכחית, עם ציורים מהשנתיים האחרונות, כל ציור הוא פריים אחד, כל פריים הוא ציור גדול בפני עצמו, כולם יחד מרכיבים את הגריד עם המשבצות: הכיבוש זה כאן. ציורי תל אביב של דוד ריב הם מהחזקים והמפעימים שבכל ציוריו.
דוד ריב, צניעות
תל אביב שלו היא המרחב התרבותי שהפנים את אלימות הדיכוי והכיבוש. אתר הבנייה של "הבימה", למשל, בלב תל אביב, הוא הכוחניות והמפלצתיות בהתגלמותן. על הגדר מסביב מרוח גרפיטי: "צניעות זה יופי", ומתוכו נגזר שמו של הציור – "צניעות". או "הקריה": נקודת המבט היא מתוך הרחבה של מוזיאון תל אביב, עם פסל גדול של הנרי מור בחזית, ולצידו שלט גדול של התערוכה "התרוקנות", מאוסף דורון סבג. מבעדם, מעבר לכביש, רואים את בנייני הקריה, עם מנחת המסוקים. לסדרה הזאת מסתפח ציור חוץ תל אביבי, "גן פסלים" – פסלי ברזל חלודים ומופשטים ולפניהם משוכת שיחי צבר, גן הפסלים של שמי בכברי. התרבות הקאנונית מוצגת אצל ריב כהסוואה, ההפשטה היא הכחשה, היופי הוא הטעיה. וישנו גם "פועלים" – דרום תל אביב, צומת רחובות סואן ודחוס, ברקע בנייני משרדים גבוהים, על אחד מהם מתנוסס שמו של בנק הפועלים. אלה ציורי העיר והתרבות, המימסד והשלטון, ההון והאמנות, הכוחנות והנובורישיות, והם משתלבים באופן מזעזע בציורי הכיבוש הישירים: ג'יפים, חיילים, הפגנות בבילעין, ידו של חייל מכסה את המצלמה.
דוד ריב, הקריה
כותרות הציורים עושות פעולה כירורגית מדויקת: הן שולפות פרט אחד מתוך המכלול ומכילות אותו על התמונה השלמה. "פועלים", "צניעות", "הקריה". הכותרת שולפת הפרט מסגירה את הראייה הצילומית של דוד ריב, היא מתפקדת כמו ה"פונקטום" של רולאן בארת, אותו פרט בתוך הפריים של הצילום, לאו דווקא מרכזי מבחינת הקומפוזיציה או מבחינת הסיפור, אבל הפרט שבונה את המשמעות האמיתית, או האמנותית, של הצילום. כך "שפני הסלע" – שיחי צבר, גרוטאות מתכת, אבל הכותרת מפנה את תשומת הלב אל שפני הסלע החומים הקטנים, או "עפיפון" – גדרי תיל, חיילים, נערים רצים, ולמעלה מרחף עפיפון צבעוני, וההברקה הגדולה של פעולת השליפה-הצבעה – "קוקה קולה": כניסה ליישוב ערבי, בחזית הציור ערימת פסולת, לולא הכותרת לא בטוח שהיינו מבחינים בבקבוק עם הלוגו האדום של קוקה קולה המבצבץ מתוך הפסולת. מאז ומתמיד הייתה לריב משיכה ללוגואים מסחריים (בנק לאומי, סיגריות TIME). נוכחותם בציור פולשנית כמו גדרות התיל, הם נציגי הברוטליות של הקפיטליזם, לקרוא לציור "קוקה קולה" זה לחבר פוליטיקה עם כלכלה ותרבות.
דוד ריב, קוקה קולה
בנפרד תלויה סדרת ציורי נוף שצוירו בכליל: הרים, עצים, חורשות, בתים קטנים פזורים על צלע ההר. הישוב כליל, כמו ציור הנוף של ריב, מייצגים נדירות: זן נכחד של טבע, זן נכחד של ציור. והתערוכה כולה נדירה ביכולתה לשלב בהצלחה אמנות ומסר פוליטי. זה נדיר עד כמעט בלתי אפשרי. התערוכה של ריב מצליחה במקום שבו נכשלת התערוכה הקבוצתית "שקט על פני תהום", שריב הוא אחד מאוצריה. נכשלת ללא קשר לאיכותן של אחדות מהעבודות המוצגות שם, ועם קשר למלאכותיות של גיוס האמנות לטובת מסר. לא הגיע הזמן להניח לאמנות? האמנות לא תוציא את הציבור מאדישותו, אנשים כמו דוד ריב, מיקי קרצמן, טרטקובר ואבי מוגרבי ימשיכו לעשות את המסע האמנותי שלהם בתוך הפוליטיקה ואת השליחות הפוליטית שלהם בתוך האמנות, הכי טוב שאפשר, ואני מעריכה את נכונותם לשמש כועדת הקישוט של גופים כמו "הועד הציבורי נגד עינויים בישראל", ומניחה שהם מאמינים שהמטרה מקדשת את האמצעים, אפילו אם מדובר באמנות שלהם, אבל אני ממש מעדיפה לראות את Z32 של אבי מוגרבי (81 דקות) בבית קולנוע ולא בבית האמנים. ולראות תערוכת יחיד של דוד ריב ולא עבודות בודדות של אמנים כלשהם על תקן הפוסטרים המקדמים את הדו"ח השנתי של הועד נגד עינויים.
הצוֹפָה 