דבר טוב קורה למוזיאון ישראל בגלל השיפוצים: הוא נאלץ לאלתר. תערוכות קטנות בבית אנה טיכו, תערוכת רכישות חדשות בבית מאני בתל אביב, ועכשיו תערוכה של אריה ארוך בבית האמנים בירושלים, במלאת 100 שנה להולדתו. בהשוואה לתערוכה הגדולה שנערכה לארוך במוזיאון תל אביב לפני מספר שנים, ואשר הצליחה להתיש ולהבליע את המיטב בתוך הרבה עבודות מוקדמות ופחות משמעותיות, התערוכה בבית האמנים קטנה יותר, צפופה מאוד, אפלולית ואינטנסיבית. היא פועלת כמו כמוסה מרוכזת של תמצית הטוב ביותר. העבודות משנות השישים ועד למותו של ארוך ב- 1974 הן שיא יצירתו, והן עיקר התערוכה, השנים בהן שפת הציור שלו מגיעה לזיכוך ולמיצוי. ציורים אחדים משנות החמישים מובילים אליהן, ביניהם "אוטובוס בהרים" סגול וצהבהב, אחד מתוך 6 ציורי אוטובוסים שצייר ארוך, בן זוג אדום שלו מוצג עכשיו במשכן לאמנות עין חרוד. ניירות קטנים עם דימוי הסירה המפותל, עבודות על לוחות עץ של שולחנות, הפנדות הנערצות, וגם רישומי הכנה לכרזת תערוכתו במוזיאון ישראל מ- 1968. בשולי אחת הכרזות הוא כותב: "היום נודע – נתקבלה הידיעה – על מותו של מרסל דיושאן" (כך, דיושאן).
אריה ארוך, דמות, 1970
התבונה הציורית של ארוך היא איכות שקשה לנתח אותה. קל להבחין בה, ולהכיר בגדולתה. דוגמה: רפרודוקציה של לז'ה המודבקת בצדו השמאלי של לוח עץ, שעליו צבוע מלבן שחור, או: קווים אדומים המשרטטים מלבן על בד בפורמט אנכי, עם צבעוניות עכורה בשחור ואוקר. השימוש שהוא עושה באדום מפתיע כל פעם מחדש, האדום מזרים לציור משהו שקשור ברטט, בתעוזה, והוא מבליח בציור כאילו מעולם לפני כן לא הניחו אדום באופן כזה על אפור, או לצידי כחול. כשרואים את הציורים אפשר להבין מה המשמעות של "צייר חכם", לא במובן של תוכן אינטלקטואלי אלא במובן של אינטליגנציה ויזואלית, חוכמת ציור, איכות שמעניקה לציור פן שכלתני אבל במהותה היא אינטואיטיבית, "טבעית".
בחדר הלא גדול של בית האמנים תלויים עשרות ציורים (מאוסף המוזיאון ומאוסף משפחת האמן). הצפיפות יוצרת דריכות, חווית הצפייה היא כמו מצב מתמשך של קפיץ מתוח. בחלל הסמוך תערוכה גדולה של מני סלמה, המתפרסת על פני שלושה חדרים, אף הם עמוסי ציורים. כמה מילים על מני סלמה: אמן ירושלמי ותיק. רוב הקריירה שלו מתנהלת בתחומי ירושלים, בית האמנים הוא בסיס האם שלו. סדרת העבודות הראשונה, זו שתלויה על הקיר שהוא המשך תערוכתו של ארוך, נענית לכותרת "מחווה לארוך". המפגש הישיר עם ארוך כואב. בלשון המעטה זהו מפגש שאינו עושה חסד עם עבודותיו של סלמה. הקירבה גדולה מדי, המחווה מפורשת מדי, עולות מחשבות לא קלות ביחס למושג ה"מחווה". העבודות של סלמה קטנות ברובן, הוא מצייר על ניירות, על כריכות ספרים, על לוחות עץ ופח, בעפרונות, בגירים ובצבעי פנדה. בסיס של רישום פיגורטיבי, אווירה של הפשטה. פה ושם אפשר לראות צורות שממש לקוחות מארוך, או קומפוזיציות דומות, בולטים לעין קווים כחולים ואדומים שהם מסממני ההיכר של הויזואליות הארוכית.. מה שאצל ארוך עובר כנוכחות ויזואלית נועזת ומפתיעה ("רוח אדומה ורוח כחולה", למשל, 1967), אצל מני סלמה עובר כנוכחות אסתטית נינוחה ונטולת עוקץ. השימוש בצבעי פנדה שולח גם אל מאירוביץ, הקולאז'יות מזכירה את טולקובסקי, והמראה הכללי יפה ונעים לעין, הולך בתלם של מה שהתאזרח כאן כאסתטיקה מוכרת ומקובלת.
