לא היה מוות צפוי יותר ממותו של גדעון גכטמן, ובכל זאת מותו הבוקר, בבית החולים ביילינסון, מכה בתדהמה. ומלווה בצער רב וביגון, כן, כלשון המודעה, אבל במלוא הכוונה: צער רב ועצב עמוק, ובטרם עת. מסתם הלב המפורסם שלו, אליו התוודעה קהילת האמנות כבר בשנות השבעים, הפסיק לפעול. לא היה אמן שהתכונן למותו יותר מגדעון גכטמן, לא היה אמן שאמנותו כיוונה כה ביסודיות, כה בהתמדה, כה בכפייתיות וכה בפכחון לקראת רגע המוות.
הנה הוא דף מודעות האבל של עיתון "הארץ" מה- 18 במאי 1975 ב"הארץ". דף מודעות האבל שהפך ליום אחד לחלל תצוגה, מטלטל מבחינות רבות, אישיות ואמנותיות. במקביל ל"הארץ" פרסם גדעון גכטמן את מודעת האבל העצמית שלו גם בנוסח אנגלי ב"ג'רוזלם פוסט". מודעות אבל כאלה הודבקו באותו יום על לוחות מודעות באיזור מגוריו, בשיכון המזרח בראשון לציון. מבחינה אישית מדובר באקט אמיץ מאין כמוהו של התמודדות עם מחלה והתגרות במוות; במושגים אמנותיים, זה היה אקט רדיקלי מבחינת ההקשר, הגדרת חלל התצוגה ומעשה האמנות. בשנות השמונים זכתה מודעת האבל לגירסאות מצוירות (בסופרלק על דיקט) וגם לגירסה עם אורות ניאון כבים ונדלקים, בכחול ואדום. ככל שנקפו השנים, היה נדמה שהמודעה הגנה עליו מפני המוות, או לפחות דחתה את בואו. כשנפטר בנו יותם ב- 1998 כמעט אפשר היה להצטער שלא הייתה מודעת אבל "בטרם עת" כזאת שתגן גם עליו.
עם השנים גברה ההכרה שמודעת האבל העצמית הייתה משיאי האמנות המושגית הישראלית, וניתן היה רק לשער שלו הייתה לה תהודה מחוץ לזירה המקומית הייתה הופכת לציון דרך באמנות המושגית הבינלאומית. למעשה, באמנות של גכטמן היו כל המרכיבים שהיו יכולים להפוך אותו לאמן בקנה מידה בינלאומי: שימוש קיצוני אך מושכל בגופו-שלו, שילוב טוטלי בין חייו (מחלתו, מחלת בנו) לבין אמנותו תוך דיוק מחשבתי ודיוק של ביצוע, מסגרת פעולה הרמטית ועקבית, בעלת הגיון פנימי משלה.
במוזיאון תל אביב אפשר לראות עכשיו את גוף העבודה המרשים שלו משנות השבעים במסגרת התערוכה "גופי עצמי" – צילומי שחור-לבן שבהם הוא משחזר את ההכנות לניתוח הלב שעבר. במוזיאון חיפה אפשר לראות גוף עבודות מקיף שלו משנות השמונים – מודעת האבל עם אורות הניאון מעל מבחנות עם שתן ותוצאות בדיקות רפואיות, העגלה דמוית שיש ירקרק (ולמעשה עשויה מפורמייקה), עמודי הפליז המוזהבים עם חבלול אדום, עציצי פלסטיק דמויי שיש, וילון הקטיפה הענק עם מודעת האבל ועוד. שלל החומרים מעמידי הפנים והמתעתעים, המציגים מראית עין של חומר יקר ולמעשה עשויים מתחליף זול יותר, וכל העבודות כולן כהכנות למאוזוליאום הגדול, רעיון מגלומני ומבעית כאחד, אוטופי ואחוז חרדה בעת ובעונה אחת. בשתי התערוכות, בשני המוזיאונים, לעבודות של גכטמן נוכחות בולטת ומרשימה, אין לטעות באיכויותיה: יצירה אינטנסיבית ויסודית, חכמה ונחושה.
מודעת אבל בניאון, 1984
לפני כחודשיים הציג גכטמן תערוכת יחיד אחרונה בגלריה שלוש, גלרית הבית שלו. זה היה הפרק השלישי בסדרת תערוכות טילי הקאסם, אחרי פרק ראשון במוזיאון פתח תקווה (2006), ופרק שני בבית קנר בראשון לציון. בשלוש הציג גכטמן טילים כסופים וצבעוניים, מוצבים בעמדת שיגור, ולצידם, על הרצפה, תיבות עץ שנועדו לאריזתם וניודם. בדומה לרעיון המאוזוליאום גם פסלי הטילים הכילו דבר והיפוכו: תוקפנות – ופחד עצום, עוצמה חומרית המשדרת יוהרה – והכנה להתקפלות, אריזה ומנוסה.
לתערוכה נילווה קטלוג דקיק במתכונת של חוברת הדרכה, עם שרטוטים גרפיים, ממוספרים ומלווים בהנחיות ביצוע, שלב אחרי שלב: איך לבנות טילים לשיגור, כלומר – פסלי טילים. בניגוד ללא מעט אמנים (ואוצרים) שעשו שימוש בפורמט של חוברות הדרכה מתוך אירוניה עצמית ומבט רפלקסיבי ביחס לאמנות, ועם נכונות לקעקע את ההילה שסביב האובייקט האמנותי, גוף העבודה של גדעון גכטמן היה חף מאירוניה. להיפך. גוף העבודה המצטבר שלו, מתחילת שנות השבעים ועד היום, מצטייר כמהלך רציני, אשר מונע על ידי רצון אמיתי למגר את חרדת המוות. כשהוא מפרסם קטלוג עם הוראות הפעלה נוסח "עשה זאת בעצמך" נדמה שהוא מתכוון ברצינות להסביר לנו (במיוחד לאוצרי מוזיאונים) כיצד להכין פסלי טילים, למקרה שמשהו יקרה. לו, או לעבודות. במובן זה פורמט הוראות ההפעלה תאם את החרדה המתמשכת שלו מפני אסון, ואת הדאגה לעתיד עבודותיו.
העוצמה של האמנות שלו נמצאת בפער בין תכנים אישיים ומורבידיים לבין התגלמותם באמצעים מנוכרים. בפער הזה נוצר הכוח הרגשי של העבודות. התערוכה "יותם" שהוצגה לאחר מות בנו (ממחלה נדירה, בגיל 26) הייתה דוגמה מצמררת וקשה לעיכול: אסתטיקה סטרילית וקרה של בית חולים, בהקפדה טכנית גדולה, כעיבוד האבל המוחלט, ההיפך הגמור מאקספרסיביות או מכל מה שנתפש כ"רגשי" ומבטא כאב. האמנות של גכטמן העמידה מול האימה והזוועה של הקיום נוכחות ויזואלית שכלתנית, בגימור תעשייתי, ללא מגע ידו של האמן. המוות ארב בכל פינה, הוא ראה אותו בכל מקום. בביקור בפורט-בו, עיירת דיג ציורית על גבול ספרד-צרפת שבה שם קץ לחייו ולטר בנימין, התרשם גכטמן מבית הקברות המקומי. העבודה שעשה בהשראת בית הקברות, עם הגומחות ופרחי הפלסטיק, היא אחת היפות והעצובות שאפשר להעלות על הדעת. וכה מאפיינת את כתב היד האמנותי שלו: נקי, מלוטש, מלאכותי ובה בעת כה כואב ואמיתי.
לעולם האמנות הישראלי אבד אחד מאמניה הגדולים, איש יקר ועדין, אמן אהוב ונערץ.
התכוונת לומר לו היה ליותם מודעת אבל "ללא עת". הרי הסיבה שגדעון הצליח שוב ושוב לתעתע במוות, היה סימון הרגע כחסר זמן וחשבון פתוח מה שאפשר לאיש היקר הזה חיי נצח בחייו וגם כעת, אחרי מותו הכואב
משתתף בצער המשפחה ואין ספק שנתגעגע אליו כולנו.