מני סלמה (פסטל ועפרון על כריכת ספר)
מעבר לדיאלוג הישיר מדי שמנהל סלמה עם ארוך (למעשה מדובר במונולוג, חד צדדי), עולה מהתערוכה דמות האמן כרומנטיקן מהסוג הישן: תפוקה גדולה של עבודה, אקסטזה של ציור, ורגישות ציורית שהיא מן הסתם אותנטית אך לא מרגשת, ובאופן כללי ציור מסורתי, הגון ומקצועי. השכנות של שתי התערוכות תורמת, אם כבר, להבנת האיכויות המיוחדות של ארוך, ולמרבה הצער רק מדגישה את חוסר המקוריות של סלמה.
כשרואים את הציורים של סלמה אפשר להבין, למשל, עד כמה ארוך רחוק מרגשנות. על הציור של מני סלמה מתבקש להגיד שהוא רגיש – מילה שיש לה היסטוריה בפני עצמה בתולדות הדיבור על האמנות הישראלית: רגישות – אבל ההנגדה מול השכן הגדול ארוך מבהירה שרגישות ציורית מסוימת היא לא פעם גם עניין רגשני, או מתפנק.
לעומת המפגש האכזרי בין ארוך לסלמה, עם ההתנאות המוצהרת בקירבה לארוך, מעניין יותר לדלג דור ולחשוב דווקא על אבי סבח, צייר צעיר המציג תערוכה קטנה בחלל הכניסה של בית האמנים, כעל ממשיך מפתיע של ציור ישראלי. כעל מישהו שמושך את הציור הלאה, עם מטען של ישראליות ומקומיות וגם של ההיפך הגמור של תכונות אלה. גם אצל סבח מופיעים בסמיכות אדום ותכלת, סמיכות שתמיד מעלה זיכרונות מארוך, אבל האסתטיקה שלו ניזונה ממקורות אחרים, או נוספים. כשגדעון עפרת כותב על האדום והכחול אצל ארוך (בספרו "בספרייתו של אריה ארוך") הוא מוצא שמקורם בצבעוניות מדי צבא מטורזנים של פעם. אצל אבי סבח האדום מתקשר לאסתטיקה יפנית, והתכלת נדמה כמו תמצית של "נוף ישראלי ו"אור ישראלי", במלוא עוצמת המרכאות והקלישאיות. האדום והכחול של סבח מלאכותיים, מחצינים את התפאורתיות שלהם, ואת הניכור הבסיסי לכל מה שהוא "טבע". יחד עם זאת זהו לא ציור ציני. אפשר לראות שהוא זוכר רגעים גדולים של ציור – ישראלי, יפני, אמריקאי, סוריאליסטי – ולוקח אותם איתו הלאה, למקום משלו.
בבית האמנים נפרסת עכשיו שושלת קטנה של ציור ישראלי – אב גדול, בן חיוור, ונכד מבטיח. דור הביניים, כמו לא פעם, הוא החוליה המועדת לחולשה.
אבי סבח, ים האהבה
– אריה ארוך, עבודות ממוזיאון ישראל. אוצרת: תמנע זליגמן
– מני סלמה, ז.כ.ר, אוצר: משה קרון
– אבי סבח.
בית האמנים, שמואל הנגיד 12, ירושלים
כתיבת תגובה